ניקו-חלק-2
|
04/03/2021 |
פרק 1-אביגיל, שוב היי! כאן אביגיל. זוכרים אותי או שהספקתם לשכוח? אם שכחתם, אני אדבר איתכם על מעללי (או איך שלא אומרים את זה) בינתיים: מיה, מהכיתה שלי, אימצה כלב וקראה לו ניקו. אני שונאת אותו, כי יש לי פוביה מכלבים. גם בת'אני, ה-BFF שלי, אהבה אותו. היה לי ריב גדול איתה בגלל זה, אבל השלמנו והכל טוב. זה מה שקרה בקיצור מקוצר קצרצר. וואו, הקיצור הזה ארוך. טוב, אז קיצר... אוף, כואב לי הראש מרוב קיצורים. אני חושבת שאני פשוט אתחיל. פרק 2-אספרגר והמבורגר כשחזרתי מבית הספר, הורדתי מיד את החסימה של בת'אני. למי שלא זוכר, חסמתי אותה בוואטסאפ כי חשבתי שהיא בגדה בי. כתבתי לה: "היי. שוב סליחה." ושמתי את הטלפון על השידה. הנחתי שהיא אוכלת צהריים. גם אני האמת, הייתי די רעבה. נכנסתי למטבח. שם מצאתי את אחותי הקטנה הדר, במצב רוח יותר טוב ממה שהיא הייתה ביומיים האחרונים, ואת אמא במצב רוח לחוץ. "אני רואה שהיה לך יום טוב יותר." התיישבתי בכיסא ליד הדר. "כן. לא ממש הציקו לי." היא אמרה. אבל אז הפנים שלה השתנו לארשת יותר עצובה. "אבל גם לא דיברו איתי." היא אמרה. "ניסית לדבר איתם?" שאלתי את הדר. "לא. אני לא יודעת איפה להתחיל." נשכתי את השפתיים ונכנסתי למצב הרוח הלחוץ של אמא. אני אסביר למה. הדר מאוד אוהבת אסטרונומיה. היא בקיאה בנושא, אוהבת לראות תכניות על זה ולקרוא על כוכבים, ותמיד חשבתי שזה רק תחביב. היא גם די רגישה לטעמים, ורעשים. אני חשבתי שזה רק חושים מאוד מחודדים ומפותחים. אבל... עכשיו, שאני מחברת הכל ביחד, יוצאת לי מילה אחת, שנשמעת קצת מאיימת: אספרגר. באמת, אלה כל התסמינים של אספרגר. "אביגיל, מותק, אני יכולה לדבר איתך רגע?" אמא שאלה אותי. היא ראתה שאני לחוצה, ורצתה נראה לי להבהיר דברים בנושא. "בטח." אמרתי. אמא אמרה לי לבוא לסלון, והשארנו את הדר במטבח לכמה דקות. "אמא... את בטוחה שלהדר אין... אספרגר?" שאלתי אותה. "אני לא בטוחה. גם שמתי לב, שלהדר תמיד היה קצת קשה להבין דברים. חשבתי שזו רק תמימות ילדותית וזה יעבור לה... אבל היא כבר בבית הספר. קבעתי לה אבחון למחר, אבל עוד לא אמרתי לה." אמא אמרה. כל ה-10 שנים שאני חיה, אף פעם לא ראיתי אותה לחוצה ככה. "אולי נספר ביחד, זה יכול להקל על הבשורה." אמרתי, בזמן שגם אני וגם אמא יודעות שזה לא יעזור בכלום. "נספר לה אחרי האוכל. הזמנתי המבורגר מ'בלאק'." אמא מזמינה המבורגר רק שיש לה משהו חשוב להגיד לאחת מאיתנו. וזה היה באמת חשוב. פרק 3-שיחות שלא נענו אכלתי את ההמבורגר באיטיות, כנראה לא רוצה לדבר על האבחון ומנסה לדחות את זה כמה שאפשר. גם אמא הייתה קצת מבואסת ואיטית, אבל לא אכלה שום המבורגר. היא לא אוהבת, מין הסתם. הדר, כרגיל, לא הבינה אותנו. הפרצופים התוהים שלה, העבירו בי צמרמורת כל פעם שהרמתי אליה את הראש. הבנתי שאם אני אמשיך לאכול לאט, אני אמשיך להצטמרר ולהתעצב, ואני רוצה לגמור עם זה וזהו. אז סיימתי כבר את ההמבורגר וקמתי. חיכיתי שהדר תסיים את שלה, ואז נהייתה לי מין הרגשה מוזרה בבטן. "הדרי, אל תלכי עוד לחדר." אמרה אמא שהדר אמרה תודה וקמה. היא הסתובבה אלינו, מבולבלת. "אנחנו צריכות להגיד לך משהו." אמרתי. כמעט בכיתי. לא יכולתי להוציא את זה מהפה שלי, את הדבר שאני מניחה שיהרוס להדר את כל היום, ואולי את כל החיים. "אני רגע הולכת לשירותים. לא צריך לחכות לי." אמרתי לאמא ורצתי במסדרון עד לחדר שלי. אמא ידעה שלא רציתי לדבר על זה, אז הניחה לי לנפשי. קברתי את ראשי בתוך הכריות שלי במיטה, ובכיתי. מרוב בכי, לא שמעתי את בת'אני מתקשרת אלי. כשסיימתי לבכות, שמעתי קול בכי מהחדר השני. שבמקרה או לא במקרה היה החדר של הדר. לא בכי חלש כמו ביומיים האחרונים, בכי חזק. והמון משיכות באף. הנחתי שאמא סיפרה להדר, והלב שלי נשבר. לא לאט, כמו בימים אחרים שאני עצובה, אלא בבת-אחת. בום. כשהרמתי את הטלפון, ראיתי המון שיחות שלא נענו מבת'אני. פשוט הנחתי אותו והתעלמתי. פרק 4-הבכי של הדר בבוקר, לא קמתי מהר. לא קמתי, ליתר דיוק. ידעתי שהדר עושה היום אבחון, ולא הולכת לבית הספר. כשאמא באה להעיר אותי, מיד אמרתי "אני לא מרגישה כל כך טוב. כואב לי הגרון והראש." אמרתי מהר, והוספתי שיעול כדי שזה יהיה יותר אמין. ראיתי על הפרצוף של אמא שהיא לא קנתה את זה, אבל להפתעתי היא אמרה "את יכולה להישאר בבית. תרגישי טוב." אמא אמרה והלכה להעיר את הדר. היא יודעת מה אני עוברת כרגע, גם עם הנקניקניקניונו הזה של מיה. אבל כרגע, הייתי מוכנה ללטף כלב בשביל הדר. התהפכתי במיטה ובכיתי בפרקים. לא ישנתי בלילה הקודם, אז הייתי עייפה. ניקרתי קצת, ואז באמת נרדמתי. התעוררתי בערך שעתיים אחרי, רעבה קצת לארוחת בוקר. קמתי מהמיטה בקושי, והלכתי כמו זומבי אל המטבח. מילאתי קערה בקורנפלקס "כריות" והכנתי שוקו לצד. אני לא אוהבת קורנפלקס עם חלב, אז השארתי יבש. אכלתי ושתיתי מהר. זה אומר שאני באמת בקצת דיכאון כרגע, לא אמיתי כמובן. כי אמא קנתה את הסוג האהוב עלי, הרגיל עם השוקולד, שאותו אני תמיד אוכלת לאט. כשאמא והדר חזרו, היה כבר צהריים ואני הייתי במיטה. אבל התעוררתי מהקולות האלה, הקולות של הבכי של הדר. פרק 5-חשד לאספרגר אמא נכנסה לחדר שלי, והשאירה את הדר בחדר שלה. "יש לה?" שאלתי, והתכוונתי להדר ולאספרגר. כשהן חזרו, עברה לי העייפות. התיישבתי לאט במיטה תוך כדי שדיברתי. "יש חשד, אבל לא בטוח. נקבל את התשובות מחר אחר הצהריים." העיניים של אמא נראו כבויות, עמומות. כשהיא יצאה מהחדר, היא אפילו לא אמרה לי "תרגישי טוב". היא רק אמרה "אני מכינה פשטידת עוף ותפוחי אדמה מטוגנים לצהריים." זה היה המאכל האהוב על הדר, והבנתי שאמא רוצה לשמח אותה. גם אני אוהבת את זה, אז לא התנגדתי. רציתי להיכנס לחדר של הדר, לבדוק מה קורה איתה. אבל כשנכנסתי, היא רק אמרה בזעם "צאי מפה!" וטרקה את הדלת בפרצוף שלי. "אביגיל! הדר! האוכל מוכן!" אמא צעקה. אני נכנסתי למטבח מהר. "אני לא רעבה!" שמעתי צעקה מהחדר של הדר. "הכנתי פשטידת עוף, ותפוחי אדמה מטוגנים!" אמא קראה. "לא!" היא עדיין קוראת. "אם אני אביא לך לחדר?" אמא שאלה. "נו טוב, רק כי התעקשת." אמרה הדר. "אני אביא לה." התנדבתי. מצאתי אותה בחדר שלה, בונה דגם של מערכת השמש. "מה זה?" שאלתי את הדר. כמו שהזכרתי, היא ממש אוהבת אסטרונומיה. "דגם של מערכת השמש, בשביל פרויקט הדגמים שלי." הדר עושה מין פרויקט כזה, שהיא בונה דגמים של כוכבים וכאלה, מקרטון ונייר וחימר וגומי קליי, ומחברת הכל לרקע של חלל. "טוב, אבל את צריכה לאכול." אמרתי לה. היא חטפה מהמדף ספר אסטרונומיה, לקחה את הצלחת מידי, והתחילה לאכול ולקרוא. אני ניגשתי למטבח לאכול. פרק 6-למרבה האירוניה בבוקר למחרת, קמתי די מהר. לא מרצון, אבל אחרי יום המנוחה אתמול... לא הייתי עייפה. לבשתי חולצה ירוקה עם הדפסי פרחים סגולים, ומכנסיים צהובים עם פסים וורודים. גם נעליים שחורות. אספתי את השיער האדום שלי, שהתעורר במצב רוח רע היום, לקוקיות בעזרת גומיות כחולות והלכתי למטבח. בבוקר, יש לי ולבת'אני מין טריק: לערבב בבלנדר יוגורט עם כמה פירות, להקפיא בתוך תבניות ארטיק, ולקחת לדרך לבית ספר. לקחתי ארטיק קיווי, את התיק הכחול שלי עם לב אדום ענק באמצע, ויצאתי. להפתעתי, בת'אני חיכתה מתחת לבניין שלי עם ארטיק פטל. "חשבתי שנעלמת! למה לא היית אתמול? ולמה לא ענית לי לטלפון?" היא הטיפה בי ברגע שצעדתי לקראתה. "אני מצטערת. אני אספר לך אחר הצהריים." "למה לא עכשיו? או אפילו בהפסקה, או בצהריים?" שאלה בת'אני. "אחר הצהריים." התעקשתי. "טוב." היא נכנעה, והלכנו לבית הספר. רציתי לספר לה על זה רק אחר הצהריים, כשהדר תקבל את התוצאות לאבחון. אני די חושבת שיש לה, אבל לא בטוחה. בבית הספר לא הצלחתי להתרכז בכלום. אפילו לא היה אכפת לי שבת'אני הולכת ללטף את ניקו. היה לנו גם שיעור מדעים, ולמדנו על אסטרונומיה. כמה זמן אחרי שהמורה התחילה לדבר על הגלקסיה ושביל החלב, הצבעתי ואמרתי "אני יכולה ללכת לשירותים?" המורה הנהנה באישור, ואני קמתי ורצתי מהכיתה כמה שיותר מהר. נכנסתי לשירותים של הבנות, מוכנה לנעול את עצמי באחד התאים ולבכות, אבל שמעתי בכי אחר. בכי שנשמע מוכר מאוד. התקדמתי לכיוון התא שממנו הגיע הבכי, ואמרתי "הדר?" "אביגיל? זו את?" שמעתי תשובה. טוב, אני מניחה שזאת באמת הדר. "למה את בוכה? הציקו לך שוב?" שאלתי. "כן, למרבה האירוניה." שמעתי את הדר. היא ילדה מאוד אינטליגנטית וחכמה, שיודעת מילים מורכבות ודברים שהרבה מבני גילה לא יודעים. קשה לה אמנם להבין רגשות, והבעות פנים, אבל בלימודים היא מפותחת הרבה יותר מכל ילד בכיתה א' שאני מכירה. "רגע, את לא באת לכאן כדי ללכת לשירותים?" שאלה הדר. "באתי לעשות מה שאת עושה, למרבה האירוניה." עניתי לה בשפה שלה. היא משכה באף ואני הסתכלתי בשעון שלי. "טוב, אני צריכה לחזור לשיעור אסטרונומיה." אמרתי. "בהצלחה. אם תצטרכי עזרה בבית, אני יכולה לעזור." הדר, למרות היותה קטנה ממני בארבע שנים, הייתה חכמה ממני באסטרונומיה פי חמש. "ברור." אמרתי והלכתי לכיתה. פרק 7-פופ-רוקס קאטן-קנדי היום לא הלכתי הביתה עם בת'אני, בדרך עם העצים שאנחנו אוהבות ומובילה לשני הבתים שלנו. אמרתי לה שאני צריכה ללכת עם הדר, כי יש מצב חירום ואמא לא יכולה לאסוף אותה. אמא האמת לא הייתה בבית, היא הלכה לברר עוד כמה דברים לגבי האבחון של הדר, וביקשה ממני ללכת עם הדר הביתה. "בטח. אני מבינה." בת'אני אמרה. היא נתנה לי קצת סוכריות קופצות בטעם צמר גפן מתוק, ואני נתתי לה בטעם תפוח. נפרדנו לשלום ואני הלכתי אל הדר, שחיכתה לי ליד השער. הלכנו בדרך המשעממת של הרחוב הביתה. אכלתי קצת סוכריות, ושמעתי את הדר אומרת "פופ-רוקס קאטן קנדי." היא גם יודעת לקרוא קצת אנגלית. כמו שהזכרתי, היא מאוד חכמה ואינטליגנטית. "אפשר קצת?" היא שאלה. "בטח. קחי." שפכתי לה קצת על היד והיא התחילה ללקק אותן עם הלשון. "למה את מלקקת אותן?" שאלתי. "כדי שנא יהיה ני קופץ מידי. דא!" הדר אמרה, עם נ' במקום ל' כי הסוכריות בפיה. לגבי צורת הדיבור הבוטה ולא ממש רגשית, זה חלק מאספרגר. זה שוב צבט לי את הלב, הזכיר לי שרוב הסיכויים שיש לה. בסופו של דבר הגענו הביתה, שם אמא חיכתה עם נקניקיות וצ'יפס. יאם! אני והדר זללנו, כי היינו די רעבות. הדר הלכה לחדר, להמשיך את כדור הארץ בדגם מערכת השמש שלה. הדר החכמה תכננה לעשות דגל על כל ארץ, וכמה דברים המאפיינים אותה. אני הלכתי לצייר קצת, זה לפעמים משחרר מתחים. בדיוק שסיימתי את צבעי השקיעה בציור הים שלי, שמעתי קריאה. "הדר! אביגיל! בואו רגע!" זו הייתה אמא. הסתכלתי בשעון, וראיתי שרבע לארבע. אולי הגיעו התוצאות של הדר! רצתי למטבח יותר מהר משרצתי אי פעם. ראיתי שם את הדר, כוססת ציפורניים. מסכנה. "הגיעו התוצאות. שלחו לי הודעה." אמרה אמא. הדר המשיכה לכסוס ציפורניים עם מבט אומלל, ואני התפללתי שאין לה אספרגר. "הדר... יש לך אספרגר." לא נשארתי לראות מה התגובה של הדר. הורדתי את הידיים מהעיניים, ורצתי לחדר כל כך מהר כאילו אני במירוץ 1,000 קילומטר. טרקתי אחרי את הדלת, הרמתי את הטלפון שלי, וכתבתי לבת'אני: "בואי אליי. עכשיו." פרק 8-ים של דמעות בשתי עיני כששמעתי צלצול בדלת כעבור 10 דקות, רצתי לפתוח. בת'אני עמדה בפתח. "היי, אביגיל. למה אמרת לי-" היא לא הספיקה להשלים את המשפט, שאני רצתי לחדר שלי. היא רצה אחריי, מבינה שאני לחוצה, אבל לא מבינה למה. טרקתי את הדלת אחרינו, והתחלתי לבכות. "להדר" התחלתי, בוכה כל פעם ואומרת את המשפטים בהפסקות מידי פעם. "להדר יש, להדר יש, אספ..." בקטע הזה, הקול שלי נשבר ולא יכולתי לדבר. "אספרגר?" שאלה בת'אני עם פרצוף מודאג. הנהנתי, מייבבת. עכשיו אני יודעת מה זה ים של דמעות. בשתי עיני. "מתי גיליתם את זה?" בת'אני שאלה. "לפ-פני ע-עשר, דקות-ת." הקול שלי רעד מרוב בכי. היא לא שאלה למה לא הגעתי אתמול, למה לא התרכזתי בשיעורים, ולמה סיננתי אותה. היא פשוט חיבקה אותי, ואמרה "אוי, אבי." בסוף, כשהפסקתי לבכות, היא שאלה: "אבל למה לא הגעת אתמול?" "להדר היה אבחון, ונלחצתי ממש. והיום חיכיתי לתוצאות של הדר, אז לא התרכזתי. ובכיתי המון מהאבחון שלה, אז לא שמעתי אותך מתקשרת." אמרתי. היא המשיכה לחבק אותי. "עוד כמה ימים להדר יש יום הולדת, לא?" שאלה בת'אני. הנהנתי. "נקווה שהיא תרגיש יותר טוב עד אז." אמרתי. "את רוצה להיות לבד?" שאלה בת'אני. הנהנתי, קצת לא נעים לי. "טוב. נתראה מחר." אמרה בת'אני, ולא נראתה אפילו נעלבת. המשך יבוא...
|
|