|
ההפתעה מתחת לאף
|
29/06/2021 |
הפתעה מתחת לאף \ נסיכה23423
הכל קרה בחופש הגדול. משפחת כהן התארגנה ליציאה לטיול בנהר הירדן. אמא הכינה אוכל, אבא הוציא בקבוקי מים מהמקפיא ולביא ונדב הכניסו ממתקים לתיק.
כמעט כולם עזרו, רק מור הבריקה את עדשת המצלמה והכניסה אותה לנרתיק, אחרי שנגמרו כל ההכנות ואחרי תפילת שחרית, כל המשפחה נכנסה למכונית.
כל הנסיעה מור רצתה כבר להגיע, לכן לא התפלאו שברגע שהחנו את המכונית, מור קפצה החוצה ושלפה את המצלמה שלה. אם נרצה לתאר אותה נוכל להבחין שהיא בת חמש עשרה, שיש לה עיניים ירוקות ושיער ערמוני אבל הכי בולט זה האהבה שלה לצילום. בעיקר של טבע.
אז אתם בטח מבינים למה היא לא עזרה לפרוק מהאוטו.
ההורים שלה כבר היו רגילים לכך אז הם אוטומטית כבר גייסו את לביא ונדב.
"אמא זה פשוט לא בסדר למה רק אותנו מגייסים? זה שמור הבכורה זה לא אומר שמותר לה לא לעזור, וחוץ מזה אני כבר גדול, אני בן אחד עשרה." אמר נדב. ואמא ענתה את התשובה האוטומטית: "כן, גדול מספיק בשביל לעזור". הם סיימו לפרוק,
לאחר כמה זמן אמא התחילה לדאוג "איפה מור? היא הייתה צריכה לחזור מזמן". "אני חושב שהיא הלכה לשם" נדב אמר בסתמיות והצביע על מורד הנהר.
"רות לאן את חושבת שאת הולכת?" אמר אבא "דן, אני הולכת לחפש את הבת שלי! תישאר פה להשגיח על לביא ונדב."
תקציר: משפחת כהן יצאו לטיול בירדן אחרי כמה דקות מור נעלמה ואמא שלה יצאה לחפש אותה
בינתיים, במורד הנהר, מור ניסתה לצלם איילה אוכלת עשב, "רק אל תזוזי, רק אל תזוזי" היא חשבה אבל אז מעבר לאיילה היא ראתה מישהו שמשך את תשומת ליבה.
היא ראתה שני אנשים: אחד נראה לה קצת כמו מדען בגלל החלוק הלבן שלו, ולשני הייתה כפייה על הראש אז היא הניחה שהוא ערבי.
היא השתמשה בעדשת הארוכה של המצלמה כדי לצלם תקריב ואז ראתה את המדען מעביר מזוודה אל הערבי ומדבר איתו .
פתאום היא שמעה את אימה קוראת לה מאחור: "מור איפה את? נו מור..."
תקציר: כהן יוצאים לטיול, מור רצתה לצלם איילה אבל אז היא רואה ערבי ומדען ופתאום היא שומעת מישהו קורא לה...
היא הבינה שאם היא לא תעשה משהו בקרוב גם השניים ישמעו את הקריאות וידעו שהיא שם, אז היא מיד פנתה ורצה לכיוון הקול.
"אלון אתה שמעת משהו?" אמר הערבי, "מישהו נמצא כאן אני בטוח, אני חשבתי שבדקת שהמקום ריק, מה יש לך לומר לזכותך?" שאל וכיוון אל אלון אקדח.
"באמת מוחמד, אני לא ידעתי כלום, אני מבטיח". "אלון, זה, כבר לא יעזור לך, אתה בא איתי עכשיו" , אלון היה נראה מבולבל ואז, הוא חייך חיוך ערמומי, כווץ את שפתיו ושרק. כמו מתוך האדמה צצו שני אנשים, ומוחמד הרגיש שני אקדחים נתקעים לו בגב, "לא, אתה טועה! עכשיו אתה זורק את האקדח שלך כמו ילד טוב, ואתה בא איתי, מה חשבת שאני באמת אסמוך עליך?" אלון אמר, מרוצה.
"אני לא מאמין שזה קורה לי, הבוס יכעס מאוד" מלמל מוחמד "אני הולך לשלם על זה בגדול..."
ובנתיים אמא רות דיברה עם מור: "את לא מבינה איך דאגתי לך מור, זה היה ממש לא אחראי מצדך להעלם".
"אני מצטערת". הן הגיעו חזרה ולביא אמר: "רק שתדעו שאני בכלל לא הייתי מודאג" וחיבק את מור כזה חזק שהיא הייתה בטוחה שהוא דאג.
כולם המשיכו לדבר אבל היא כבר לא הקשיבה, היא רק חשבה... "על מה דיברו השניים האלו".
תקציר: מור חוזרת למשפחתה, מוחמד תופס את אלון אבל אז הכל מתהפך...
באותו הזמן מתחת לאדמה, במעבדה של אלון, מוחמד נקשר לכיסא ומצדדיו עמדו שומרים שכוונו עליו את נשקם. "אתה באמת חושב שאני אתן לך את הנשק שעבדתי עליו עשר שנים, ארבעה חודשים ושלושים ושתיים ימים?" שאל אלון.
"אתה סופר גם שעות?" צחק מוחמד.
השומרים הצמידו אליו את האקדחים, והצחוק גווע.
"אין לי זמן לשטויות שלך. או שתתחרט על זה" הוא אמר, אבל ידע שאפילו הבוס לא יחפש אותו, והסיכוי שישתחרר קלוש מאוד.
אבל אז נזכר במכשיר שנמצא ברשותו, והתחיל לחפש אותו.
"לא יכול להשאיר אותו פה, יש בזה יותר מדי סיכון, אז איפה אשים אותו?" הרהר אלון.
בנתיים מוחמד מצא את המכשיר שחיפש. זה היה מכשיר קשר קטן שלחיצה אחת על הכפתור מזעיקה לו תגבורת.
כל מה שהיה צריך לעשות זה ללחוץ על הכפתור. אבל ידיו היו כבולות.
הוא התמתח וניסה להגיע למכשיר. כשכמעט הצליח, אלון קרא: "מצאתי! המקום המושלם הוא היער על יד הירדן".
כשהשומרים הקימו את מוחמד, הוא מצליח סוף סוף ללחוץ על הכפתור. "רק שיגיעו בזמן" הוא קיווה.
פתאום נשמע רעש מוזר.
כמה דקות לפני כן, מור צלמה את הירדן, בזמן ששאר משפחתה שוחה.
"מור, מה קרה? בחיים לא ראיתי אותך כל כך "מרחפת" בזמן שאת מצלמת. הכל בסדר?" שאל אבא שלה.
"אולי במקום לצלם כתם מים, תצלמי אותנו? שלפחות תהיה לנו מזכרת יפה".
"אין לי מצב רוח" היא ענתה וכבתה את המצלמה.
"אם אין לה מצב רוח לצילום, באמת משהו לא בסדר" אמר לביא.
"אולי תרדו ממני, אתם לא אמורים להתפלל עכשיו מנחה?" ניסתה מור להתנער מהם.
אבא, נדב ולביא יצאו מן המים.
מור נאנחה והתיישבה על אבן סמוכה. אמא שלה התיישבה לידה.
לפתע זז סלע לפניהם וחשף בור ומדרגות שמסתעפות בתוכו.
תקציר: מור רק חושבת מי היו האנשים האלה ולא מרוכזת בשום דבר, הבנים מתפללים מנחה ומור ואימה יושבות על סלעים פתאום נחשף לפניהן בור עם מדרגות.
לפני הספיקו לחשוב משהו התחילו לצאת מהבור אנשים: בתחילה שלושה אנשים שניים מהם עם בגדים שחורים ואקדח.
ואחריהם יצא עוד אחד עם חלוק לבן. "אלון?" רות אמרה וקמה, "אמא, את מכירה את האיש הזה?" מור שאלה המומה
דן, לביא ונדב עדיין היו באמצע תפילה ולא שמו לב למתרחש.
"דן, אלון פה" אמרה רות, דן הרים את עיניו מהסידור "אלון, איזו הפתעה נעימה. מה זה? ממתי יש פה בור?"
לביא ונדב שבינתיים סיימו את התפילה שאלו בלחישה "אבא, מי זה האיש המוזר הזה? הוא נראה קצת משוגע"
"דן אתה יכול לבוא הצידה?" אמר אלון...
תקציר:
"בטח" "אני רוצה לספר לך מה קורה פה" אלון התחיל לספר "כמה שנים אחרי ששירתנו ביחד בצבא, המוסד גייס אותי בתור סוכן סמוי.
לפני כחודש קיבלתי משימה: ללכוד את מוחמד אל כאביר .
אבל זה היה יותר מסובך ממה שחשבתי, מוחמד היה מאוד חשדני ונזהר בכל דבר, לקח כמה שבועות עד שהוא האמין לסיפור רקע שלי, הוא מאמין שאני מדען מטורף שהמציא נשק שיכול להעלים מדינה שלמה, אבל כל מה שיש לי במזוודה החמודה הזאת" אמר והרים את המזוודה המסתורית "זה בלוני מים.
בקיצור אני צריך שתעזור לי, הוא חושב שאני הולך להשאיר אותו באמצע היער ואם הוא יגלה שאני סוכן מוסד כל המבצע יהרס." דן הגיב מהר "ראה את העניין כמטופל".
הוא הלך לכיוון מוחמד והשומרים וצעק "מה אתם מכוונים נשק? אני פשוט לא מאמין, אני מתקשר למשטרה." הוא התקשר וחשב "זה ממילא לא יעזור, הרי הם ממילא יגיעו רק עוד שעה" אבל להפתעתו כעבור שתי דקות נשמעו סירנות.
הניידת עצרה בחריקה. קפצו ממנה שני שוטרים. הראשון פקד על החבורה: "כולם מייד להרים ידיים". השני עבר מאחד לשני ואזק את כולם באזיקים. "כולכם עצורים. את הכל תסבירו כבר לחוקר בתחנה". אלון עלה עם כולם לניידת, ובדרך קרץ לדן ולחש "תודה".
"אבא מה קרה בדיוק?" שאלו נדב, לביא ומור, דן לא ממש ידע איך להגיב "אני לא יכול לספר הכל, אבל אפשר לומר שקרו לנו הרבה דברים מתחת לאף".
הסוף |
|
