|
בדידות.
|
28/09/2022 |
"דסטין, קום! יש לך בית ספר!" אמא מעירה את דסטין. אנחה נשמעת מחדרו. אימו נכנסת אל החדר, מלטפת את גבו של בנה בן ה-16. "מה קרה? הכל בסדר דסטין?" שיעול נשמע מפיו של בנה היחיד והאהוב. "לא. לא אני לא מרגיש טוב. יש לי חום, אני בטוח! אמא נראה לי עדיף שאשאר בבית". חיוך נמתח על פניה של אימו. היא מכירה היטב את בנה, היא יודעת שהוא מחפש תירוץ להרוויח יום חופש. "את התירוצים האלה תביא לחברים שלך יום אחרי החופש שאתה מארגן לעצמך, לא לאמא שלך! אני מכירה אותך טוב מידי" היא קרצה לו. דסטין נאנח, "הלוואי והם היום קיימים" הוא לוחש לעצמו. דסטין ממציא המון תירוצים בשביל להשאר בבית. בכיתה זה כבר ברור ולא מפתיע, שדסטין לכיתה לא מגיע. יומיים לאחר מכן, דסטין החליט להשאר בבית. מבלי שאימו תדע. יום לאחר מכן, שאל אותו המורה: "נו דסטין? מה הפעם? מהי הסיבה להעדרותיך?". עיניי עמיתיו לכיתה נעוצות בו. חום גופו עולה. "א-אה" בן זוגו למקום הישיבה לחש לו בציניות: "מה היית חולה? איך הספקת להחלים?" דסטין מעיף מבט אל עמיתו למקום: "כן. ג'ורג'. חליתי במחלה קשה. ולא, לא החלמתי. כבר מעל ל-10 שנים אני חולה במחלה הזאת." ג'ורג' מאדים, הוא לא חשב שדסטין התכוון לזה ברצינות. רחמים החלו מרחפים מעל ראשו. תחושת אי הנעימות חונקת אותו. צמד המילים: "מחלה קשה" מהדהדות בראשו של ג'ורג'. הוא מתחיל להזיע. להזכר כיצד אחותו איימי נהרגה בגיל 20, כתוצאה ממחלת לב. בהפסקה, כאשר כולם יוצאים עם חבריהם. דסטין יושב, מקשקש על מחברת היסטוריה. הוא יודע שהוא צריך למחוק את כל השירבוטים הללו. הלוואי והוא היה יכול למחוק את הבדידות העוטפת אותו. הוא היה שקוע במחברת, לא שם לב שיושב לידו ג'ורג'. "היי, א-אממ" החל דסטין לגמגם. דסטין לא שוחח עם אנשים במשך יותר מידי זמן. הוא תוהה לעצמו מה ג'ורג' רוצה ממנו. חברו שבר את השקט שהשתרר בחדר "תקשיב, אני ממש מצטער לשמוע על המחלה שמלווה אותך למשך כ"כ הרבה זמן... אני יודע שזה לא לעניין לשאול, אבל במשך שעתיים אני אוכל תסביך מה יש לך. אז אם אתה מרגיש שאתה מוכן לשתף, אפילו רק מה התסמינים, תרופה...?". דסטין תהה בהתחלה מה חברו רוצה, הרי הוא לא באמת מתכוון למחלה כלשהי, הוא סך הכל השווה את הבדידות החונקת למחלה מסוכנת. כי הבדידות, היא כמו סכין. היא חודרת, וחודרת, ו... פשוט מייאשת. כמו מחלה ללא תרופה. דסטין חשב פשוט לזרום עם השאלות, להגיד את מה שעומד לו בלשון כבר כל כך הרבה זמן, אבל גם זה יצא ברמיזות:
"אה.. תסמינים? קשה מאוד לקום בבוקר, אתה מרגיש כאילו סכין חודר בגבך, משאיר אותך תקוע במיטה. לאבד את התקווה גם נחשב תסמין?". שקט השתורר בחדר, אנחה נשמעת מפיו של ג'ורג, פניו נחרדו, הביעו רחמים.
כאשר שמיכה ספק שחורה, ספק כחולה- מכסה את השמים, ירח עולה, כוכבים מנצנצים. דסטין שוכב במיטתו, חושב על מה שקרה היום. "מישהו דיבר איתי. אשכרה מישהו דיבר איתי. מישהו, פנה אליי. אליי. אליי. אליי. מישהו שוחח איתי. וזה לא היה כדי לרדת עלי, זה לא היה כדי להשיג ממני משהו. זה לא היה כדי לפגוע בי. זה היה מדאגה." הוא חושב לעצמו. "ומה אני עושה? כמו דביל אני משקר. יופי. פעם ראשונה שמישהו מדבר אליי מכיתה א'. וזאת השיחה שלי? על איך אני *באמת* מרגיש כל החיים שלי? עאלק מחלה. מחלה ברור מחלה. אם בדידות זאת מחלה, אני באמת לוקה בה. לקום בבוקר זה כל כך קשה. ולא אכפת לי מהשעה. כי אני שוכב במיטה בשעה 20:00 כמו איזה ילד בן 4. רק שאני לא. אני בכיתה יא'.". דסטין קם מהמיטה, הפעם זה לא קשה, כי בבית חבל הבדידות פחות חונק. הוא משפשף עיניו, "לא אל תבכה, מה אתה ילדה" הוא ממלמל לעצמו. אימו אינה בבית, הוא לבד, כמו תמיד. הטלפון מצלצל, "im so lo-o-o-nley" השיר של גסטין ביבר מתנגן ברקע, מוסיף לאווירה. על הצג מופיע שמו של אותו האחד שחולק איתו את מקומו בכיתה-ג'ורג. דסטין מופתע, הפעם האחרונה שאחד מעמיתיו לכיתה התקשר, היה לפני המון זמן, דסטין אפילו לא זוכר מדוע. דסטין עונה,אך מתחיל להזיע.
"הלו?" הוא עונה ספק מופתע, ספק מפחד להפגע. קל לאבד אמון בבני אדם, לרכוש אותו זו בעיה אחרת.
-"היי דסטין מה קורה?" ג'ורג' עונה, דאגה נשמעת בקולו.
"אני פשוט. פשוט רציתי להגיד לך שבימים שלא הגעת, למדנו דברים ממש חשובים במתמטיקה."
-"אה...?" דסטין לא מבין, מה ג'ורג' רוצה. האם זו בדיחה? מי מתעניין בדסטין בכלל, ממתי מישהו חשב עליו?
"כן, למדנו חומר חדש, וחשבתי שאולי כדאי שאסביר לך בגדול מה למדנו, כי זה באמת חשוב"
-"א-אה... א-אה...." דסטין מגמגם, וכתוצאה מכך מנתק.
"איזה דפוק אני" דסטין מתחרט שניה לאחר מכן. "למה? למה? למה? סוף סוף מישהו טרח להתקשר אליי. אף אחד לא עושה את זה, אני לא מעניין אף אחד. השיחות הנכנסות והיוצאות שלי, מסתכמות בבן אדם אחד-באמא שלי. למה. למה. למה. למה.", הוא יודע שהוא יתחרט על הדמעות שזולגות מעיניו, אבל פעם אחת הוא חושב שזה בסדר. זה בסדר להוריד מטר דמעות. כי הוא תמיד עצר אותן, תמיד עצר את הדרך שלו להראות כמה כואב לו. אז עכשיו, כשאמא עדיין לא בבית, הוא מרשה לעצמו להתפרק.
השמש זורחת, אמא מעירה את דסטין. "בלי משחקים, קום ללימודים!", דסטין נאנח, אין מה לעשות.. הוא חייב. הוא לובש את הסוודר השחור שלו, אחד מיני רבים, את הכפפות ללא האצבעות. האלה שתמיד היו גורמים לחבריו לכיתה להרים גבה. אבל לא אכפת לו, כי גם ככה הם לא מתייחסים אליו כאל בן אדם, אלא-כאל איזה עציץ, או אחד מהקשקושים המציקים האלה שנמצאים בצידיו של הלוח, האלה שכבר אי אפשר למחוק.
הוא פותח את הדלת, שום עין אינה מסתכלת, שום שריר בפיו של ילדי כיתה יא'-1 לא נעים, לא זזים. רק של אחד, ג'ורג'. "בוקר טוב דסטין" הוא מחייך לעברו. חיוך מאולץ. דסטין מסתכל עליו, מחייך לשניה, ואז מוחק את חיוכו ומחליף אותו בשפתיים ללא כל הבעה. אך עיניים שאם מסתכלים היטב-רואים המון כאב. אבל המון.
אף אחד לא פונה אל דסטין. מה שמעורר את תשומת ליבם של חברי כיתתו. בהפסקה חבריו של ג'ורג' יושבים איתו על הדשא שברחבת החצר.
"מה קרה אמרת בוקר טוב לדסטין? תמיד ראית אותו כמוזר. כאילו כולנו רואים אותו ככה", אמר ליאו.
-"עזוב אני פשוט מרגיש לא נעים איתו" אומר ג'ורג'.
"מה זאת אומרת לא נעים?" מתפלא ליאו.
-"עזוב אחי, אני לא יודע כמה הוא היה רוצה שאגיד"
ליאו מגלגל עיניים, למרות שזה דסטין,ככה שגם ככה לא כל כך אכפת לו.
"אוף אני מרגיש כאילו אני חייב עכשיו להיות חבר של דסטין, כי אני היחיד שיודע על המחלה שלו", ג'ורג' משתף את אביו במה שהוא חש כרגע. אביו מהנהן, הוא מבין ויודע שזה כדאי לג'ורג' לעשות זאת לדסטין, הנער המסכן שחיו התהפכו עליו. ג'ורג' גם מבין זאת, אנחה ארוכה נשמעת מפיו.
דסטין יושב בכיסא שלו, כמו תמיד משרבט על מחברת. הפעם הביא מחברת רגילה, כזו שאין לה שום מקצוע. הוא עוזב את העיפרון, רואה שיצא קשקוש אחד גדול, שחור, בלי סוף. כמו מה שמתחולל לו בלב.
ג'ורג' נכנס לכיתה, מתישב במקומו ליד דסטין. שקט מהסוג הפחות נעים משתורר בכיתה. "אני כל כך רוצה לשאול את ג'ורג' למה הוא מתעניין בי פתאום, אבל אני מפחד" הוא חושב לעצמו.
השקט איננו נשבר. עוד יום עטוף בדידות עובר על דסטין, אבל הוא רגיל לזה. אז הכל בסדר.
"חברות נרקמת ביני לבין ג'ורג'? כבר איזה חודש וחצי עברו מאז שהוא התקשר אליי בפעם הראשונה. קל לזכור את זה, כי הוא היחיד שעושה את זה. אף אחד אחר לא. אני עדיין מפחד להפגע. כי זה קשה לקנות אמון. זה לא קל. זה לא כמו לקנות עגבניה אצל הירקן. לא. זה לא עובד ככה. אני מרגיש שמשהו פייק בקשר שלי ושל ג'ורג'. מה אם הוא רק רוצה לפגוע בי? מה אם הוא רק רוצה להשיג ממני משהו?. יש סיבה שהוא רוצה בחברתי. כן אני ממש קולמבוס, איך עליתי על זה. אני מפחד. אני לא יודע מה לעשות עם זה. הוא מתקשר ודואג לשלומי כל יום שאני לא מגיע. וזה קורה המון. אני אכתוב עוד על הקשר, כדי שיום אחד אקרא את זה, ואראה איך הייתי טיפש להאמין שמישהו ירצה אי פעם בחברתי."
דסטין מניח את העט. אין לו למי להגיד את כל מה שהוא רוצה לומר, אז מזל שיש מישהו שהמציא את הדפים.
יום ההולדת ה-17 של דסטין, יחול מחר. ג'ורג' מדבר עם דסטין בכיתה, דסטין עדיין חושד. ועדיין יש לו את הדף שרשם בכיתה יא'. כי הוא לא מרפה מהחשדות האלו.
"דסטין שומע רגע? היום חשבתי שאולי נצא לאיזה פארק ככה"
דסטין כמעט צוחק, אבל אז מבין שג'ורג' רציני. שמדובר במשהו שבאמת הוא רוצה שיקרה. הוא מהנהן לחיוב, ולאחר בית הספר-הם נפגשים בפארק.
הוא רואה מרחוק את ג'ורג', ולידו דבר הנראה כמו בלונים. הוא תוהה האם הוא באמת זכר את יום הולדתו? "לא.. אין סיכוי." הוא מלמל לעצמו.
"מזל טוב!!!" ג'ורג' קופץ לעברו, מחבק אותו חיבוק חם. דסטין לא יודע מה הוא רוצה, הוא לא רגיל ליחס כזה. למרות שהוא חווה אותו כבר שנה שלמה. הם דיברו, צחקו. דסטין חייך, הפעם זה היה פחות מזוייף. יותר אמיתי.
"תגיד דסטין, אפשר לשאול אותך משהו?" ג'ורג' שואל.
-"אה?"
"המחלה שלך, מה איתך?"
-"מ-מה?" דסטין עומד קופא במקום. הוא לא יודע איך לענות על זה. זה מרגיש כל כך מוזר. לרגע אינו זכר באיזו מחלה מדובר.
"המחלה שלך? שסיפרת לי בכיתה יא'. אני ממש דואג לך. אפילו לא אמרת לי במה אתה חולה" אמר ג'ורג' בדאגה.
-"אתה מכיר אותי מעל ל-4 שנים, לא בתור חבר, אבל היית איתי בכיתה כל הזמן הזה. אתה לא מבין על איזו מחלה אני מדבר?" מה זו התחושה השורפת הזאת בעיניו? אה כן. דמעות.
"אתה מעולם לא דיברת עליה!" ג'ורג' אומר, מופתע.
-"זה מתחיל ב-ב', נגמר ב: דידות" אומר דסטין. ורץ, לא יודע לאן, אבל רץ.
"לא. לא. לא זה לא הגיוני. זה לא יכול להיות ש... ש.. ש.. כל הזמן הזה הוא היה חבר שלי מרחמים כלפיי. ידעתי. ידעתי שזה לא בגלל מי שאני. זה בגלל מה שאני לוקה בו. למה. למה. למה. למה הוא כזה דביל? כזה תמים? מה מחלה איזו מחלה ילד ילקה בה ויסתיר אותה ככה. בחייאת. והנה אני שוב, בוכה כמו בחורה. עוד פעם. אני בן 17 אז למה אני בוכה?"
הוא יושב בתחנת האוטובוס, וחושב לעצמו-מה עכשיו אני עושה עם עצמי?
|
|
