איתמר פרק 1 חלק א"
|
16/01/2020 |
איתמר הוא החבר הכי טוב שלי.
יש לי עוד חברים, עם כולם אני יכול לבלות כמה שעות ביחד, לשחק, לדבר, לצעוק. אבל עם איתמר אני לא שם לב שהזמן עובר. אף פעם אין איתו רגעים כאלה שיש עם כל אחד אחר, רגעים שבהם גומרים משחק ופתאום נהיה משעמם ושקט ורוצים כבר ללכת הביתה. עם איתמר תמיד מעניין ותמיד יש מה לעשות ועל מה לדבר. ותמיד-תמיד כשצריך להיפרד וללכת הביתה יש הרגשה שהפסיקו אותנו באמצע ושלא הספקנו הכול.
לכן רצתי במהירות כזאת. השעה היתה חמש וחצי לפנות ערב. הימים היו עדיין חמים, אבל התחיל להחשיך מוקדם יותר. בדשא הגדול מול בית האבות שיחקו כמה ילדים. זיהיתי את דניאל ואת עמרי מהכיתה. הם ראו אותי רץ, עצרו את המשחק ונופפו לעברי.
"הי, יואב, חזרת?" צעק אלי עמרי. לא התחשק לי לעצור, רציתי כבר לראות את איתמר, אבל לא היתה לי ברירה.
"כן. חזרנו היום בבוקר," אמרתי, מתנשף עדיין מהריצה.
"חבל שלא היית ביריד הקיץ של השכונה במרכז המסחרי," אמר עמרי, "היה פיצוץ. כיבוד ומיצים בחינם."
"אבל כיף לך שהפסדת לימודים," הוסיף דניאל.
אני דווקא לא חשבתי ככה. בהתחלה, כשההורים שלי אמרו שנצטרך לנסוע לאפריקה בקיץ ולחזור רק שבועיים אחרי תחילת הלימודים, זה נראה לי נהדר, אבל אחר כך הצטערתי קצת להפסיד את היום הראשון ללימודים. כמה שאני אוהב את החופש הגדול, עדיין היה קשה לי לוותר על היום הראשון ללימודים, להיפגש שוב עם כל החברים, להכיר את המורים החדשים, לדעת איפה אני יושב בכיתה. ידעתי גם שלא יוותרו לי על השלמת החומר שלמדו בשבועיים האלה. אבל ההורים שלי לא ממש שאלו אותי. הדודים שלי חגגו בר-מצווה לבן שלהם דווקא בתחילת ספטמבר ואנחנו נסענו לשם. לא שסבלתי. היינו בספארי מדהים, ראיתי אריות מקרוב, אפילו הכרתי כמה ילדים אפריקאים בגילי והצלחנו להתחבר למרות שלא הבנו את השפה אחד של השני. אבל עכשיו שמחתי לחזור, ובמיוחד חיכיתי לפגוש את החבר הכי טוב שלי, לספר לו את כל הסיפורים מאפריקה ולשמוע את הסיפורים שלו.
"לאן אתה הולך? חסר לנו מישהו בהגנה. רוצה לשחק?" שאל דניאל.
"לא, אני בדרך לאיתמר," אמרתי והתחלתי ללכת.
"מי זה איתמר?" שמעתי את קולו של דניאל מאחורי.
"מצחיק מאוד," סיננתי בשקט והמשכתי לרוץ לכיוון הבית שהכרתי כמעט כמו את הבית שלי.
***
החבר הכי טוב שלי.
|
|
מוקדש
ל כולםולמנהלימיקמקולעוקביםשליהמהממים | |
|
|