|
היומן הקסום-סיפור לכתב אורח
|
08/10/2020 |
פרק ראשון-החלום
הייתי בחצר בית הספר. כל הכיתה ובית הספר הקיפו אותי, ונדהמו מזוהר שערי הצהוב ועמיקות עיני הירוקות. כולם שאלו אותי איפה אני קונה את בגדי, ואיפה אני קונה איפור. בדיוק ברגע שמיקה באה והחמיאה לי על השיער, התעוררתי. ואז חזרתי להיות עצמי. מיה. ילדה עם שיער בצבע חמאה עם קארה ופוני. עיניים כחולות עמוקות וכהות, וחנונית מאוד. למה התעוררתי, אתם שואלים? אמא צעקה "מיה! בוקר טוב!" "הממ." נהמתי וקמתי מהמיטה. הורדתי את פיג'מת ההלו קיטי הוורודה שלי ולבשתי חולצה וורודה בהירה מכופתרת וחצאית סגולה. נעלתי כפכפי אצבע כתומים, לקחתי את התיק הלבן שלי עם פרצוף של הלו קיטי, ויצאתי מהחדר. "שלום מתוקה! בוקר טוב!" אמרה אמא. "כן. בוקר טוב." אמרתי ושמתי את קופסת האוכל הסגולה עם הלבבות ואת הבקבוק הוורוד בתיק. "שמתי לך בקופסת האוכל כריך חמאת בוטנים וריבה, וכמה קוביות שוקולד." אמרה אמא. "תודה!" אמרתי לה בהתלהבות מזויפת. "טוב, חברה שלי מחכה לי. אני חייבת ללכת. ביי אמא. יום טוב." אמרתי ויצאתי. האמת, שלא הייתה לי שום חברה. כל הכיתה עשתה עלי חרם. אבל לא אמרתי את זה לאמא. נאנחתי וצעדתי בכבדות לעבר בית הספר.
פרק שני-היומן
כשהגעתי לחצר בית הספר, מיקה הייתה שם עם החברות שלה. לרוע מזלי, נתקעתי בה. "היי! לוזרית! עופי מכאן! את לא מהרמה שלי!" אמרה מיקה. "היא לא משום רמה. היא סתם." אמרה ספיר. מיקה, ספיר ואמה צחקו צחוק מרושע. הלכתי לכיתה בראש מורכן. בהפסקת עשר, ראיתי את מיקה מחלקת הזמנות נוצצות וזהובות עם תחרה למסיבה ביום שבת. נגסתי בכריך חמאת הבוטנים והריבה שלי, ולא הרגשתי פגועה מידי. אף מסיבה לא הוזמנתי אליה. "זאת הולכת להיות המסיבה הכי מדליקה בעולם!" סיפרה מיקה לכל הכיתה. "ותזכרו, לא מזמינים את מיה!" הוסיפה אמה וכולם צחקו. נאנחתי. הלוואי והיה לי מישהו לדבר איתו... לפתע קפץ רעיון בראשי. אני יכולה לקנות יומן! בסוף היום יצאתי מהר מבית הספר והלכתי לחנות המחברות שיש ליד בית הספר. הסתכלתי על כל היומנים. היו יומנים שונים, הלו קיטי, נקודות, פסים... ואז יומן אחד תפס את עיני. היה זה יומן לבן עם פלמינגו בצבע טורקיז. לא יודעת למה, אבל הוא נראה לי קסום. "אני רוצה לקנות את זה." אמרתי למוכר בקופה והחזקתי את היומן הזה. "הוא עולה עשרים שקלים." אמר המוכר. שלפתי שטר והבאתי למוכר. "תודה!" אמרתי ולקחתי את היומן. הלכתי בשמחה הביתה.
פרק שלישי-אני חולמת?
"היי מתוקה! איך היה היום שלך?" אמרה אמא. "אני בסדר. מה יש לאכול?" שאלתי. "יש פסטה בולונז." אמרה אמא. "תודה." אמרתי והתיישבתי. חיסלתי את האוכל, אמרתי תודה ועליתי ישר לחדר. התיישבתי על המיטה, לקחתי את העט בצורת סוכרייה על מקל, ופתחתי את המחברת. כתבתי על כל מה שקרה לי בבית הספר. כשעשיתי לרגע הפסקה, ראיתי משהו מדהים. היומן כתב לי! לא ידעתי מה לעשות. אולי יש לי חיזיון תעתועים? היומן כתב: "אז לכי למסיבה! אז מה אם לא הזמינו אותך? לכי!" הייתי בהלם. ירדתי למטה, לבדוק אם גם אמא רואה את זה. "אמא!" קראתי. "כן?" שאלה אמא ובאה. "את יכולה לבדוק עם כתוב כאן לבוא למסיבה?" "כן, אני רואה שכתוב כאן." אמרה אמא. "אבל מה כתבת למעלה?" אופסיק... "אממ... סתם סיפור..." אמרתי והסמקתי במבוכה. "כל הדבר הזה קרה לך? חברות שלך לא עזרו לך?" "אין לי כל כך חברות." אמרתי ובלעתי את הגוש בגרון שלי. "את לא סיפרת לי?! תספרי לי עכשיו!" אמרה אמא בדאגה. ואז הכל התפרץ. המסיבה, החרם ומיקה. ואיך שהיומן כתב לי. הכל תוך כדי בכי. "אוי מתוקה שלי! למה לא סיפרת לי?" שאלה אמא. "לא רציתי להלחיץ אותך." אמרתי בקול חנוק.
פרק רביעי-מתכוננת
"היומן שלך צודק. בואי נלך לקנות שמלה." לבשתי את הקפוצ'ון הירוק שלי ויצאנו לחנות הבגדים. "תבחרי כל שמלה שאת רוצה. אני אתן לך גם להשתמש באיפור שלי." אמרה אמא. חייכתי. אולי באמת היה משתלם לספר לה. הסתכלתי על הרבה שמלות, ובסוף בחרתי שמלת מיני עם פסי נצנצים בצבעי הקשת. אמא קנתה לי אותה והלכנו הביתה. "טוב, צריך לחכות לשבת." אמרה אמא כשחזרנו הביתה. בשבת, קמתי בבוקר ומתתי מהתרגשות. ירדתי למטה וראיתי שאמא הכינה לי פנקייקים. אכלתי אותם ולא יכולתי לחכות שיגיע הערב. המסיבה היתה אמורה להיות בשש בערב. אמא עזרה לי להתאפר והסיעה אותי לאולם המסיבה. כולם היו שקועים בריקודים. "היי!" אמרתי. כולם היו בהלם. "מה את עושה פה?" שאלו כולם בצעקה.
פרק חמישי-מיקה התנצלה?!
"אני כאן. כמו כולכם." אמרתי. "אבל את לא אמורה להיות כאן!" אמרה מיקה. "נכון!" התחילו להגיע קולות מכל מקום. "לא אכפת לי." אמרתי. "את לא נשארת כאן!" צעקה ספיר. "נכון!" צעקה אמה. "לכי מכאן! זו מסיבה נטולת לוזרים!" קראה מיקה. "הממ." אמרתי והלכתי לעבר שולחן הכיבוד. שמעתי את מיקה מתלחששת עם חברותיה. הן הסתכלו עלי מידי פעם. לפתע מיקה באה אלי. אוי לא, חשבתי. "תקשיבי, מיה." אמרה לי מיקה. זו היתה הפעם הראשונה שהיא קראה לי בשמי, ולא לוזרית. "האמת, שתמיד פחדתי ממך." "מה?!" לא הבנתי. "תמיד היה לך ביטחון עצמי, ופחדתי שתהיי יותר מקובלת ממני. אז פשוט חשבתי שהכי טוב זה להוריד לך את הביטחון." אמרה מיקה. "אבל זה לא עבד לך." אמרתי לה. "כן, מיה... אני מצטערת." אמרה מיקה.
פרק שישי-הסוף
"מה?!" קראתי יחד עם כל הילדים. "כן!" קראה מיקה. "מגיעה לה להיות כמו כולנו! בזאת אני מפסיקה את החרם על מיה!" "תודה!" אמרתי לה. "חיבוק?" שאלה מיקה. התחבקנו. מאז אני אחת מהמקובלות, וכל הכיתה שלנו נחמדים לכולם. למרות כל החברים הטובים שלי, שתמיד לצידי, ליומן שלי אין תחליף.
|
|
