|
מיקה בארץ הפלאות
|
19/08/2013 |
מיקה התחילה להרגיש מאוד עייפה מלשבת ליד אחותה בגדת הנהר ולא לעשות דבר. פעם או פעמיים היא הגניבה מבט חטוף לעבר הספר שאחותה קראה, אבל בספר לא היו תמונות או שיחות, "אז מה הטעם בספר הזה," חשבה לעצמה מיקה, "שאין בו תמונות או שיחות?"
אז היא שקלה במוחה (ככל שיכלה, מכיוון שחשה מאוד מנומנמת) האם העונג שבקליעת שרשרת פרחי מרגנית שווה את הטרחה והמאמץ לקום מהמקום ולקטוף פרחים, כאשר לפתע הופיע מונדו לבן עם עיניים ורודות ורץ במהירות לא רחוק מהמקום בו ישבה.
לא היה בזה דבר יוצא דופן, ומיקה גם לא חשבה כך, לשמוע את המונדו אומר בקול לעצמו "אוי ואבוי אוי ואבוי! אני אאחר!" אבל כאשר המונדו הלבן בעל העיניים הוורודות שלף שעון מכיס השכמייה שלבש והתבונן בו, מיקה קמה על רגליה, מכיוון שעלה בדעתה שהיא מעולם לא ראתה מונדו עם שכמייה ששולף שעון מהכיס, ומתוך סקרנות גדולה היא רצה בשדה אחרי המונדו הלבן. המונדו זינק לתוך מאורת מונדואים גדולה, שהוסתרה מאחורי סבך שיחים. מיקה לא חשבה פעמיים ומיד זינקה אחריו לתוך המאורה.
מאורת המונדואים היתה כמו מנהרה גדולה ועמוקה, ומיקה חשה עצמה צונחת וצונחת למטה למשהו שנראה כמו באר עמוקה מאוד.
או שהבאר היתה עמוקה מאוד, או שהיא נפלה לאט מאוד, מכיוון שהנפילה היתה מאוד ארוכה וממושכת. היא ניסתה להתבונן סביבה, אבל היה חשוך מדי מכדי לראות משהו. ואז היא הסתכלה בצדי הבאר והבחינה שהן גדושות בארונות ובמדפי ספרים; פה ושם היא ראתה מפות ותמונות. תוך כדי נפילה מטה היא אספה בידיה צנצנת מאחד המדפים. על הצנצנת היה כתוב ריבת תפוזים, אך למרבה האכזבה הצנצנת היתה ריקה. היא לא רצתה להשליך את הצנצנת הריקה למטה, ולכן הניחה אותה באחד המדפים, תוך כדי כך שהיא נופלת מטה.
למטה, למטה, למטה! האם הנפילה הזאת לעולם לא תסתיים? לא היה מה לעשות, לכן מיקה התחילה לדבר אל עצמה. דינה תתגעגע אלי מאוד הערב (דינה היתה המינימיק של מיקה) אני מקווה שהם יזכרו להגיש לה את צלוחית החלב שלה בזמן. "דינה יקירתי הלוואי שהיית כאן איתי!" מיקה חשה שהיא מסוחררת כאשר פתאום נשמעה חבטה. הנפילה הסתיימה, היא נחתה על ערימת עלים יבשים.
מיקה נותרה בריאה ושלמה והנחיתה בכלל לא כאבה לה. מייד היא קפצה על רגליה ונעמדה. היא נשאה את מבטה מעלה, אבל מעליה הכל היה חשוך. לפניה היה מסלול מעבר ארוך והמונדו הלבן עדיין היה בטווח ראייתה, נחפז לדרכו. אסור לאבד רגע. מיקה התקדמה במהירות כמו הרוח בדיוק בזמן כדי לשמוע את המונדו אומר, "אוי לאוזניים שלי ואוי לשפם שלי, כבר כל כך מאוחר! " היא היתה מאחוריו במרחק קצר ממנו, אבל המונדו נעלם בסיבוב ולא נראה יותר.
היא מצאה את עצמה באולם ארוך ונמוך, שהיה מואר בשורה של מנורות שהשתלשלו מהתקרה. היו דלתות לאורך האולם כולו, אבל כולן היו נעולות; וכאשר מיקה עברה בין הדלתות מצד לצד וניסתה לפתוח כל אחת מהן, היא הלכה בעצב למרכז האולם, תוהה איך אי פעם תצא מכאן.
לפתע היא גילתה שולחן קטן עשוי זכוכית. לא היה עליו דבר, פרט למפתח זהב זעיר, והרעיון הראשון שעלה בדעתה של מיקה היה שייתכן שהמפתח שייך לאחת הדלתות שבאולם; אך אוי ! או שהמנעולים היו גדולים מדי, או שהמפתח היה קטן מדי, אבל בשום פנים ואופן המפתח לא פתח אף דלת. עד שלבסוף, היא גילתה מסך נמוך שלא הבחינה בו קודם, ומאחוריו התגלתה דלת בגובה של כשלושים ס''מ. היא ניסתה את מפתח הזהב במנעול, ולמזלה הטוב, המפתח התאים!
מיקה מגלה את הדלת הסתרים
מיקה פתחה את הדלת וגילתה שהיא מובילה למעבר קטן, לא גדול יותר ממחילת –עכברוש; היא התכופפה על ברכיה והביטה לאורך המעבר ולעיניה נשקף גן קסום ומדהים שמעולם לא ראתה. היא כל כך השתוקקה לצאת מהאולם האפל הזה ולשוטט בין ערוגות-הפרחים הזוהרות, והמזרקות הקרירות, אבל אפילו לא היתה מסוגלת להעביר את ראשה בדלת הדַלָה. "או, " אמרה מיקה, "הלוואי שיכולתי להתכווץ כמו טלסקופ! אני חושבת שיכולתי, אילו רק ידעתי איך להתחיל." והיא נעלה שוב את הדלת הקטנטנה.
מיקה חזרה אל השולחן, בחצי תקווה שהיא תמצא עליו מפתח נוסף, או ספר שמסביר כיצד לכווץ אנשים כמו טלסקופ. הפעם היא מצאה על השולחן בקבוק קטן ( "הבקבוק הזה בהחלט לא היה כאן קודם, " אמרה מיקה), סביב צוואר הבקבוק היתה תלויה תווית נייר עם הכיתוב "שתה אותי" מודפס באותיות נאות וגדולות.
"לא, אני אבדוק קודם," היא אמרה, "ואראה אם כתוב עליו רעיל או לא, מכיוון שהיא מעולם לא שכחה, אם אתה שותה מבקבוק שמסומן בכיתוב "רעיל" זה כמעט בטוח שתפַגע במוקדם או במאוחר. בכל אופן על הבקבוק הזה לא היה זכר למילה "רעיל", כך שמיקה אזרה אומץ לטעום ממנו, וגילתה שטעמו טוב מאוד (היה לזה טעם של עוגת דובדבנים,קצפת,אננס,תרנגול הודו,צלוי,טופי וטוסט חם בחמאה), היא לגמה ממנו במהירות רבה.
מיקה מוצאת את הבקבוק
"איזו הרגשה מוזרה !" אמרה מיקה. "אני בוודאי מתכווצת כמו טלסקופ!"
וכך זה היה באמת! היא היתה עכשיו בגובה 20 ס''מ בלבד, ופניה קרנו אור לנוכח המחשבה שכעת היא בגודל הנכון כדי לעבור בדלת הדַלָה ולהגיע אל הגן הקסום והמדהים.
לאחר זמן מה, כשגילתה שלא קרה דבר נוסף, היא החליטה לגשת מייד אל הגן; אך אבוי למיקה המסכנה! כאשר היא הגיעה אל הדלת, היא גילתה שהיא שכחה את מפתח הזהב הקטן, וכאשר היא פנתה אל השולחן כדי ליטול את המפתח, היא גילתה שהיא לא יכולה להגיע אליו; היא ראתה את המפתח מבעד לזכוכית והיא עשתה כמיטב יכולתה כדי לטפס על אחד מרגלי השולחן, אך הוא היה חלק מדי, וכאשר היא עייפה את עצמה בניסיונות חוזרים ונשנים, התיישבה והתחילה לבכות.
"די, אין טעם לבכות ככה!" אמרה מיקה לעצמה בעוצמה. "אני מציעה לך לעזוב בזה הרגע ממש!" בדרך כלל היא השיאה לעצמה עצות טובות (אף על פי שלעתים רחוקות היא גם פעלה על פי העצות), ולעתים היא גערה בעצמה כל כך בחומרה עד שדמעות זלגו מעיניה.
לפתע עיניה נחו על קופסת זכוכית שהיתה מונחת מתחת לשולחן: היא פתחה את הקופסא ומצאה בתוכה עוגה זעירה. על העוגה הופיעו המילים "אכול אותי" שנכתבו בדומדמניות. "אם כך, אני אוכל את העוגה," אמרה מיקה, "ואם זה יגרום לי לגדול, אהיה מסוגלת להגיע אל המפתח; ואם זה יגרום לי להיות קטנה יותר, אהיה מסוגלת לעבור בחריץ שמתחת לדלת: כך או כך אגיע אל הגן, ולא אכפת לי מה יקרה! "
היא אכלה מעט מהעוגה ואמרה בחוסר מנוחה לעצמה "לאיזה כיוון? לאיזה כיוון? אוחזת בידיה את קצה ראשה כדי להרגיש לאיזה כיוון מתחולל השינוי, והיא היתה די מופתעת לגלות שהיא נותרה באותו הגודל. היא המשיכה לנגוס בעוגה עד שסיימה אותה. מיקה התחילה לבכות. "עכשיו אני נפתחת כמו הטלסקופ הגדול ביותר שהיה אי פעם! שלום, רגליים! הו, כפות רגליים קטנות ומסכנות שלי, אני תוהה מי עכשיו יגרוב לכן גרביים, ומי ינעל לכן נעליים? יקירותיי, אני אהיה רחוקה מאוד מכדי להטריח את עצמי להגיע אליכן. לפתע הרימה את עיינה וראתה, כן היה זה המונדו הלבן, מדדה באיטיות מסתכל בחשש בשעה שהוא הולך, כאילו איבד משהו, מיקה שמעה אותו ממלמל לעצמו, "הדוכסית מיקיאוולי הו, הכפות שלי הו, הפרווה שלי והשפם שלי! היא הרי תוציא אותי להורג, אני בטוח בזה ממש כפי שאני בטוח שחמוסים הם חמוסים! איפה איבדתי אותם, אני תוהה?" מיקה ניחשה מייד שהוא מחפש את המאוורר ואת זוג הכפפות לבנות. בטבעיות היא החלה לחפש אותם, אבל הם לא נראו בשום מקום -
לפתע הארנב הבחין במיקה, וקרא אליה, בקול עצבני. "למה, מיקי אן, מה את עושה כאן בחוץ? רוצי הביתה בזה הרגע והשיגי לי זוג כפפות לבנות ומאוורר! מהר, עכשיו!"
"הוא חושב שאני המשרתת שלו!" אמרה מיקה, בשעה שרצה. "כמה מופתע הוא יהיה כשהוא יגלה מי אני!" כשהיא אמרה את זה, היא ראתה לנגד עיניה בית קטן ויפה, על הדלת היה שלט נחושת קטן שעליו היה חרות הכיתוב "מר מונדו". היא נכנסה פנימה מבלי להקיש בדלת ומיהרה במעלה המדרגות. היא חששה שמא תפגוש את מיקי אן האמיתית, שאולי תגרש אותה מהבית בטרם תספיק למצוא את המאוורר ואת הכפפות. בינתיים מיקה מצאה את עצמה בחדר קטן ומסודר עם שולחן צמוד לחלון, ועליו מאוורר עם 2 או 3 זוגות כפפות לבנות במידה של ילדים קטנים. היא לקחה את המאוורר וזוג כפפות, ובדיוק עמדה לעזוב את החדר, כשלפתע עיניה נחו על בקבוק קטן שניצב ליד המראה. היא הוציאה את הפקק והניחה אותו בין שפתיה אומרת לעצמה, "אני מקווה שזה יגרום לי לגדול שוב, כי, באמת, נמאס לי כבר להיות דבר כל כך זעיר!"
לפני שהיא שתתה מחצית מהבקבוק, היא גילתה שהראש שלה נלחץ כלפי התקרה, והיא נאלצה להתכופף כדי להגן על הצוואר שלה, פן יישבר. היא הניחה את הבקבוק במהירות ואמרה, "זה מספיק, אני מקווה שאני לא אגדל יותר מזה."
אוי ואבוי! היה מאוחר מדי לקוות לכך! היא המשיכה לגדול ולגדול ובמהרה היא היתה צריכה לכרוע על ברכיה ולהתיישב על הרצפה. ועדיין היא המשיכה לגדול, וכמוצא אחרון היא הוציאה יד אחת מחוץ לחלון ורגל אחת לתוך הארובה, ואמרה לעצמה "מה שלא יקרה, אין לי יותר מה לעשות בנידון מעבר לזה. "למה אני אהפוך להיות?"
למרבה מזלה של מיקה, בקבוק הקסמים הקטן עכשיו הגיע למלוא השפעתו, והיא לא גדלה יותר. לאחר מספר דקות היא שמעה קול מבחוץ.
"מיקי אן! מיקי אן!" קרא הקול. הביאי לי את הכפפות שלי בזה הרגע!" ואז נשמעו נקישות קטנות של רגליים על המדרגות. "מהר! אנחנו נאחר למסיבת תה" מר מונדו ומיקה היו בדרך למסיבה, לפתע מיקה שמה לב שבאחד העצים ישנה דלת המובילה היישר לתוכו. “זה מאוד מסקרן!” היא חשבה. “אני חושבת שאני יכולה להיכנס מייד.” והיא פסעה פנימה.
שוב היא מצאה את עצמה במסדרון ארוך. בעזרת מפתח הזהב הקטן, היא פתחה את הדלת שהובילה לתוך הגן. ואז היא התחילה לכרסם מהפטרייה (היא שמרה חתיכה בכיס) עד שהיא היתה בגובה של 30 סנטימטר; ואז היא עברה במסדרון הקטן; ואז...היא מצאה את עצמה סוף כל סוף בגן היפהפה, בין ערוגות הפרחים הזוהרות והמזרקות הקרירות. שיח ורדים גדול ניצב בסמוך לכניסה לגן; הוורדים שצמחו עליו היו לבנים, אבל היו שם שלושה גננים, שהיו עסוקים בצביעת הוורדים באדום. לפתע עיניהם נתקלו במיקה, בשעה שהיא צפתה במעשיהם. “תאמרו לי בבקשה,” אמרה מיקה בביישנות, “מדוע אתם צובעים את הוורדים?”
חמש ושבע לא אמרו כלום, והסתכלו על שתיים. שתיים התחיל לומר בקול נמוך, “למה, העובדה היא ש...את מבינה עלמה, היה צריך להיות כאן שיח של ורדים אדומים, ובטעות שמנו שיח של ורדים לבנים; ואם המלכה תגלה את זה, היא תצווה לערוף את ראשינו, את יודעת. אם כך את מבינה,עלמה, אנו עושים כמיטב יכולתנו, לפני שהיא תגיע, כדי...” בדיוק באותו הרגע, חמש, שהסתכל בחרדה לעבר הגן, קרא, “המלכה! המלכה מיקיאוולי!” ושלושת הגננים מייד השליכו את עצמם על הרצפה. נשמע קול של צעדים רבים ומיקה התבוננה סביבה, להוטה לראות את המלכה מיקיאוולי. תחילה הגיעו עשרה חיילים נושאים אלות בידיהם; אחריהם הגיעו העשיריות, שהיו משובצים ביהלומים. אחר כך הגיעו ילדי המלוכה; היו עשרה מהם, כולם משובצים בלבבות. לאחר מכן הגיעו האורחים, בעיקר מלכים ומלכות, בעקבותיהם הגיע נסיך הלבבות, נושא את כתר המלך על כרית אדומה מקטיפה; ובסוף כל התהלוכה המפוארת הזאת הגיעו המלך ומלכת הלבבות.
כאשר התהלוכה הגיעה ליד מיקה,כולם נעצרו והביטו בה, והמלכה מיקיאוולי אמרה בחומרה, “מי זאת?” היא אמרה זאת לנסיך הלבבות, שהגיב בקידה ובחיוך.
"שמי הוא מיקה, הוד מלכותך,” אמרה מיקה בנימוס רב; אבל היא הוסיפה לעצמה, “אבל למה, הרי הם רק חפיסת קלפים אחרי הכול.”
"האם את יודעת לשחק קרוקט?” צעקה המלכה. השאלה ללא ספק היתה מופנית כלפי מיקה.
"כן!” אמרה מיקה בקול רם.
"אם כך, בואי!” שאגה המלכה.
מיקה חשבה שהיא מעולם לא ראתה מגרש קרוקט כזה מסקרן בימי חייה; המגרש היה מלא ברכסים ותלמים. כדורי הקרוקט היו קיפודים חיים, ופטישי העץ היו פלמינגו חיים, והחיילים היו צריכים לעמוד על ידיהם ורגליהם כדי להפוך לשערים.
השחקנים שיחקו כולם בבת אחת, מבלי להמתין לתורם, רבים ונלחמים על הקיפודים; ותוך זמן קצר, המלכה נמלאה בחמת זעם והחלה לצעוק כמעט בכל דקה
מיקה חיפשה אחר דרך מילוט כלשהי
"מיקה" אמרה המלכה "הבה נמשיך במשחק,” אליס היתה מפוחדת מכדי לומר מילה, אך לאט לאט שבה אל מגרש הקרוקט.
כל זמן שהם שיחקו, המלכה לא חדלה לריב עם השחקנים האחרים ולצעוק, תוך חצי שעה לערך, כל השחקנים, פרט למלך, המלכה ומיקה,היו תחת פיקוחם של החיילים והיו צפויים לעונש .
המלכה, חסרת נשימה, פרשה, והתרחקה עם מיקה. מיקה שמעה את המלך אומר לאנשי המלוכה המסכנים בקול נמוך "כולכם מקבלים חנינה.”
לפתע נשמעה זעקה מהמלכה, “המשפט מתחיל!”ומיקה רצה עם כולם
המלך ומלכת הלבבות ישבו על כס המלכות שלהם, כאשר הם הגיעו,יחד עם קהל גדול שליווה אותם...סוגים שונים של ציפורים ובעלי חיים, וגם כל חפיסת הקלפים: הנסיך התייצב לפניהם, בשלשלאות, וחייל מכל צד שמר עליו; וליד המלך היה הארנב הלבן, בידו האחת חצוצרה,ובידו השנייה מגילת קלף. במרכז בית המשפט ניצב שולחן, עם צלחת ענקית מלאה בעוגות. “הלוואי שהם כבר יסיימו את המשפט,” חשבה מיקה, “ואוכל לגשת לכיבוד!”
השופט, דרך אגב, היה המלך בכבודו ובעצמו, והוא חבש את הכתר לראשו מעל פאה גדולה. “זה דוכן המושבעים,” חשבה מיקה; ושנים עשר היצורים הללו (חלקם היו חיות וחלקם ציפורים) אני מניחה שהם המושבעים.”
בדיוק אז הארנב הלבן קרא בקול, “שקט בבית המשפט.”הארנב הלבן תקע בחצוצרה שלוש פעמים, ואז פרש את מגילת הקלף וקרא כך:
"מלכת הלבבות הכינה עוגות ולביבות, ביום קיץ חם; נסיך הלבבות גנב את העוגות ונעלם...
בדיוק ברגע זה מיקה הרגישה בתחושה מוזרה מאוד...היא התחילה לגדול שוב.
מיקה לא יכלה לזוז גדלה פגע בחברי המושבעים שעפו ממקומם, "הו, אני מצטערת!” היא קראה בטון מופתע.
"המשפט לא יכול להימשך,” אמר המלך, “עד שכל חבר המושבעים ישובו למקומם הנכון,” אמר ושלח מבט קשוח כלפי מיקה.
"מה את יודעת על העניין הזה?” אמר למיקה.
"שום דבר,” אמרה מיקה.
המלך קרא מתוך הספר שלו: “חוק מספר ארבעים ושתיים. כל האנשים שבגובה קילומטר צריכים לעזוב את בית המשפט.”
"אני לא בגובה קילומטר,” אמרה מיקה.
כמעט שני קילומטרים,” אמרה המלכה.
"ובכן,אני לא הולכת בשום פנים ואופן,” אמרה מיקה.
המלך החוויר וסגר את הספר שלו במהירות."נצרי את לשונך!” אמרה המלכה, והפכה כולה לסגולה
"אני לא!” אמרה מיקה.
"ערפו את ראשה!” המלכה צעקה במלוא גרונה. איש לא זז.
"למי איכפת בכלל ממך?” אמרה מיקה (היא גדלה למלוא קומתה בזמן הזה). “אתם רק חפיסת קלפים.”
בדיוק באותו הרגע, כל החפיסה התעופפה באוויר לעברה; היא צווחה בקול, חצי מתוך פחד, וחצי מתוך כעס, ניסתה להלום בהם, ומצאה את עצמה שוכבת על גדת הנחל, כשראשה בחיקה של אחותה, אשר גרפה בעדינת עלים יבשים אשר נשרו מהעצים על פניה.
"התעוררי,מיקה יקירה!” אמרה אחותה. “מדוע, ישנת כל כך עמוק.”
"הו, היה לי חלום כזה מסקרן!” אמרה מיקה. והיא סיפרה לאחותה, ככל שהצליחה להיזכר, כל ההרפתקאות המוזרות שקראתם אודותיהם. מיקה קמה ורצה, חושבת תוך כדי ריצה, איזה חלום נפלא זה היה. |
|
