|
היו היה...
|
13/10/2014 |
הנה סיפור שכתבתי בבית ספר באמצע שיעור תנך כשהיה שיעור חופשי, מקוה שתואהבו-
פעם אחת, בממלכה רחוקה, חי לו מלך ולו בת אחת יחידה צעירה, הנסיכה אהבה לצייר, אבל אביה המלך חשב שזה לא נסיכותי. אבל, המשיכה היא לצייר בסתר.
הסיפור שלנו מתחיל כאשר הנסיכה חגגה 16, היא יצאה לטייל-אחרי המסיבה כמובן(כבוד חשוב מאוד), ביער. ראתה היא עץ תפוחים יפה. ומה עשתה? התחילה לצייר... לאחר שסיימה הלכה לדרכה. פתאום, כשהלכה עמדה אישה זקנה ובלה, פתחה פיה ואמרה: "את עוד תראי.." ונעלמה כאילו לא הייתה... הנסיכה נראתה מבולבלת במקצת אך המשיכה ללכת. כאשר הגיעה לביתה היה כבר חשוך, וירח זהר. הלכה לחדרה, ונרדמה. כאשר השכימה גילתה כי ביתה הוחלף במרתף ישן ועלוב, או שמא נחטפה? פתאום הופיעה הזקנה ונראתה כבר כמכשפה (עם הלבוש והכל). אמרה: "לקחת מעצי מראה של תפוח, עכשיו אקח אותך!" ציחקקה המכשפה צחוק מרושע, ונעלמה.
המלך היה מודאג נורא כאשר נעלמה הנסיכה, הוא פחד שמא קרה לה משהו נורא, או אולי היא משרתת של מישהו, והמישהו הזה הוא נוראי? הוא דמיין אותה בוכה ופצועה, ומוכת בשוט על ידי אדון נורא! עשה המלך מעשה ותלה צווים בכל ממלכתו: "מי שראה את ביתו האהובה, או מצאה, לארמונו במהרה!".
עברה חצי שנה, ועדיין איש אינו הודיע או אמר מילה. ובגלל זה הוא שינה את הצו: "מי שמצא הנסיכה, אותה ישא לאישה!". כמו שתוכנן, מלא גברים נהרו לארמון, אך כל דבר שאמרו, היה שקר.
המלך התחיל להתעצבן, ומי ששיקר הושלך לצינוק!.
יום אחד הגיע נער, בערך בגילה של הנסיכה (16 וחצי), לא חזק היה, גם לא חסון או שרירי, אבל חכם היה.
"הנני ראיתי את הנסיכה!, ביער שם הייתה, ציירה תפוח מכושף ענק ואדום ציירה..."
המלך קצף ואמר: "שקר! שומרי----"
קטע הנער את המלך ואמר בקול קצת מתחנן: "לא! אדוני המלך, אינני שיקרתי, אני נשבע! ראיתי הנסיכה!"
המלך ענה, אבל רגז קצת פחות: "אבל כבר אמרתי לה, מזמן מזמן, ציור זה לא נסיכותי!"
הוסיף לדבריו המלך ואמר, אך נשמע קצת עצוב:
"אך אני זוכר, שהיא הסכימה ואמרה כן, אך נראתה עצובה, עד אז אינני יודע מדוע ולמה, הרי עשיתי הכול לטובתה..."
ענה הנער בקול "חם": "אולי ציור זה כן נסיכותי, אם הנסיכה עצמה עושה זאת"
ענה המלך בקריאת שמחה: "אולי אתה צודק!
מעכשיו והלאה הנסיכה-זכותה לצייר כמה שהיא רוצה!"
המשיך ואמר: "תודה לך נערי, צדיק קטן וחכם אתה, הנה שומריםםםם! הביאו לו ציידה לדרך"
"כן אדוני!"
ענה הנער במחאה: "עצרו!, אל נא הטריחו עצמכם, אינני זקוק לכל זה, אני רק צריך נירות ועפרונות"
השומרים נראו מבולבלים.
המלך פקד: "הקשיבו לנער! הנני סומך עליו!"
"אבל אדוני.."
"מספיק!, הקשיבו לדבריו!"
וכך עשו השומרים.
וכמובן,נחשו מה הוא עשה? ניחשתם נכון! הוא צייר אותו תפוח(בצורה פחות כישרונית מאשר הנסיכה..) המכשפה הופיעה ואותו בשבי לקחה. ובמקרה שמה אותו באותו תא עם הנסיכה (כנראה בשאר התאים היו לה עוד שבויים...). ועכשיו חבריי הנה מגיע חלק האהבה בסיפור זה:
בנער הביט בעיני הנסיכה, היא הביטה בעיניו, ונדמה זה היה נמשך נצח לולא המכשפה הופיעה... "משרתים! שלא תחשבו על זה אפילו!, אתם כאן לעבוד, לא לאהבה!" לאחר שקטעה המכשפה הרגע, הנער "חזר לשפיותו" וכן גם הנסיכה, ואמר בקול סמכותי עם קמצוץ של התרגשות: "אני יודע איך לצאת מכאן!"
שאלה הנסיכה בקול חלש(כי לא נתנה לה המכשפה לאכול הרבה) עם קצת תקווה: "איך?"
ענה בקול סמכותי אמיץ: "תני לי את הציור שלך!"
ענתה בקול חלש כמו מקודם אך רם יותר:
"לא! אני רוצה להוכיח לאבי שציור זה נסיכותי!"
ענה: "אני די בטוח שהוא יודע כבר, מהר! המכשפה מתקרבת! תני לי את הציור!"
ענתה בקול רם אפילו יותר: "לא!"
"אם את רוצה לצאת מכאן את חייבת,
סמכי עלי!" אמר הנער וקרץ קריצה שובבית.
הנסיכה האמינה לו ונתנה לו הציור.
ברגע שהמכשפה נכנסה ופתחה הדלת, הראה לה הנער הציור ואמר: "קחי!"
זוהר נראה סביב המכשפה והיא אמרה: "לא!"
עד אשר הפכה לעשן, וממנו הגיחה פיה זוהרת. ואמרה בקול חלש:"הצלתם אותי מהמכשפה העתיקה, אשר השתלטה על גופי... איך אוכל להודות לכם?"
אמר הנער בקול קצת שחצני: "תשחררי אותנו קודם..."
ענתה הפיה: "או! כן שכחתי, מצטערת"
הניפה היא השרביט והם מצאו עצמם בביתה של הנסיכה.
המלך שמח כל כך, ואמר: "תודה רבה לך נערי! וביתי היקרה, את חופשיה לצייר כמה שאת רוצה!"
הנסיכה חיבקה את אביה והוא הוסיף:
"אה, גם שכחתי את זה, אני מכריז עליכם כבעל ואישה!"
פעמוני חתונה צילצלו, השמחה היתה רבה והנער(שעכשיו ניהיה לנסיך) והנסיכה היו מאושרים נורא!
זה נראה הסוף נכון?
אז טעיתם, הנה הקטע המותח בסיפור:
פתאום, באמצע החתונה, הופיע משום מקום, דמות נערה מהשנים שלנו ואמרה: "זה לא הסוף, יש לכם משימה!,ואני ועוד מישהו יצטרף אליכם, דרך אגב, קוראים לי דניאל..."
אז כמו שאומרים-
המשך יבוא... |
|
