×

   
קהילה - היצירות של תולי622
תולי622
10

זה לא חלום, זה מציאות- סיפור לשואה 01/05/2019

הסיפור לא מבוסס על מקרה אמיתי, הכל המצאה שלי.

קוראים לי מירים. יש לי שלושה אחים- לולה, טליה וחיים. חיים בן שלושה חודשים, טליה בת חמש, לולה בת שמונה ואני בת עשר. אנחנו אחים מאוד טובים, שתמיד עוזרים אחד לשני ותומכים אחד בשני לא משנה מה קורה. בנוסף, יש לי חבר מאוד טוב שקוראים לו דוד. אנחנו יהודים שחיים בפריז.

השעה היא חמש לפנות בוקר. קמתי ראשונה. שמעתי רעשים מוזרים מבחוץ, לא רעשים חזקים של שופר, או קירקור תרנגול, זה היה רעש של מתח ופחד. איני יכולה לתאר את הרעש. זה היה מן שקט סוער. פתחתי את החלון וראיתי נאצים הולכים בשורה ויהודים מסביבם רועדים מפחד. אני זוכרת שאמי אמרה לי להיזהר מהנאצים ולא לריב איתם או לעשות בלאגן, אך כששאלתי אותה למה הם כל כך שונאים אותנו היא אמרה שאני קטנה מידי בשביל להבין. אבל הבנתי כבר מזמן שהם מסוכנים מאוד. סגרתי את החלון והלכתי לחדר אוכל לשתות מים. לפתע שמעתי את אמי ואבי מדברים על המצב בין היהודים לנאצים.
אמא:"זה לא הולך להיות טוב. אני מפחדת"
אבא:"מה נעשה עם הילדים? הם עוד לא מבינים בכלל מה הנאצים האלה יכולים לעשות.."
נכנסתי למטבח ואמרתי "אני דווקא כן מבינה... הם רוצים להרביץ לנו. כמו שאתמול אורי וטליה רבו מכות בגן שלהם." ציחקקתי. אמא ואבא שלי התסכלו עלי ולאחר מכן אחד על השני במבט מתוסכל.
אמא:"מתוקה... למה קמת כל כך מוקדם?"
עניתי לה "כי היה רעש מוזר בחוץ. אבל רגע אמא, הם יעשו לנו משהו? שמעתי אותך ואת אבא מדברים, אני לא רוצה שהם ירביצו לי.."
לפתע שמעתי קול מאחורי, זה היה הקול של לולה אחותי הקטנה:"הם לא ירביצו לך. הם יהרגו אותך"
"יהרגו אותי?" נבהלתי.
"מה פתאום?!" אמי ענתה בבהלה.
הסתכלתי על אמי, וראיתי שיש לה דמעות בעיניים. אני מכירה אותה, את המבט שלה. ולפי המבט הזה.. אני יודעת מה הם יעשו לנו.

כשחזרתי מבית ספר, הלכתי יחד עם דוד ואמא שלו חזרה הביתה, עד שפתאום ראינו נאצי עם רובה גדול מסתכל לכיווננו.
"מה שמכם?" אמר הנאצי בקול נמוך ומפחיד.
"אני ריבקה, וזה דוד. וזאת.."
"מספיק!" קטע את ריבקה הנאצי. "שניכם בואו איתי!"
הנאצי משך את ריבקה ואת דוד והם התרחקו.
לא הבנתי לאן הוא לקח אותם ולמה, אבל אמי אמרה לעולם לא להתקרב אליהם, אז עמדתי שם, באמצע המדרכה תוהה. לא רציתי להאמין שהוא יהרוג אותם. קיוויתי שהוא רק עובד עליהם ושהנאצים לא באמת שונאים אותנו וזה הכל היה מתיחה.

הגעתי הביתה ואבי שאל אותי היכן דוד וסיפרתי לו מה שקרה. אבי התחיל לדמוע ולהלחץ.
"מה? הוא פשוט לקח אותם? למה הוא לא לקח אותך? טוב לא חשוב העיקר שאת כאן. רגע הוא עשה לך משהו?" אבי שאל.
"אני בסדר הכל טוב איתי. אני לא יודעת למה הוא לא לקח אותי." עניתי. הלכתי לחדרי, ומליון מחשבות צפו בראשי. אף פעם לא כל כך חשבתי על הנאצים והם לא הפחידו אותי כל כך, עד מה שקרה היום. התחלתי להתמלא בדמעות עד שהכל היה נראה מטושטש. ניסיתי להחזיק את הדמעות חזק חזק ולהגיד לעצמי שזה רק מתיחה, אבל לא הצלחתי להאמין. תמיד אומרים לי שאני ילדה מאוד חיובית, שתמיד חושבת על משהו חיובי. לדוגמא כשילדה בכיתה שלי גזרה לי את השיער כדי לעצבן אותי, ישר חייכתי כי היא עשתה לי פוני מאוד יפה וגם בחינם. אבל עכשיו, אין שום דבר חיובי בזה שהוא לקח לי את החבר הכי טוב שלי. אנחנו מכירים מהגן, אין מצב שעכשיו לוקחים לי אותו...

למחרת בבוקר אמי הכינה לי שוקו וישבה לידי והסתכלה עליי במבט עצוב.
"מה?" שאלתי.
"אתמול כשהלכת לישון..."
"אז?" זירזתי אותה.
"הודיעו ש.. דוד וריבקה.. הם.."
"הם מה?! את מוכנה לדבר כבר?" צעקתי.
"נרצחו הם נרצחו" נבהלה אימי.
פתאום החדר נהיה שקט. הדמעות של אתמול הם כמו בריכה, אבל הדמעות שיצאו לי עכשיו, הם יכלו למלא אוקיינוסים. בכיתי ובכיתי ואמי חיבקה אותי חזק.
לא האמנתי, זה לא יאמן שהחבר הכי טוב שלי שרק לפני יום שיחקנו יחד, הולך עכשיו לעולם אחר מעבר לענן.למה זה מגיע לו? למה דווקא אני נשארתי? הרי ז יכל להיות אני...

הלכתי לבית ספר וכל היום חשבתי על דוד. הצלצול נשמע ומיד הלכתי לבחוץ. רציתי כבר להגיע הביתה ולישון. ולא לחלום. רק לישון. לנקות את המחשבות שלי, להפסיק לחשוב על דוד. התקדמתי לעבר הכביש ולפתע עברה מן מכונית ירוקה גדולה עם רובים גדולים מקדימה. אני חושבת שראיתי את זה פעם בתמונה אולי, קוראים לזה טנק אני חושבת. אני לא בטוחה מה זה בדיוק, אבל מה שבטוח שזה נראה מפחיד. הנאצים עברו וצחקקו. נאצי אחד אפילו ירק לי על הפנים. זה לא היה נחמד מצידו, אבל לפחות הוא לא לקח אותי איתו. פתאום יד אחזה בי ומשכה אותי חזק. הרגשתי שהיד שלי עוד שניה נקרעת, זה היה מאוד כואב.לא שמתי לב אפילו מי זה. הוא רץ מאוד מהר והגענו למעין שדה גדול.האיש עצר וראיתי את פניו. הוא היה נראה יהודי משום מה. האיש אמר לי לשים מדבקה צהובה כזאת עם מגן דוד. הוא אמר שקוראים לזה טלאי.
"מי אתה? ולמה שאני אשים את זה? יש לי חולצה סגולה וצהוב וסגול בכלל לא מתאימים. יש לך אולי ורוד?" שאלתי.
"בלי שאלות! פשוט שימי את זה, לפני כשעה הורייך נרצחו וגם אחותך טליה ואחיך חיים. טוב עכשיו, שימי את זה מהר לפני שהנאצים יראו אותך" האיש אמר בעצבנות.
"למה שהם ירצו שנשים את זה? זה מציל אותי ממוות?" תהיתי.
"אה.. כן" האיש גימגם וראיתי על פניו שהוא משקר. אבל משום מה, סמכתי עליו ושמתי את הטלאי הצהוב.
מעבר לדשא הירוק, היתה שיירה של נאצים הולכים על המדרכה הרחוקה.
"בואי נזוז מפה." האיש אמר.

הלכתי אחרי האיש ולא יכלתי להתאפק "מי אתה?"
"אני אח של ריבקה. דוד של דוד." ענה לי האיש.
"ומה שמך?" שאלתי.
"שמי הוא יוסף, עכשיו בואי" אמר.
הגענו לחצר שליד ביתי, וראיתי את הכובע של אמי זרוק על הרצפה. ישר נזכרתי בהורי, בטליה ובחיים. לולה אחותי יצאה מהדלת וחיבקה אותי חזק כל כך שבקושי יכלתי לנשום. היא הייתה מלאה בדמעות והיא רעדה. "ה..הנאצים הם לקחו את אמא ואת חיים ו..ו.." גמגמה לולה שבקושי יכלה לדבר מרוב בכי.
"אני יודעת. איך את ? את בסדר?" שאלתי.
"התחבאתי בתוך הסלסלה הגדולה של העוגיות. אמא וחיים היו בארון ואבא התחבא עם טליה במדף בשירותים. אבל הנאצים מצאו אותם ואותי לא.." בכתה שוב לולה. התחלתי גם אני לבכות יחד איתה. חיבקנו אחת את השניה חזק ולא רציתי לעזוב לעולם.

"טוב בנות הנאצים בכל רגע יכולים לחזור בואו נתחבא!" אמר יוסף. כולנו רצנו לתוך הבית ואני ולולה התחבנו בתוך שק של אדמה, רוקנו את רוב האדמה אך פיזרנו קצת על ראשנו,שלא יראו. יוסף התחבא לידנו בשק של הזרעים. בקושי הצלחתי לנשום והיה חם וניסתי לא לזוז. הרגשתי כל כך חסרת אונים, וחלשה. שמעתי את הנאצים מתקרבים. עצרתי את הנשימה והרגשתי כאילו הלב שלי החסיר פעימה. הם פרצו לתוך הבית והפכו את כולו. הם יצאו מהבית והרגשתי תחושת הקלה שלא מצאו אותנו. אך לפתע, נאצי בעט בשק הזרעים ושמעתי את יוסף צועק. הנאצי השני בעט גם בנו, אך יותר חלש. הם תפסו אותי, את לולה ואת יוסף ולקחו אותנו איתם. לולה שתקה וניסתה לא לנשוך אותם כמו שתמיד עושה כשאיש מפריע לה, אז סימנתי לה עם העיניים שלא תעשה כלום, הרי זה יכול להיות מאוד מסוכן.

יום למחרת הגענו למקום מאוד מוזר, ויוסף אמר שאנחנו בפולין. מה קשור פולין? תהיתי לעצמי. הגענו למן מחנה כזה. זה היה מקום גדול ומפחיד עם שבילים ארוכים וצרים. הלכתי אחרי הנאצי והגענו למעין שדה, עם המון יהודים ונאצים. היה קל לזהות את היהודים, כי הם כולם היו מפוחדים מבוהלים ובעיקר מלאי דמעות. מלא קולות של אקדחים נשמעו ברקע. לולה הפסיקה לבכות. לולה היא אמנם האחות הקטנה ממני, אבל תמיד הייתה בוגרת יותר ממני. היא תמיד יישמה את זה שיום אחד נמות. היא תמיד יודעת איך מתנהל העולם. היא זאת שסיפרה לי על היטלר ועל כמה שהיא שונאת אותו. לעומתה, אני תמיד בורחת מהמציאות ואומרת שלעולם לא נמות, פשוט נהפוך לבן אדם אחר ונתחיל את החיים מההתחלה, אפשר להגיד שאני חיה באשליה. אבל עכשיו, אני ולולה יודעות שתינו בדיוק מה הולך לקרות לנו.

הגענו לשדה גדול, וראיתי שם את טליה. היא גם ראתה אותי. היא הבינה שהיא הולכת למות, אחרי שראתה את אמא ואבא נרצחים. היא צעקה ללולה "לולה אנחנו במחנה השמדה תברחי!" ומיד התמוטטה על הרצפה. עד שהעיניים שלי התייבשו, הן חזרו להיות רטובות. אחרי שצעקה כל השוטרים הנאצים תפסו בלולה במהירות, כדי שלא תברח כמו שאחותה אמרה לה. הם ככל הנראה החליטו להרוג את לולה קודם עמדתי בצד ועצמתי את עיני, לא רציתי לראות את לולה מתמוטטת. חיבקתי את לולה ואז חשבתי. לולה היא הבן אדם הכי יקר לי בעולם. אין לי אף אחד אחר מלבדה עכשיו. אני רוצה שהיא תישאר בחיים, היא רק בת שמונה. אמרתי לה שכשאני מסמנת לה לברוח, היא בורחת.
הנאצים כיוונו עליה את הרובה, ומיד קפצתי עליה. לולה ברחה במהירות כל כך גבוהה והצליחה להמלט. הרגשתי את הכדור פוגע בי. ראיתי את לולה נמלטת. רציתי לקוות שזה חלום. אבל על מי אני עובדת? זה לא חלום,זה מציאות.
9
8
92


  הוספת תגובה
שם מיקמק
תגובה
 
 
04/08/2019   16:58 תולי622  8
תודה רבה!
07/05/2019   15:48 מנהמנה130  7
מצאתי מילה! מ' שזה אומר מושלמת, מהממת, מקסימה, מרצה, מוכרת וכל מילה טובה שמתחילה במ'
05/05/2019   16:04 מנהמנה130  6
סיפור מקסים!
אני גם בדיוק עובדת על סיפור ליום השואה אבל כנראה שהוא יהיה מוכן לשנה הבאה, ושהוא יהיה קצת יותר ארוך, ונתקעתי אם איך להתחיל את הסיפור ואת נתת לי רעיון מושלם!
יש לך סגנון כתיבה מעולה. וואו. וואו זאת לא מילה טובה מספיק כדי לתאר את הסיפור הזה. אני אחשוב על מילה ואז אחזור עליך...
03/05/2019   17:44 שירונת345  5
מעלףף
02/05/2019   18:06 מנור362  4
לילוש את אלופה!
02/05/2019   16:39 REUVEN  3
כל כך מרגש! מהמם!!
02/05/2019   15:34 דשדשית  2
מדהים!
01/05/2019   20:25 קרןנצנץ  1
ואו! איזה סיפור! מקסים, כל הכבוד!
אודות החברה           נגישות מדיניות פרטיות תנאי שימוש צור קשר