|
סיפור לסיפריה
|
27/04/2016 |
החבורה הממקמקת!
מאת יח107
סאני בנה מכונה שיכולה להפוך חצילים לטופי.
"עכשיו אני צריך מתנדב." אמר סאני.
אף אחד לא הרים את ידו.
"יש לי רעיון!" קרא מקס.
" נתלה בכול רחבי הפארק מודעות – ונראה מי ירצה לבוא."
וכך היה.
בינתיים, אלכסיס ואימא שלה טיילו בפארק.
"היי, אלכסיס, תראי את זה!" קראה אימא שלה.
"מה?" שאלה אלכסיס.
"תקשיבי, לכי למעבדה ותרגלי אחרי החבורה. תגידי להם שבאת להיות שותפה לניסוי. אני אשלם לך עוד דמי כיס!" אמרה אימא שלה.
"אין בעיה!" קראה אלכסיס.
למחרת, הגיעה אלכסיס למעבדה.
"טוב, הנה מישהי רוצה להשתתף בניסוי." אמר סאני, "מה שמך?"
"אני היא אלכסיס." אמרה אלכסיס.
אלכסיס נכנסה לתוך המכונה.
"טוב." אמר לה סאני.
"תקשיבי, את בחדר הבקרה. תלחצי על הכפתורים שאני אגיד לך, טוב?"
"בסדר." ענתה אלכסיס, אבל היו לה תוכניות אחרות.
"בסדר, תלחצי על הכפתור הירוק הגדול!" אמר לה סאני.
"בסדר." ענתה אלכסיס, אבל היא לחצה על הכפתור הירוק הקטן.
"ועכשיו על הכפתור האפור." אמר סאני.
אלכסיס לחצה על הכפתור האדום.
לפתע נפער חור בתקרת חדר המכונה, ואלכסיס הועפה מחוץ למעבדה.
"אה!" היא צעקה.
סאני זינק בבהלה לעבר המכונה, שעמדה להתפוצץ.
המכונה השמיעה קולות מוזרים ואלכסיס צווחה בקולי קולות.
ראש העיר בדיוק עבר באזור.
"ראש העיר, זוז הצידה!" צעקה אלכסיס מלמעלה.
"מי זה?" נבהל ראש העיר.
"אני אלכסיס! תיזהר!" צעקה אלכסיס.
ראש העיר הרים את ראשו.
ראש העיר לא רצה להיפגע, לכן זז הצידה.
"אני אקרא למיק-אמבולנס!" צעק ראש העיר ורץ משם.
סאני ושאר החבורה יצאו מהמעבדה ובידיו של מקס בד.
"כול אחד – לתפוס קצה אחד, שאלכסיס תנחת על הבד בבטחה." אמרה זואי.
אלכסיס נחתנה על הבד ולא נפגעה כלל.
ברקע האנחות של אלכסיס ושאר החבורה, הגיע אמבולנס.
"מה קורה כאן?" רופא יצא מתוך האמבולנס.
"אלכסיס לחצה על כפתור, בטעות, ואז... טוב, זה סיפור ארוך. אבל עכשיו הכול בסדר." אמרה זואי.
"נכון." הסכים ג'ימבו וחייך.
אבל הייתה להם בעיה, מיקיאוולי, אימא של אלכסיס, טיילה באזור וראתה כול מה שהתרחש.
עוזרה הנאמן, מונדו, נתן לה מטאטא.
אלכסיס נראתה מהורהרת, ואז שלחה אל מונדו קריצה.
"אלכסיס שלי! את בסדר?" יצאה מיקיאוולי מאחורי הבניין.
"כן, אימא." אמרה אלכסיס.
מיקיאוולי שלחה אליה קריצה.
"אוי לא, אני חושבת שנקעתי את הקרסול..." אלכסיס קרצה אל אימא שלה.
"סאני, הן עוד יתבעו אותך בבית משפט!" אמרה זואי לסאני.
"טוב... אני חושבת שהמעבדה הזאת לא בטוחה. צריך לתבוע את סאני ושאר החבורה!" אמרה אלכסיס.
"ראש העיר, אתה כאן. אני תובעת את סאני!" קראה מיקיאוולי.
"טוב... בסדר. נקיים בית משפט."
בבית העירייה ראש העיר שאל את מיקיאוולי ואלכסיס, שהעמידה פני פצועה:
"מדוע אתן תובעות את החבורה?"
מיקיאוולי ענתה: "בגלל שהם פצעו את ביתי קשה. אתה לא רואה שיש לה נקע בקרסול?" ענתה מיקיאוולי, ושוב קרצה אל אלכסיס.
"ומה התגובה שלכם?" הוא פנה אל החבורה.
"שזה לא נכון!" צעק מקס.
"המעבדה היא מקום בטוח. קרתה תקלה קטנה, זה הכול." אמרה זואי.
"נכון." אמר גם סאני.
"בסדר." ענה ראש העיר.
לאחר חצי שעה, קבע ראש העיר את גזר הדין: על סאני לשלם לפחות מאה חמישים שקלים לאלכסיס ולאימא שלה.
לסאני לא היה מספיק כסף.
לזואי היו רק חמישה שקלים.
לג'ימבו היה שקל.
למקס בכלל לא היו דמי כיס.
החבורה הייתה מיואשת.
"אפשר למכור משהו." הציע מקס.
"כמו מה?" שאלה זואי.
"אה..." מקס נראה נבוך.
הוא לא חשב מה ימכרו.
"לימונדה!" אמר סאני.
"זה לא מקורי." אמרה זואי.
"חתימות. שלי." אמר מקס.
"לא, אין סיכוי!" אמרה זואי.
"אה... מיץ תפוזים?" שאל סאני.
"טוב, נו. אני מבינה שאין לנו ברירה אחרת." אמרה זואי.
למחרת הם התאספו בפארק, וניסו למכור מיץ תפוזים.
דולי, חברה של אלכסיס, עברה באזור.
היא לא שמעה על מה שקרה עם החבורה.
"מיץ תפוזים?" היא שאלה.
"כן." אמר סאני.
"כמה עולה?" שאלה דולי.
"עשרים." ענה מקס.
"טוב." אמרה דולי ושלפה שטר גדול מהכיס שלה.
אחריה הגיעו עוד ועוד מיקמקים.
ביום שלמחרת ספר סאני כמה כסף יש להם.
"מאה... ארבעים ותשע...!" אמר סאני בחצי שמחה חצי אכזבה.
"חסר לנו שקל, ומחר נצטרך להביא לאלכסיס ולאימא שלה את כול הכסף! מה נעשה?" אמר מקס.
"רגע, ג'ימבו, כמה כסף יש לך?" שאלה זואי.
"שקל." ענה ג'ימבו.
"ג'ימבו!" צעקו כולם.
"תביא את השקל." אמרה זואי.
הם השיגו את כול הכסף!
החבורה רצה לעבר בית המשפט, עם כול הכסף.
אלכסיס ומיקיאוולי כבר ישבו בבית המשפט.
הן לא חשבו שהחבורה באמת הצליחה להשיג את כול הכסף הדרוש.
אבל... דולי ישבה ליד אלכסיס!!
"הבאנו מאה חמישים שקלים." אמר סאני ופרש את השטרות והמטבעות לפני אלכסיס.
"איך...?" שאלה אלכסיס.
"אני!" צעקה דולי.
"אני שילמתי להם עשרים שקלים."
"דולי!" צעקה אלכסיס.
פתאום, המיקמקית דולי התחילה להתנפח ולגדול...
בית העירייה נשבר, וההריסות כמעט שנפלו על המיקמקים.
"אוי, לא!" צעק סאני.
החבורה החלה לרוץ.
דולי תפסה שלושה שטרות ביד אחת, ואת כול שאר הכסף ביד השנייה.
היא הלכה והתכווצה והתכווצה עד שחזרה להיות מיקמקית רגילה.
"מה – זה – היה?" שאלה זואי במעבדה, הרחק מההריסות.
"זה לא חשוב." אמר סאני.
"העיקר..." והוא לא סיים את המשפט, כול החבורה פרצה בצחוק.
"מה קרה?" שאל סאני.
זואי הגישה לסאני מראה.
סאני, עם מבחנה ביד אחת ומראה ביד השנייה, היה כולו אפור מהעשן ושערותיו עומדות.
גם הוא החל לצחוק.
הסוף! |
|
