|
מיקסינדרלה זואי
|
18/11/2013 |
פעם אחת הייתה נערה יפה וטובת לב, שאימא שלה מתה, ואבא שלה התחתן עם אישה אחרת. לאישה הזאת, האם החורגת קראו מיקזלדה, היו גם שתי בנות רעות ומכוערות שלאחת קראו מיקליר ושניה קראו מיקניר. מיקזלדה והבנות כל היום התפנקו ואילו הנערה היפה נאלצה לעשות את כל עבודות הבית. לכן קראו לה זואי - כלומר, לכלוכית.
זואי המסכנה הייתה בודדה ועצובה מאוד. החברים היחידים שלה היו היונים והציפורים, שנכנסו לבקר אותה דרך חלון המטבח. היא הייתה נותנת להם גרגירים וזרעונים, והם צייצו אליה בתודה וזימרו לה שירים עליזים.
באותה ממלכה היה נסיך צעיר ויפה תואר קראו לו מקס. מקס הנסיך החליט לערוך בארמון נשף מפואר, ולהזמין אליו את כל הנערות בממלכה. הנערה שתמצא חן בעיני מקס הנסיך תהיה אשתו.
מיקליר ומיקניר התרגשו מאוד,והכינו לעצמן שמלות יפות ותכשיטים. גם זואי רצתה לבוא, אבל הן לעגו לה: "ומה תלבשי? את הסמרטוטים הישנים שלך?"
זואי פרצה בבכי ורצה החוצה, אל העץ שבחצר, לשם הלכה תמיד כשהיה לה רע. הציפורים שמעו את בכיה, עפו אליה וניסו לנחם אותה בציוצים.
והנה הגיע היום הגדול. האם והאחיות התרוצצו בכל הבית וצעקו: "זואי, הביאי לי את השמלה היפה שלי!" "זואי, תני לי מיד את נעלי הנשף שלי!"
"זואי, בואי וסרקי אותי!"
כשהאם ובנותיה היו מוכנות לצאת, שפכו על הרצפה ערמה של אפונים טובים ומקולקלים, ואמרו לזואי: "ועכשיו, כדי שלא יהיה לך משעמם, אספי את כל האפונים הטובים לקערה, ואת המקולקלים זרקי לפח. עשי זאת היטב, אחרת אוי ואבוי לך!"
ישבה זואי במטבח ובכתה בכי מר. אבל הציפורים התעופפו פנימה, דרך החלון, ומיד התחילו ללקט במקורן את גרגירי האפונים, אחד לאחד: את הטובים לקערה, ואת המקולקלים לפח.
פתאום זרח אור גדול בחדר, ומול זואי הופיעה פיה קטנה וחמודה, פיונת היה שמה, ובידה שרביט קסמים. "הזדרזי, יקירתי," אמרה לה פיונת, "את מאחרת לנשף."
"אני?" התפלאה זואי. "אבל... איך אגיע לשם? וגם אין לי בכלל מה ללבוש!"
"צאי החוצה, אל העץ שלך", חיכה פיונת.
מיהרה זואי לחצר וראתה על העץ יונה, ובמקורה שמלת זהב הכי יפה בעולם! וגם נעלי זהב קטנות היו שם, ושרשרת פנינים.
מרכבה מפוארת, רתומה לשני סוסים לבנים, חכתה לה ליד השער.
מהרי, חביבתי," אמרה פיונת, "אבל זכרי: עליך לשוב הביתה לפני חצות הלילה. בשתים עשרה בלילה בדיוק יעלם הקסם! אל תשכחי!"
דהרו הסוסים הלבנים כחץ מקשת, עד שעצרו מול שערי הארמון. זואי ירדה מן המרכבה וכל האורחים בנשף עצרו את נשימתם. יפהפייה שכזאת אף אחד עוד לא ראה!
"מי זאת? מיהי היפהפייה המקסימה הזאת?" שאלו האנשים זה את זה. אפילו האם החורגת ובנותיה המכוערות לא הכירו את זואי, כשעברה לידן בבגדיה המפוארים.
אבל הנסיך מקס היה מוקסם יותר מכולם. הוא ניגש ישר אליה, הרכין את ראשו בנימוס והזמין אותה לרקוד אתו. ומאותו הרגע, שוב לא רצה לרקוד עם אף אחת אחרת. הוא ידע: הנערה הנפלאה הזאת חיבת להיות אשתו.
כך רקדו ורקדו כל הערב. זואי הייתה מאושרת יותר מאי פעם. זה היה ממש כמו חלום...
אבל לפתע צלצל השעון שנים עשר צלצולים. אוי ואבוי, היגיעה שעת חצות! הקסם עומד להעלם בכל רגע ואתו השמלה, הנעליים, הפנינים, המרכבה! עליה לברוח מכאן ולמהר הביתה.
זואי המבוהלת ירדה בריצה במדרגות. הנסיך רץ אחריה וקרא: "חכי! לאן את הולכת?" אמרי לי לפחות מה שמך!"
אבל לזואי לא היה זמן להסברים. היא רצה בכל כוחה ונעלמה בחושך.
חזר מקס הנסיך לארמון, והנה, על המדרגות, ראה נעל אחת מנעלי הזהב:
"הנעל הזאת מתאימה רק לנערה אחת. לא אנוח ולא אשקוט עד שאמצא אותה!"
דהר הנסיך מקס על סוסו האציל, ובידו נעל הזהב. כך עבר מעיר לעיר, מכפר לכפר, מבית לבית. בכל מקום חיפש את הנערה, שנעל הזהב תתאים לרגלה. אבל הנעל לא התאימה לאף אחת.
כשהגיע לביתה של זואי, התאמצו האחיות מיקליר ומיקניר למדוד את הנעל, אבל רגליהן היו גסות ומגושמות. לזואי לא הרשו לצאת מן המטבח, אבל הנסיך ראה אותה והניח לפניה את הנעל. וכמובן , הנעל התאימה לה ב ד י ו ק !
"סוף סוף מצאתי אותך!" קרא הנסיך בשמחה. "את תהיי אשתי, הנסיכה."
ומיד ציוה על המשרתים להביא לזואי בגדי מלכות. האם החורגת ובנותיה המכוערות רתחו מרב כעס.
אחר כך הוביל הנסיך את זואי אל סוסו הלבן ולקח אותה אל הארמון.
נשף החתונה היה שמח ועליז, ונמשך שלושה ימים ושלושה לילות.
ומאותו יום חיו הנסיך מקס והנסיכה זואי באושר ועושר, עד היום הזה. |
|
