|
הסיפוררר
|
02/02/2023 |
סורי על העיכוב- אבל הנה הסיפור.. הייתי שיא העמוסהה
לכתב אורח
סליחה//רוני ששון
שוב היא מאחרת. כמו אתמול, ושלשום, ולפני שבוע. היא לא יכולה פעם אחת לדייק? לפחות להודיע. לפחות. נמאס לי לחכות לה. די. בגשם, בשמש. למה היא לא יכולה לבוא בזמן? ואיך, תסבירו לי איך, בחיוך כובש ו'סורי' חמוד אני סולחת לה. תמיד. עד הפעם הבאה. אוף, נשבר לי. עכשיו אני אלמד אותה לקח. שתלמד. היא תתמודד.
"הלו, נועה? בא לך ללכת איתי לבאולינג עכשיו? אה את תפוסה הערב? אוקיי פעם אחרת.." "שירה מה איתך? את פנויה היום? אה מזל טוב חיימ, פעם הבאה.." "קרן מה המצב? את עסוקה כרגע? אה אוייי כל כך עצוב לשמוע.. תמסרי לאחותך שהרבה אנשים כבר החלימו מזה, יהיה טוב.." לנסות את רעות? אולי רעות. "רעות? יש לך משהו היום? את רוצה לבוא איתי לבאולינג? יופי, אז אני מחכה לך בתחנה סבבה?"
"הלו, מאיה איפה את? אה, עכשיו אני רואה בסטטוס. יפה, הלכת עם רעות? יופי! תהנו! לא ידעתי שאת בקשר איתה אבל סבבה, תהנו בהצלחה! נתקעה לי המעלית, שלא תדעי.. טוב עזבי, רוצה לבוא איתי מחר לקניון? אחרי הלימודים? נו יהיה כיף! רק תחכי לי דקה שאני אוכל צהריים סבבה? מה? לא שומעת.. טוב אז ניפגש!"
"תגידי, כמה זמן לוקח לך לאכול, אני יכולה הסבר? לא, לא, אני לא מקבלת את זה, נמאס לי! די! כמה אני יכולה לחכות לךךך אוףףף חלאס כבר, מספיק. לא נספיק היום לקניון. ולא, אין לי כוח לתירוצים. באמת. לא, אני לא רוצה ללכת מחר. גם לא עוד יומיים, ולא עוד שבוע. אני לא רוצה ללכת בכלל. זהו. נשבר לי. די."
אולי היא נעלבה. לא אולי, בטוח. זה היה בוטה. ומגעיל. כפיים מאיה. ממש ילדה טובה. טוב די, די. באמת. אני ממש עייפה עכשיו, מספיק כוחות נסחטו ממני בשעה האחרונה. אין לי טיפה למצפון הזה עכשיו. אולי מחר. או מחרתיים, או שבוע הבא. אוי, הפאלפון. הפלאפון. איך שכחתי להשתיק אותו. די נו, זה אמא של איילת על הקו. לא יכולה עכשיו. סליחה.
היא לא עונה. לא עונה. אולי היא ישנה. אולי לא. מתי הם יבינו, כל החברות שלה, מתי. בת מאוד מיוחדת יש לי. מקסימה. החברות שלה צריכות להכיר אותה באמת. הלוואי. איילת שלי, אוי, איילת. כמה חיכינו לך, כמה ציפיות תלינו בך. ואת כל כך לא איכזבת. כל כך יפה וחכמה. ואינטראקטיבית, כן. גם. והחברות שלך לא יודעות. מתי תעיזי לספר, מתי. זה שאת הולכת פעם בשבוע למטפלת זה לא סוף העולם. רק תרוויחי את הם ידעו איילת. מבטיחה.
שנה. שנה! שנה בלי איילת. כמה היא חסרה לי, וואו. כמה דברים קרו לי בלעדיה, וחבל. מאוד. די, לא אכפת לי מכלום. בטוחה. אני אחכה לך גם שנים. העיקר שתבואי. רק תבואי... הלוואי שזה היה רק. כל כך פשוט, מילה אחת. כל כך קשה, אבן אחת. על הלב שלי. סליחה. אפילו השפתיים לא מסוגלות למלמל לך את זה. אני ממש מצטערת. לא, לא נתקעה לי המעלית ולא שום דבר. הייתי תינוקת, זה הכל. אולי אני צריכה מישהו שיבגר אותי. אולי. הלוואי.
"בטח! איך אפשר שלא לסלוח לך מאיוש.." חיבוק ענקי. "היית חסרה לי מלא" "גם את". "את.. יודעת מאיה, יש לי משהו שאני.. רוצה לספר לך..... אני אינטראקטיבית. כן. פעם בשבוע אני הולכת למטפלת. אני לוקחת כל בוקר ריטלין. ואני מאחרת לך. תמיד. סליחה." וואו, כמה לא חשבתי. כמה זה מסביר הכל. "אז.. את באה איתי מחר להיכל הקרח?" "ברור!" שוב חיבוק. סליחה.
מקווה שתאהבווו
צ'או צ'או!
רוני❤
למי שרוצה לקרוא את זה שם,%D7%A6%27%D7%90%D7%95%20%D7%A6%27%D7%90%D7%95!%0A%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99%E2%9D%A4
|
|
מוקדש
לכל_מי_שרוצה_הקדשהה | |
|
|
