|
השושלת המפוארת- פרק ג'
|
05/08/2019 |
"יפה מאוד כולכם. שבו" שיבחה אותנו קירה. הרגשתי נפלא. שיעור דרמה הוא מעין בועה בשבילי. להניח את כל מאורעות אמש בצד לרגע.
"שקט בבקשה. עכשיו, שיעורי הבית שלכם להיום. אני רוצה שתרשמו בעצמכם טקסט או מונולוג, ושבוע הבא, תציגו אותם. בהצלחה" אמרה קירה, ושחררה את הכיתה.
"אני לא מאמינה! אני אצטרך לכתוב טקסט?!" שאלה קאלינה, וניסתה לא לצעוק. היינו בדרכנו הביתה. גרנו אחת ליד השנייה.
"אמת היא, שזה לא נורא במיוחד. אולי מהנה" הרהרתי,
"אינני מבינה איך את כל כך נהנית משיעור דרמה" אמרה קאלינה,
"אינני מבינה איך את נהנית משיעור כימיה" אמרתי. שתיקה קצרה.
"יש לך היום עוד פעם אימון. נכון?" שאלה קאלינה,
"נכון" נאנחתי,
"מדוע את לא יכולה פשוט לומר להם שאת לא מעוניינת להיות רקדנית?" שאלה קאלינה,
"אני רוצה להיות רקדנית" אמרתי, אבל בתוכי ידעתי שזה לא נכון,
"אני מכירה אותך למעלה מעשור. אני יודעת שאת לא רוצה" אמרה קאלינה,
"אולי אני לא נהנית מהאימונים, אבל הם יובילו אותי להיות רקדנית מקצועית" אמרתי, ורעדתי כשאמרתי את שתי המילים האחרונות,
"כשאת נכנסת לשיעורי דרמה, העיניים שלך נוצצות, כאילו זה הדבר היפה ביותר שראית אי פעם" אמרה קאלינה בנחישות. ידעתי שאני לא אוכל עוד להתווכח,
"כל כך טוב שמישהו מבין מה אני רוצה. כן, אני רוצה יותר מכל דבר אחר בעולם להיות שחקנית. הורי עיוורים. הם אינם רואים את רצונותיי או את רגשותיי. המטרה שלהם היא להמשיך את השושלת ויהי מה" הרגשתי את הבכי שעוד רגע פורץ מגרוני, אבל עצרתי את עצמי. קאלינה חיבקה אותי.
"אני בטוחה שיש דרך לגרום להורייך להקשיב לך" אמרה קאלינה בעידוד וחייכה,
"הלוואי" אמרתי בתקווה. כל כך רציתי להאמין, שמה שקאלינה אמרה, נכון. כל כך רציתי להאמין, שאולי בכל זאת, הורי יקשיבו לי. |
|
