|
ההרפתקה להצלת ג'ימבו
|
01/06/2013 |
הסיפור שאני עכשיו הולכת לספר לכם, הוא יהיה סיפור לא כל כך הגיוני. יש דברים שייראו לכם מוזר, אבל אל תשכחו, שבעולם המיקמק – הכל הגיוני.
הכל התחיל ביום קר, ירד גשם עז שהקפיא לי את העצמות. חשבתי שזה יהיה יום שבת רגיל, בלי בית ספר, יום עם שוקו חם, ספר טוב, ופוף נוח שמחכה שאני אשב עליו. חשבתי באותו רגע של הכנת שוקו חם עם מרשמלו לבן, על מקס, ג'ימבו, סאני ואפילו קיפ – המיקמק המוזר הזה שחושב שהוא איזה מיקיאנה ג'ונס – ועל מה שהם עושים עכשיו. לא ידעתי מה מיקיאוולי מתכננת, אבל קיוויתי שזה ידחה לשבוע הבא. עכשיו, אני רק רוצה לקרוא את הספר "בנות תמיד צודקות 2", כי סיימתי כבר את הראשון.
שסיימתי להכין את השוקו חם עם המרשמלו הלבן שלי, לקחתי את הספר מהשידה וישבתי על אדן החלון הגדולה והרחבה שבחדר שלי ששם נמצא הפוף. בדיוק כשהתיישבתי והתחלתי לקרוא את הספר שלי ראיתי דרך החלון את מקס וקיפ רצים בגשם עם מטריות הפוכות ושבורות. אני לא מבינה איך מקס מתחבר כל כך לקיפ הזה? בסוף הוא עוד יהיה יותר איתו מאשר איתי, החברה שלו. ובכן אני לא מבינה למה אני לא מתחברת לקיפ, בכללי אנחנו דיי שונים: כלומר, אני מדברת הרבה – והוא כמעט ולא אומר מילה; הוא מעדיף ללכת לים לגלוש עם אקסל – בזמן שאני קוראת ספרים עם רייני, אחותו הקטנה של מקס. אבל שאני חושבת על זה... מקס והוא ממש דומים, כאילו הם הופרדו בלידה שלהם והם אחים. טוב נו, אין סיכוי.
בקיצור, ישר פתחתי את החלון שלי וצעקתי: "מה אתם עושים כאן?! אפילו חמש דקות לא עברו מאז שהתחלתי לקרוא את הספר!".
"סליחה באמת, אבל רק רצינו להודיע לך משהו! אפשר להכנס שלא נהיה מצוננים?" מקס צעק אליי.
"טוב נו, רק תורידו נעליים בכניסה לבית." צעקתי בחזרה אליהם.
אחרי שהם הורידו נעליים ואני ירדתי במדרגות לקומה הראשונה, מקס התחיל להגיד לי את הסיבה לבואם. "טוב, זואי. אנחנו דבר ראשון מצטערים על זה, אבל יש לנו סיבה.
ג'ימבו חולה. סאני אמר לנו שזו מחלה ממש נדירה. קוראים לה מקמקת או משהו כזה. סאני רצה שנביא לו את התרופה, והוא יכין איתה מין שיקוי.".
אוקיי," קטעתי את מקס. "איפה נוכל להשיג את התרופה הזו?"
אז זהו," מקס המשיך. " המקום היחיד שהתרופה נמצאת בו, הוא באמצע הים. סאני הדפיס לי מפה מגוגל מיקמפות. ועוד משהו, התרופה היא סוג של צמח, שחי רק על פסגת הר שנמצא באמצע הים. אז אם אנחנו רוצים למצוא אותו, אז צריך לבקש מאקסל סירה, אין סיכוי שאין לו."
"רגע רגע.. אנחנו?" שאלתי.
"כן אז מי?" הוא ענה.
"לא יודעת פשוט אני רציתי לקרוא ספר." עניתי.
"זואי, חבר שלנו חולה. אנחנו חייבת למצוא לו את התרופה לפני שייקרא לו משהו."
"טוב, בסדר." אמרתי. "אם זה ייקרה לי, הוא בטח יוותר על הופעה בשבילי."
"כן, ברור". לחש מקס וקרץ אל קיפ.
"טוב אז לאן הולכים עכשיו?" שאלתי את מקס.
"אוקיי תחנה ראשונה: חנות ציוד הטיפוס שליד הר הגעש. מישהו כאן כבר יודע לטפס?" שאל מקס.
כעבור חצי שעה של ייסורים רבים למצוא לי בגדי טיפוס יפים ומושלמים, הצלחנו לצאת משם עם שלוש חליפות של בגדי מטפסים. אחרי שכולם לבשו אותם, הלכתי להפעיל את קסמיי ולבקש מאקסל סירה שתיקח אותנו לאי. לקח קצת זמן לשכנע אותו שיבקש מהחברים שלו להלוות לנו סירה, אבל לבסוף הצלחתי. כשהסירה הייתה במים ראינו שיש לה שלושה משוטים שבנויים מעץ וגם היא הייתה בנויה מעץ. דיי מדאיג אותי המצב של הסירה כי הצבע שלה – שהיה פעם כתום ואדום – דהה עם הזמן והפך לאפור-חום.
אחרי ששלושתנו עלינו עליה חשבתי לעצמי בלב לפחות היא מחזיקה אותנו ולא שוקעת. וכך, יצאנו שלושתנו לדרך, לעבר הרפתקה לא ידועה...
כעבור רבע שעה של שקט, מקס פתח את המפה שלו.
"אוף! אני לא מצליח להבין איפה אנחנו!" קרא מקס בקול.
"כי אתה מחזיק את המפה הפוך, אולי?" אמר קיפ.
"אהה, ברור, ברור. ידעתי את זה." אמר מקס.
"כן, בטח." אמרתי.
"אולי תביא לי? שנינו יודעים שאני מבין קצת יותר ממך..." אמר קיפ.
"טוב, קח." אמר מקס ונתן לקים את המפה.
"אוקיי, אז אם יצאנו לפני חצי שעה, מקו אורך 55 על קו רוחב 64, זה אומר שלפי תנועת הרוח והקצב שלה בתוך האטמוספרה אנחנו בערך כאן." הראה קיפ לי ולמקס. "ואם אנחנו כאן," הוא המשיך, "אז לפי מהירות הרוח וכיוון השמש, אנחנו נגיע בעוד 10 דקות. אנחנו אמורים לראות יבשה. מישהו רואה? "
"אממממ, לא אני." אמר מקס.
"גם לא אני." אמרתי.
"טוב אז אולי בגלל הערפל אתם לא רואים, כי אני רואה את היבשה ממש מולנו." אמר קיפ והצביע על כתם זעיר בערפל.
"נו באמת! איך לא ראיתי!" אמר מקס בצחוק קטן.
"חחח...." אני וקיפ צחקנו.
"אוקיי הערפל אמור לעבור לכיוון מערב ואנחנו ממשיכים לכיוון צפון אז עוד חמש דקות בערך, הערפל יהיה מצד ימין שלנו. "
וככה, בדיוק כמו שקיפ אמר, הערפל היה מצד ימין שלנו. ואוו, הוא באמת תותח. יחסית למיקמק שלא מדבר הרבה עם כולם על היום-יום, כשזה מגיע להרפתקת נועזת או לטיול... הוא שולט, מדבר וצודק בדבריו. חשבתי לעצמי.
פתאום, ראינו צל ענק עלינו. בהתחלה אני לא ממש הבנתי מזה, אבל אחר כך, זה היה דומה לגבעה. לא, לא לגבעה. להר.
"מה?! על זה אנחנו צריכים לטפס?!" קיטר מקס.
"מה הבעיה," אמר קיפ, "זה ייקח לפחות עשר דקות. מהצד הזה של האי, אנחנו לא יכולים לראות, אבל אם מסתכלים מהצד האחר של האי – יש מדרון מתון על ההר. "
"רגע, אז למה קנינו ציוד טיפוס?" שאלתי.
"כי יש מקומות שצריך קצת לטפס," אמר קיפ. "אל תדאגו, קלי קלות."
"אוי לא..." אמר מקס בלחש שקיפ לא ישמע.
אחרי שירדנו מהסירה, קשרנו אותה לעץ, החלפנו לבגדי טיפוס, אכלנו ארוחת צהריים והעמסנו את תיקנו – התחלנו ללכת לכיוון הצד השני של האי. לא לקח הרבה זמן, איזה רבע שעה הליכה על חול. והקפנו את ההר. באמת כמו מה שקיפ אמר, היה מדרון מתון בצדו האחר של ההר. התחלנו לטפס ובהתחלה באמת לא היינו צריכים את הציוד אבל אחר כך באמת היינו צריכים. קיפ טיפס תוך שניות ספורות על הקיר התלול שנמשך עשרים מטרים, ומקס ואני היינו אחריו. אני מודה שזה היה קצת מפחיד, אבל זו באמת הייתה הרפתקה. אחרי שכולנו עברנו את החלק הזה, ישבנו על מדף סלע ונחנו. קיפ רצה כבר להמשיך אבל אני ומקס היינו ממש עייפים.
"מה אתם חושבים לעצמכם," קיפ כמעט צעק," חבר שלכם חולה, וככה אתם גומלים לו? תעשו מה שאתם רוצים! אני עולה למעלה ולוקח את הצמח הזה." ועוד לפני שהתחלנו להגיד משהו, קיפ כבר היה חמישה מטרים מעלינו והמשיך לטפס. מקס ואני ישר ארזנו וטיפסנו אחריו.
אחרי 15 דקות של טיפוס והליכה, הגענו לפסגה וראינו את קיפ יושב על חלקת עשב ומחזיק בידו ענף של עץ.
"זה הענף של הצמח?" שאלתי.
"כן, זה זה." ענה קיפ.
"טוב, אם הגענו, אז בואו נתחיל לטפס למטה." אמר מקס.
"כן, יאללה. שנוכל להביא את זה לסאני." אמרתי.
"טוב, אבל אתם חייבים לראות את זה." אמר קיפ והצביע על האופק.
"איפה, איפה?" שאלנו אני ומקס יחד.
"שם." אמר קיפ והצביע עוד פעם על האופק. אחרי כמה שניות ראיתי כתם קטן מהכיוון שממנו באנו. ואז נפל לי האסימון! שם זה מיקמק סיטי! ואוו, היא מיקפיצית. איזה מגניב. כשהזזתי את ראשי ראיתי את מקס גם מתלהב כמוני.
"הבנתם, אמר קיפ, עכשיו, שימו את התרמיל על הגב ובואו נחזור למקום שממנו הגענו."
אחרי חצי שעה של ירידות תלולות, הליכות מרובות, כאב ידיים ורגליים הצלחנו להגיע למטה. עברו עוד רבע שעה עד שהגענו לסירה שלנו. כשעלינו לסירה שמתי לב שהשמש כבר כמעט שוקעת.
"היי מקס, קיפ. תיראו. יש לנו לפחות עוד חצי שעה." אמרתי להם.
"אוי לא, מה נעשה?" אמר מקס בלחץ.
"נקווה שנגיע מוקדם ושיהיו רוחות חזקות שנגיע יותר מהר." אמר קיפ בקול רגוע. איך הוא יכול להיות רגוע? אני פשוט לא מבינה. אוף, הוא כל כך לא, לא, לא מובן. אני לא יודעת איך לדבר איתו. אבל אני חייבת להגיד שהפעם הוא הוכיח את עצמו.
כעבור בערך 45 דקות, הגענו בחזרה לחוף של מיקמק סיטי. כבר היה עוד דקות ספורות של אור לפני החושך אז ישר התחלנו לרוץ למעבדה עם בגדי הטיפוס. ממש לא היה לי נוח לרוץ איתם, אבל אני הייתי חייבת ולא הייתה בררה. הגענו אחרי חמש דקות אל המעבדה וגילינו שסאני עדיין שם.
"אוי, תודה למיקמקים שבעולם. הגעתם בדיוק בזמן. איפה הענף? אני צריך להכניס אותו לתרכובת שהכנתי."
"קח." אמר קיפ והושיט את הענף לסאני.
"תודה." אמר סאני והכניס את הענף לשיקוי שלו.
"נו, מביאים לג'ימבו את מה שהכנת עכשיו?" שאלתי.
"לא, מחר. הענף צריך להתערבב בשיקוי שלי." ענה סאני. "כדי שנלך לישון עכשיו."
"טוב, ביי." אמרתי להם ויצאתי מהמעבדה. אני מודה שזו הייתה חוויה נחמדה, אבל לא ארצה לחזור עליה שוב.
למחרת בבוקר שמעתי את מקס וקיפ צועקים אליי מבחוץ.
"זואי, זואי! הם צעקו. סאני הביא את השיקוי שלו לג'ימבו ועכשיו הוא מרגיש 'מיק-צויין'."
"יש!" צעקתי בחזרה אליהם, "עבודתנו הושלמה!"
"כן, טוב, אנחנו הולכים אל מגרש הכדורסל. את רוצה לבוא?"
"לא, לא תודה." עניתי להם בחזרה. וככה יצא שחזרתי לקרוא את הספר שלי, ביום יפה יותר אפילו מאתמול. |
|
