|
מיק רפונזל - סיפור לספריה (אם אין אותו)
|
03/10/2014 |
לפני הרבה שנים היו בעל ואישה, שלא היו להם ילדים.
יום אחד האישה הסתכלה על הגן מבעד לחלון ביתה. הגן היה מלא בירקות ופירות טעימים ועסיסיים, והיא חשקה באחת מהחסות הירוקות והרעננות שראתה. בעלה, שמאוד אהב אותה, החליט להביא לה את החסה שרצתה. היא מאוד שמחה כשנכנס לבית וחסה בין שתי ידיו.
לאחר כמה ימים, כשנגמרה החסה הטעימה, האיש יצא שוב מביתו להביא עוד אחת, אבל הפעם, המכשפה שהגן היה שלה, תפסה אותו והחליטה להעניש אותו.
היא אמרה שהוא יכול לקחת את החסה אבל בתנאי אחד: שייתן לה את הילד הראשון שייולד לו ולאשתו. האיש, שאשתו לא יכלה ללדת ילדים, הסכים.
לאחר כמה חודשים, לזוג נולדה בת, והם נאלצו לתת אותה למכשפה.
המכשפה קראה לילדה רפונזל וגידלה אותה בביתה. כשגדלה נעלה אותה במגדל גבוה שלא היו בו דלתות, רק חלון קטן בראשו. בשביל לעלות, המכשפה קראה אליה: "רפונזל, הורידי את שיערך!" ומיד צמה ארוכה ירדה אליה, והמכשפה עלתה עליו כמו על חבל עד ראש המגדל.
יום אחד, כשישבה על עדן החלון ושרה, שמע אותה נסיך ורצה לראות את הנערה עם הקול היפהפה. הוא התקרב אל המגדל, ראה אותה והתאהב בה מיד. הוא רצה להתקרב עוד, אבל אז המכשפה הגיעה. הנסיך התחבא וראה שהמכשפה קוראת: "רפונזל, הורידי את שיערך!" ומיד הצמה הארוכה יורדת אליה והיא מטפסת עליה.
יום לאחר מכן הנסיך הגיע לשם שוב והפעם הוא קרא: "רפונזל, הורידי את שיערך!" צמה ארוכה ירדה אליו והוא טיפס עליה.
בהתחלה רפונזל קצת נבהלה כשראתה את הנסיך, אבל כשסיפר לה למה עלה אליה היא הבינה והתחילה להתאהב בו גם. אבל כששמעה את המכשפה קוראת: "רפונזל, הורידי את שיערך!" היא החביאה את הנסיך בארון והורידה את צמתה מהחלון. כשהמכשפה עלתה היא לא חשדה בדבר.
רפונזל והנסיך חיכו עד שתרד ואז יצא הנסיך מן הארון. רפונזל אמרה לו לאסוף חבלים קטנים שבעזרתם תכין חבל ארוך ועבה ותוכל לברוח מהמגדל ולחיות עם הנסיך בארמונו.
יום יום עלה הנסיך אל רפונזל והביא לה כמה חבלים, וכל פעם שהגיעה המכשפה רפונזל החביאה את החבלים בארון וכשלא הייתה היא קשרה אותם ביחד והכינה חבל ארוך.
לאחר כמה שבועות סיימה את מלאכתה וקשרה את החבל הארוך לוו על הקיר הקרוב לעדן החלון, וכשהנסיך הגיע ירדה אליו מן המגדל. בדיוק כשהחליטו ללכת, הם ראו את המכשפה עומדת לפניהם!
הם מאוד נבהלו והמכשפה הכועסת הפעילה עליהם כישוף שינה.
לאחר כמה שעות רפונזל מצאה את עצמה במערה מוקפת במעגל אש.
היא צעקה לעזרה אבל אף אחד לא שמע אותה. אפילו המכשפה לא הייתה שם.
באותו הזמן הנסיך התעורר ביער. הוא לא מצא את רפונזל והחליט לחפש אותה. הוא עבר את היער מלא החיות הטורפות, טיפס על גבעות והרים, ולבסוף הגיע להר גבוה במיוחד שבראשו מערה, שהזכיר את המגדל הגבוה שבתוכו רפונזל הייתה כלואה. "היא בטוח שם." אמר לעצמו.
חמש שעות שלמות טיפס על ההר, ולבסוף כשהגיע לפתח המערה חומת אש גבוהה חסמה אותו. רפונזל, שלא ידעה שהנסיך בא להציל אותה, שרה בקולה היפיפה, וכשהנסיך שמע את שירתה ידע שזאת היא. הנסיך המבוהל ניסה למצוא פרצה בחומת האש, אך לא מצא. הוא התיישב על רצפת האבן וחשב.
"הגעת, נסיך יקר שלי?" נשמע קול. הנסיך הסתכל אל פתח המערה שם עמדה דמות שחורה - המכשפה.
הנסיך שלף את חרבו, אך המכשפה זרקה עליו אבן חדה ופצע נפער בידו השמאלית.
"חשבת שתוכל לגבור עלי?" צחקה המכשפה. הנסיך לא היסס לרגע. ברגע שלא שמה לב דחף אותה מההר, וכשהיא מתה חומת האש נעלמה.
רפונזל המופתעת רצה אל הנסיך וחיבקה אותו, וכשהגיעו לארמונו של הנסיך, הם התחתנו ואפילו פגשו את הוריה של רפונזל, ומאז שתי המשפחות חיות ביחד בארמון.
הסוף!
אם אין את הסיפור בספרייה תוסיפו אותו! |
|
