|
בתוך מיקמק
|
27/05/2015 |
פרק 1: חשוך ומפחיד
יום אחד, עשיתי את הדבר האהוב עלי (אחרי ספרים, כמובן): שיחקתי במיקמק. צילמתי עם חברות סרט ואז, כשסיימנו, הלכנו לראות אותו והייתי בהיכון עם האייפד שלי כדי לצלם אותו. נגמר לאייפד שלי הבטרייה, אז רצתי להביא מטען והתפללתי בליבי שזה לא יתחיל בלעדיי. חיפשתי את המטען שלי. כשמצאתי, חטפתי אותו ורצתי הכי מהר בעולם למחשב. למזלי, עדיין הציגו את השחקנים בהתחלה, ואני עוד לא הופעתי. חיברתי את האייפד מהר לחשמל וחיכיתי. בינתיים האייפד שלי צילם. כשהגיע השם שלי, קירבתי את האייפד למסך. הסרט התחיל-אבל המחשב כבה. עצרתי את האייפד. זו לא יכלה להיות הפסקת חשמל, כי הטעינה של האייפד נמשכת והאורות דולקים. פחדתי שהמחשב התקלקל, אבל לא פניתי לאף אחד, כי אני פחדנית. פתאום הטעינה דווקא כן נפסקה. האורות גם נכבו זמן מה אחר כך, מנורה מנורה. היה חשוך ומפחיד. חשבתי שאני חולמת. נזכרתי בספר שקראתי, שבו מישהו חלם חלום רע, וכשהוא הלך לישון בחלום, הוא מיד התעורר למציאות.
פרק 2: איפה אני?!
עצמתי את עיני, וניסיתי להירדם. לא הצלחתי. כעבור זמן שנראה היה כמו נצח, הצלחתי להירדם. כשהתעוררתי, פתחתי את העיניים לסדק צר. אור חדר לעיני. ישששששש!!!!!!!! הצלחתי!!!!!!!!!! לאט לאט, התאוששתי ופתחתי את העיניים לגמרי. מצאתי את עצמי בתוך אולם ההקרנות של מיקסינימה. האור דלק. מיקמקים יצאו ונכנסו. הבנתי שאני בתוך המחשב. פלטתי צרחה קטנה. התגברתי על הפחד וניסיתי לחשוב מה לעשות. ראיתי את החברות של חמודי1מאמי, אבל היא לא הייתה שם. רצתי אחריהן, והצלחתי לתפוס אותן. איפה חמודי1מאמי? שאלתי אותן. הן משכו בכתפיהן ואז אמרו: "זאת את, לא?", "מה עובר עלייך, חמודי? ועוד את מדברת על עצמך בגוף שלישי.. זו בדיחה?" שאלה החברה הכי טובה שלי-ניאונלייט. "לא", עניתי. "נכון, אני עושה את חמודי1מאמי במחשב", הוספתי, "אבל אני לא היא עצמה". הבנות גילגלו עיניים והמשיכו ללכת. המשכתי לרוץ אחריהן. "רגע!" אמרתי, מתנשפת "לאן אתן הולכות?" "לפארק המים." ענתה קייטמיאו12 בקצרה. הן פנו ללכת, אבל עצרתי אותן. "אפשר לבוא?" "שאלנו אותך אם את רוצה קודם," אמרה חומוסמשני, "אבל את אמרת.. טוב, לא אמרת. פשוט עמדת שם כמו פסל." השלימה אותה קייטיקאטמי "לא הייתי אתכן היום בכלל חוץ מהשיחה הדבילית הזאת" עניתי. "תגידי, מה עובר עלייך? לא ענית, לא תבואי. מה את רוצה ממני? רוצה לבוא, תבואי לבד. הרי יש לך מיליון מכוניות ועוד כלי רכב מהחבילת כל השדרוגים שלך." אמרה ניאונלייט. התחלתי להתעצבן, "סליחה באמת שנבלעתי לתוך המחשב!!!!!! וחוץ מזה, אין לי שום חבילת שדרוגים!!!! מצטערת לאכזב אותך, אבל עולם בני האדם קצת יותר שונה מהחיים המהממים שלך, גברת ניאונלייט שמעזה לקרוא לעצמה 'החברה הכי טובה שלי'!!!!!" "איזה נבלעת לתוך המחשב? את איתי כבר כמעט שנתיים. את במיקמק כבר יותר משנתיים, אני לא." ענתה ניאונלייט בשלווה שמוגנבת אליה קצת כעס. "אוקיי, אז אם את כל כך רוצה, אני אלך במכונית שאין לי מחבילת כל השדרוגים ש- אויייי, שכחתי, אין לי אחת כזאת…!" "יש לך" היא ענתה והפעם בלטה הכעס בקולה. "אין לי!" ככה המשכנו שנים, וכל פעם שניאונלייט אמרה "יש לך!" הכעס התחזק בקולה. בסופו של דבר ממש צעקנו אחת על השנייה, עד שקייטמיאו12 העזה להתערב "מה יש לכן? שמתן לב שאתן רבות באמצע הרחוב אם יש לה או אין לה חבילת כל השדרוגים?! די!!!!!!!" שתינו הסמקנו קצת והן המשיכו ללכת. "הלו? חברות של המיקמקית שלי או לא?" "פחחח.. 'המיקמקית שלך'," מילמלה ניאונלייט בגלגול עיניים. החלטתי פשוט ללכת אחריהן.
פרק 3: אוקיי, עכשיו זה ממש מוזר. איפה המוח שלי?????!!!!!!!!!!
הגענו לפארק המים. נכנסתי למים, כי לא מצאתי את חמודי1מאמי על היבשה. עם בגדים, חיפשתי אותה במים ובמגלשות המים. היא לא הייתה שם. ניהנתי מהחיפוש, כי המגלשות היו כיפיות וכך גם הצלילה. אבל לא מצאתי אותה. ראיתי שיער ממש כמו של המיקמקית שלי מאחורי. מצאתי אותה!!!! רדפתי אחרי השיער כמו כלב שרודף אחרי הזנב שלו. מיקמקים החלו להתאסף סביבי ולצחוק. יותר נכון, לעשות "חחחחחח", "חיחיחי", "חהחהחה", "מוחעחע" וכדומה. הבנתי שאני נראית ממש מצחיק. המשכתי לעשות את זה ולא ידעתי למה. התחילו לזרוק עליי מטבעות. אפשר לזרוק מטבעות במיקמק? מוזר. פתאום קלטתי את החבורה: ניאונלייט, קייטמיאו12, קייטיקאטמי, חומוסמשני, ו-אוי, אני חסרה! באסה. טוב, נראה שהיא התנתקה. ניסיתי להפסיק להיות "כלב שרודף אחרי הזנב שלו" אבל לא הצלחתי. הן ראו אותי. ניאונלייט צעקה לי "מה זה, חמודי? רודפת אחרי הזנב שלך? אולי מחפשת את האישיות שלך?" כולם צחקו, חוץ ממיקמקית קטנה בפינה, מכווצת. היא הסתכלה עליי ברחמים, ואז הסתכלה על עצמה במראה והתחילה לבכות. אני לא מבינה, למה היא לא צוחקת עם כולם? למה היא בוכה? רציתי לפנות אליה, וכשחשבתי על זה, הצלחתי לעצור את התנועה. אספתי את המטבעות, יצאתי מהבריכה, התלבשתי, תחבתי את המטבעות לכיסי והלכתי לעבר המיקמקית. היא לא ראתה אותי, אלא הסתובבה, הסתכלה שוב במראה שלה ושוב כמעט בכתה, אבל היא ראתה אותי מתקרבת אליה במראה שלה, ונעלמה. הצטערתי שלא הסתכלתי על השם שלה, 'יכול להיות שזאת הייתה חמודי1מאמי שהצטערה לראות את הבעלים שלה ככה?' הייתי מלאת שאלות. 'ואיך בכלל נכנסתי לתוך המחשב ככה? זה לא הגיוני. אני לא מאמינה שזה קרה דווקא לי. התסבוכת הזאת. אני כל כך עצבנית! אני צריכה לנשוך משהו. אולי את ניאונלייט? לא, ישעו אותי מהעולם. רגע, אולי זה הפתרון? אולי אם ישעו אותי מהעולם אני אחזור למציאות? גאוני! אבל קודם, מה כתוב בכרטיסייה שלי? האם רשום את שמי או "הבעלים של חמודי1מאמי"? אני לא רוצה לחשוף את שמי. אסור לי. אם אצא מהמחשב אז כשזה יקרה אמא שלי תכעס עליי שיודעים את השם שלי בלי רשותה.' הלכתי לכרטיס האישי שלי, ותנחשו מה היה כתוב למעלה?
פרק 4: אני-חמודי-1-מאמי?!
"חמודי1מאמי! אני חמודי1מאמי! חמודי1מאמי!" הלכתי לביתי וצעקתי על המינימיקים המסכנים שלי. "אני באמת חמודי1מאמי!!!!!!!! בגלל זה כולם קוראים לי חמודי! בגלל צחקו עליי כשרדפתי אחרי השיער 'שלי', מסתבר. עכשיו הכול מתבהר לי! אני חמודי1מאמי! אולי החבר שלי ידע מה לעשות.. לא, אסור לי לספר לאף אחד שאני לא באמת חמודי1מאמי. אף אחד לא יודע לאן זה עלול להוביל ומה יקרה לי. שיט, כשאני רוצה שיקרו לי דברים רעים במיקמק אני לא רצינית. זה סתם בצחוק. עכשיו אני בסכנה. אם נגיד, יחטפו אותי (בצחוק) אני לא אוכל ללכת משם, אני אהיה תקועה באמת. לא כדאי לצאת מהבית. אבל בכל זאת יכולים לבוא לכאן אנשים. אוף, למה תמיד אני מתייחסת לדברים כיפיים ברצינות… רגע, החברות שלי! אבל הן ברוגז איתי.. אז נשלים. יש מקום אחד שהן יכולות להיות בו וזה-המיקפה! כל פעם שהיינו ברוגז עם מישהי הן היו הולכות למיקפה לחגוג\להתאבל לכמה שעות… עוד לא עברה שעה אפילו!!!!" טסתי למיקפה כמו--- כמו---- כמו הטיל הכי מהיר בעולם. רצתי אליהן. הן היו בספות האמצעיות. חמישתן-כלומר, בלעדיי-ארבעתן חגגו כמו מטורפות עם----- "מיקשייק תות-בננה-שוקולד!!!!!! המיקשייק האהוב עליי!! הן בטח עושות את זה בכוונה!!!!!! מעצבנות.. טוב נו… רגע, מי זו?" ראיתי את המיקמקית הקטנה והעצובה שהייתה בפארק המים! היא עלתה למעלה! "ל-ל-ל- ספרייה!! יששש, לא חשבתי על זה! ספרים!!!! כבר ציינתי שספרים זה הבילוי האהוב עליי? אבל קודם-מי זו המיקמקית המסתורית הזו?"
פרק 5: יטאחל
רצתי. נראה היה שהיא ראתה אותי. אבל היא לא ברחה. היא פנתה לתיק שלה. הנחתי שהיא שוב מוציאה את מראת-הבכי שלה. ככה קראתי למראה. היא אכן התחילה להוציא את המראה, וראיתי שהיא לא הולכת, אבל לא העזתי לקחת סיכון ותפסתי לה חזק ביד. היא המשיכה להסתכל עליי בעיני הענבר הגדולות שלה ברחמים, אבל צרחה. אמרתי לה בשקט: "אל תפחדי. אני לא אגרום לך רע. אני רק רוצה לדעת מי את." היא ענתה לי, בקול עדין ורך ושלו אבל מעט לחוץ "מאוחר מדי. תברחי. לא משנה לאן." היא משכה את ידה ממני ובהיתי בה רצה במדרגות ונעלמת. פתאום שמעתי קול מאיים, אך עמוק, צלול ונמוך. אף אחד לא היה שם. חשבתי לעצמי "אוף עם המיקמקים האלה. ר-ק סמארטפונים אצלם. 'ספרים זה משעמם מדי'. מעצבנים." פתאום שמעתי את הקול הזה. הוא בקע מאזור החלון. ניסיתי לרוץ במדרגות, אבל משהו משך אותי לשם. לא יודעת איך להסביר. פשוט כוח משיכה בלתי נראה משך אותי לשם. הקול דיבר, מאיים. "אולי לא תעשי לה רע, אבל אני יעשה לך---". נלחצתי. אני לא מאמינה שזה קורה. כוח המשיכה הבלתי נראה המשיך למשוך אותי. ראיתי משהו שחור באופק. הוא התקרב אליי. יותר נכון, אני התקרבתי אליו. משהו כתום בהק שם. מה זה יכול להיות? באיזה אזור במיקמק יש גם שחור וגם כתום? בזמן שחשבתי, הקול שוב דיבר: "לשאלתך, אני יטחאל".
פרק 6: ומי זה יטחאל?
"ממש עוזר לי. תגיד, לאן?-", "ומישהי שכל כך מכירה את מיקמק לא יודעת באיזה אזור יש גם שחור וגם כתום?" ענה, "הר ההישגים!" צעקתי. "טוב ששמת לב. עכשיו, את בדרגה שלוש?" "לא." עניתי בקצרה "יופי שאת משקרת" הוא אמר, "אז למה שאלת?" "רציתי לבדוק את האמינות שלך." התקרבנו להר ההישגים. כשנחתנו, הבחנתי בדמות שחורה וגבוהה עטויה ברדס. "אולי תספר לי עליך יותר?" "זה לא זמן מתאים!" הוא צעק עליי באותו נימה מאיימת. אך הפעם, הייתה בנימה גם כעס. "ואגב, אני בת." הייתי המומה. 'בת? הדבר הזה בת? שקוראים לה יטחאל? ממש מוזר' חשבתי. "בואי לדרגה ארבע" היא אמרה בקול יותר גבוה, יותר נשי. "נו, את באה?" היא אמרה בקולה הנשי "כ-כ-כ-כן" גימגמתי. "אספר לך עליי אחר כך, טוב?" היא פתאום נשמעה הרבה פחות מאיימת. כבר כמעט ובכלל לא מאיימת. נזכרתי שאני חייבת לצאת מהמחשב. אולי אם היא לא תהיה מה שחשבתי-היא תעזור לי!!!!! יששש! מצאתי את הדרך החוצה!
פרק 7: הדרך החוצה
הגענו לדרגה ארבע. "עכשיו ספרי לי הכול", אמרתי. "אין צורך להסביר-את כבר מכירה אותי". היא הושיטה ידיים להוריד את הברדס. הלב שלי פעם בהתרגשות. סוף סוף. לצאת מפה. התחלתי לראות פנים בצבע גוף. אחר כך הייתה צמה ג'ינג'ית ואז-משהו זוהר ירוק. "ניאונלייט?!" שאלתי. "חכי" היא ענתה. בקול של ניאונלייט? לא-זה-לא-יכול-להיות. "את? את הילדה הקטנה והמכווצת שבכתה כשהיא הסתכלה במראה? את אמרת לי לברוח?" שאלתי "סוג של." היא ענתה, ולא הבנתי מה זאת אומרת. סוג של? המממ… סוג של? היא, כאילו היא קראה את מחשבותי, אמרה "חכי שאסיים להוריד את הברדס לגמרי." חיכיתי בסבלנות ובציפייה. הלב שלי פעם כמו מטורף. טוק-טוק-טוק-טוק-טוק-טוק והיא סיימה. טוב, לא עד הסוף. הראש היה של הילדה המכווצת הקטנה.
פרק 8: כמה בנות!!!
"תעזרי לי למצוא את הדרך הביתה?" שאלתי. "לא. אני לא אעזור. אבל יש מישהו שכן." היא הורידה את הברדס עד הסוף. החברות-לשעבר שלי עמדו שם, אחת על הכתפיים של השנייה. ניאונלייט הייתה בבסיס. הן ירדו אחת מהשנייה, וניאונלייט פנתה אליי. "אני אעזור."
פרק 9: מה אני לא קולטת?
"שני דברים: 1. את לא כועסת עליי? 2. את מאמינה לי שזאת לא חמודי1מאמי אלא המפעילה שלה?" שאלתי את ניאונלייט. "אין, היא לא קולטת" הן מילמלו ביניהן. "מה אני לא קולטת?" הצלחתי להבין אותן בכל זאת. "לא כעסנו עלייך, ומההתחלה ידענו שאת דוברת אמת." אמרה ניאונלייט. "אז למה אמרתן שלא?" שאלתי. "לא, היא באמת לא קולטת" הן אמרו, הפעם בבירור. "מה אני לא קולטת?!" חזרתי ושאלתי. "עזבי." היא אמרה. "פשוט אוביל אותך הביתה."
פרק 10: אז ככה חוזרים הביתה..
"לכי לבית המיקמק שלך" אמרה ניאונלייט. "לא לבית הזה!" צעקתי עליה. "אני יודעת, תסמכי עליי" היא אמרה בשלווה מוחלטת. "קודם את" אמרתי. "את רוצה ללכת הביתה?" היא שאלה. "כן" "אז תלכי לבית המיקמק שלך בלי ויכוחים. שמעת?" "כן". עניתי והלכתי הביתה. היא לא הייתה שם. חיכיתי בסלון. פתאום היא הופיעה. "בואי" היא ציוותה, וצייתתי לה. היא לקחה כמה חומרים ובנתה איזו מין מכונה צרה עם גג מעוגל. "כנסי" היא אמרה, ונכנסתי בלי ויכוחים. נסגרה אחריי דלת אוטומטית שקופה, וראיתי את ניאונלייט לוחצת על כמה כפתורים. פחדתי. מה אם זה לא יפעל? התפללתי בליבי שזה יצליח. פתאום הרגשתי שאני משוגרת לאנשהו. הייתי במשך כמה דקות בתוך אזור לבן לגמרי עד שמצאתי את עצמי בביתי על הכיסא מול המחשב. לרגע חשבתי שחלמתי, אבל אז ראיתי שהזמן לא זז והבנתי ש.. זה באמת קרה. והזמן נעצר. אני שמחה שחזרתי הביתה. אומנם מיקמק זה הבילוי השני הכי כיף, אבל בכל זאת-אני מעדיפה לשחק בו כשאני יודעת שאני בבית. ראיתי את החברות שלי אומרות לי ביי דרך המחשב ו…. כיביתי אותו.
הסוף!!!!!!!!!! |
|
