|
יומני החופש הממקמק...
|
07/12/2012 |
שלום יומני היקר,זה הפעם הראשונה שאני כותבת בך.כי כמובן רק אתמול קנו לי אותך. אספר לך מה קרה.
"כן,כן אני צריכה את ההזמנה הזואתי עוד היום" אמרה אימי בטלפון. "זה היה מרגש מעוד עד שגיליתי ש..." סיפר לי סבא איך הוא קיבל את יומנו.
ואיך הוא הרגיש כשה קיבל את יומנו.
חשבתי בליבי " האים ההזמנה זואת חוברת חדשה של בנות תמיד צודקות?"
אטפתי את עצמי בהמוני שאלות,וכך לא גיליתי זואת לאיש. לא למקס,לא למאיה (החברה הכי טובה שלי) לא לגימבו ולא לסאני. " זואי זואי הטלפון" אמרה אימי. ואני עניתי " שלום,מקס" אמרתי "כן...כן...אממ..כן אולי" אמרתי למקס שהיה בטלפון. "כ..כ..ן"
אימי ניסתה לדבר בשני טלפונים.
"טוק טוק טוק". דפיקה בדלת "אמא אפשר ליפתוח?" שאלתי במרץ והיא אמרה "לא,כי א..." הבנתי שזה אי אפשר כך שסבא פתח לאיש המיסתורי.
הוא היה גבוהה אם לבוש אפור. בגדיו קרואים קצת והוא אטוף סינאה.ומרץ. "שלום" אמרתי וראיתי שהוא קשור אם ידיו הלבנות אך ידיו עשויות פלסטיק? ידיו היו קרות,עיניו שחורות כקרח ראה,והוא אשם בכל!, פיטעום הרגשתי ראה.לא יכולתי לינשום וכבר היתעלפתי על המקום,ככול שבהיתי יותר אל האיש רציתי ללכת מהמישפחה,לצבוע את חייהם באדום.
חשבתי רק על צבע האדום מאשר בך,מאשר בך יומני...
המשך יבוא... |
|
