סיפור כתב אורח- המסע שלי
|
15/06/2015 |
המסע שלי פרק 1- התעלומה מכירים את ההרגשה הזאת שגונבים לך משהוא ממש יקר ואתה לא מוצא אותו? אם כן, אז זה בדיוק מה שקרה לי... אתמול בבוקר הלכתי עם לילו, בוני ואלביס- המינימיקים שלי והלכתי למיקפה לאכול פיצה. שמעתי בבית הקפה על ספר חדש בקומה השנייה של מיקפה- הספרייה, אני מאד אוהבת לקרוא את הספרים של מיקמק תמיד יש בהם משהוא מרתק, אז השארתי את המינימיקים שלי על השולחן והלכתי לרגע לראות את הספר החדש, רק זהו שלא היה שום ספר חדש! שאלתי כמה מיקמקים אחרים ואף אחד לא ידע על ספר חדש, ירדתי למיקפה, וגילית שאלביס, בוני ולילו אינם! איזו תעלומה! מה יהיה! איפה הם! המשיכו לקרוא ותתחילו לגלות (:
פרק 2- המפה כל הלילה חיפשתי ברחבי מיקמק את המינימיקים, אפילו תליתי מודעה גדולה, אבל אין תשובה. חיפשתי ב "פארק המינימיק" זה המקום בו הם הכי אוהבים להיות, אבל הם לא היו שם, חיפשתי במקדש המסתורי- כי שם נמצא המשחק האהוב עליהם- צ'יטוס בועות, אבל הם לא היו שם... חיפשתי ביער, לפעמים הם משחקים ב"כדורי הקסם" אבל הם לא היו שם! "אין לי סיכוי למצוא אותם כבר" אמרתי לעצמי באכזבה, רציתי לצאת מהיער אבל אז פתאום נעמדה מולי קשישה מוזרה, היא נגשה אליי, שאלתי אותה "את רוצה שאני אעזור לך?” היא ענתה לי: “מה אני עד כדי כך נראית קשישה? את לא רואה שאני מכשפה?” “ברור, עניתי לה אפילו שלא באמת התכוונתי לזה...” היא נתנה לי מפה מוזרה ולפני שהספקתי לומר אפילו מילה היא כבר נעלמה.
פרק 3- איזה מסע! פתחתי את המפה וגיליתי חידה מוזרה, למה הכל חייב להיות בחידות? שאלתי את עצמי אבל המשכתי, היה כתוב: "היי, 449 ברבי, אנ י לקחתי את המינימיקים שלך, תוכלי להציל אותם רק אם תפתרי את כל החידות נכון, אם לא תצליחי אפילו באחת לא תראי את המינימיקים שלך יותר לעולם! אז החידה הראשונה היא: "מינימיק או לא מינימיק אחד או לא אחד תמיד צריך עזרה, אי אפשר לבד!" "תמיד צריך עזרה אי אפשר לבד..." אמרתי לעצמי ואז נזכרתי, ברור! הלכתי לביתו של 367פופו, דפקתי על דלת ביתו והיא נפתחה, פופו ישב על השטיח וראה טלוויזיה, הוא כיבה אותה ושאל מה קרה, הסברתי לו על המפה והמינימיקים ואמרתי לו שאם אני רוצה למצוא את המינימיקים אני צריכה לעבוד עם עוד מישהו, ברור שפופו הסכים, פתאום נפלה מתוך הטלוויזיה חידה נוספת, "בתור התחלה זה לא רע, אבל עכשיו צריך להתחיל את המסע! הכל שם גדול מפואר חדש, איך מיקמק השתנה!" חשבתי וחשבתי ולא מצאתי תשובה עד שפופו צעק: "המיקניון" רצנו לכניסה של הקניון ופתאום נפלה עוד מפה על ראשו של פופו, הוא קרא אותה; "מי לא היה במקום זה, יש עליו שירים, ועוד רמז אלו לא הרים" "האי!" אמרנו שנינו ומיהרנו אליו.
פרק 4- איפה אלביס?! הלכנו לאי, אבל לא נפלה שום מפה, חיכינו וחיכינו אבל שום דבר לא קרה, הסתובבנו לאחור ופתאום ראינו איקס גדול על החול, "זה בטח אומר שהם נמצאים כאן!" אמר פופו, חיפשנו בחול בים ואפילו על הספינה, התחיל לחשיך- אבל פתאום פופו קרא: "מצאתי את לילו!" רצתי אל לילו וחיבקתי אותו, הוא היה מאחורי השיחים, לילו התחיל לרוץ, "לא שוב..." אמרתי, אבל לילו המשיך, הוא רץ ורץ ומצא את בוני! חיבקתי גם אותו. איפה אלביס? שאל פופו, המינימיקים התחילו לרוץ ליערות מיקמק, הלכתי עם פופו בעיקבותיהם. הגענו ונכנסנו למבוך, חיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו, הגעתי לעץ האדום הגדול וישבתי לידו- הייתי מוטשת. כעבור כמה דקות כולם הצטרפו אליי. בוני התחיל לקפוץ ולהשתולל ופתאום נפל ענף גדול מתוך העץ, לקחתי את הענף ואמרתי לבוני "רעיון מצוין!" התחלתי לרוץ, פופו לא הבין מה קרה אבל המשכתי, רצתי לעבר ביתי, יש לי בית עץ כך שהכול שם עשוי מענפים, תקעתי את הענף שהיה בידי בפינה של הבית ופתאום נפתח קיר, מצאתי שם את אלביס מפוחד קשור בחבלים, רצתי אליו וחהתרתי את הקשרים. פופו לא הבין כלום, "אסביר לך פופו, הבית שלי עשוי מעץ ולפעמים אני מוסיפה ענפים בשביל שלא יתפרק, באחת הפעמים שהוספתי מקלות וענפים נפתח חדר מוזר ובתוכו הופיעה מכשפה, היא אמרה שמתישהוא אצטרך את החדר הזה, והנה אני צריכה." "יפה, אבל מי עשה את כל זה?" שאל פופו, אלביס הלך ליער ופגש שם את המכשפה ממקודם. "את עשית את כל זה?" שאלתי, "כן, רציתי לבדוק עד כמה את אוהבת את המינימיקים שלך." "מה?" לא הבנתי, "בעצם לכל מי שיש מינימיק עושים מבחן לראות האןם הוא ראוי לגדל אותו, רוצים לראות עד כמה הוא יכול להקריב את עצמו בשביל המינימיקים, ואת עברת את המבחן בהצלחה!" "אני יכולה להקריב את כל מה שיש לי בעולם בשביל המינימיקים שלי!" אמרתי.
פרק 5- בסופו של דבר פופו ואני נכתבנו בספר המכשפה הגדול ושם כתוב שאנחנו הגיבורים, מאותו היום אני לא עוזבת את המינימיקים שלי אפילו לרגע, ופופו נהפך להיות החבר הכי טוב שלי. כי מכירים את ההרגשה הזאת שגונבים לך משהוא ממש יקר ואתה לא מוצא אותו? מה שיקר לי בסיפור הזה זה המינימיקים שלי, ואני רק רוצה להודות להם שהם מינימיקים כאלה נפלאים. סוף. |
|