רובוטים
|
30/11/2021 |
היי… טוב אז מלא זמן לא כתבתי . רק פה אני יכולה לכתוב סיפורים אז… הנה אני!
דבר ראשון זה לא היה סיפור של ילדים קטנים שהיה ברור אבל בסדר אז נתחיל
הסתכלתי סביבי, הייתי בבית ספר שלי, מקום שאני מכירה טוב מאוד אבל העולם נראה לי שונה. מאז שפגשתי את הגורו הזה בנסיעה משפחתית אני לא מפסיקה לחשוב על זה… הרי אני מרגישה דברים.. כאילו שמחה כאב עצב אושר. אני חושבת על דברים אבל מה עם כל האחרים? אני לא מרגישה את המחשבות שלהם, לא את הרגשות לא כלום אוליי הם לא באמת אנשים כאילו הם לא מרגישים? שהם כמו רובוטים יודעים לעשות את הפעולה שתוכננו לעשות אבל לא יותר? מה אם הם שחקנים? שכל פעם שנפגשתי אצל חברה זה שהיא צחקה איתי לא היה באמת צחוק אלה רק פעולה שהייתה חייבת לעשות כי היא רובוט וזה מה שהיא תוכננה לעשות? אני לא מרגישה אותם ועכשיו הרבה יותר קשה לי לסמוך על אחרים
אני יודעת שזה מוזר אבל זה קשה, אפ אוליי תחשבו על זה היה לכם קשה גם אם אתם לא רובוטים כמו כל השאר והקטע זה שאין לי מה לעשות עם זה אני לא יכולה לבדוק ואני מפחדת שכל החוויות היו רק שקר, שטאזי עם המשפחה שלי לאיטליה ואכלנו פיצה כל כך חריפה שאח שלי התחיל לבכות ואז הלכנו לקנות גלידה בשביל להעביר את הטעם? מה אם הוא לא בכה אלה רק הקריא עוד טסריט? מה אם אבא שלי כשהוא שבר את הרגל ולא יכל לראות אותנו והיה עצוב הוא לא היה עצוב אלה רק אמר כי זה מה שהוא אמור לעשות?
אבל לפחות אני יודעת שאני מרגישה זה כבר טוב לא? אני יודעת לא לשאול אנשים הרי הם יכולים להגיד לי שיש להם רגשות אבל מה אם אין? |
|