|
המנהרה המסתורית. סיפור בשמונה פרקים.
|
11/10/2015 |
פרק 1- יום מושלם ותו לא?
צלצול טלפון. על הצג כתוב "בוני מתקשרת" ואני לוחצת על "קבל שיחה". מעניין מה רוצה חברתי הטובה להגיד לי. בוני לא השתהתה, ומיד פתחה בדבריה: "שיר, בא לך לצאת עם תות לטייל ביחד איתי ועם מנטה? נעים היום" ההצעה קסמה לי. היום באמת נראה יפה ותות, הלא היא המינימיקית שלי- ממש רצה לצאת כבר. "סבבה" עניתי לה, "ניפגש בעוד 15 דקות בפתח המיקניון" איחלנו אחת לשנייה "להתראות ו"ביי" וניתקנו. הלבשתי את תות בשכמייה סגלגלה ובסרט זוהר ותואם. היא נראתה מלכה! לאחר מכן לקחתי דברים הנחוצים לי ולתות ויצאנו מהבית. כשהגענו לפתח המיקניון פגשנו שם כבר את מנטה ובוני. אני ובוני רצינו להיכנס למיקניון, אך המינימיקיות לא חשו בנוח במקום הומה אנשים זה. "שיר, אז נלך לסוף העיר?" שאלה בוני, ואני הנהנתי בראשי. בסוף העיר אין בניינים או אזורי תעשייה, והמקום לא הומה אנשים. מנטה ותות ירגישו שם בנוח. התחלנו ללכת, השמש חיממה את פנינו, ציפורים צייצו מעלינו, ומשב רוח קל בידר את שערותינו. בקיצור: יום מקסים ששום דבר לא יכול להשתבש בו, נכון? אז זהו שלא...
פרק 2- משהו חשוד מתרחש כאן.
התחלתי לשוחח על היום הנפלא והמושלם שהיום, ועל שהכל מקסים וכיף כל כך... בעודי מרצה בשטף ובהתלהבות את דבריי, שמתי לב ש... אני משוחחת עם האוויר ובוני לא נמצאת לידי וגם לא מסביבי... זה היה מביך, אך מהר מאוד המבוכה התחלפה בדאגה... איפה בוני יכולה להיות? פתאום שמעתי קול קורא מתוך האדמה "שיר, שיר. תסתכלי למטה" השפלתי עיניי ופתאום ראיתי את בוני נמצאת במין מנהרה, היא לא הייתה עמוקה אבל ניכר היה שהיא ממשיכה הלאה. בוני נפלה לתחילתה (או לסיומה?) והתקשתה לצאת. הושטתי לה את ידי ובמאמץ משותף הצלחתי להעלות אותה למעלה, לידי. "מעניין מי חפר את המנהרה" אמרתי לה "למה זה כל כך מעניין?" שאלה אותי. "זה מרתק, מה, את לא חושבת?" עניתי לה. "לא" היא השיבה לי ואיבקה את מכנסיה מהאבק שדבק בהם בתוך המנהרה "אבל אם את שואלת אותי, משהו חשוד מתרחש כאן"
פרק 3- רעיון.
ממש רציתי לגלות מי חפר את המנהרה ולמה, אך בוני לא ממש התלהבה... ידעתי שבלעדי בוני לא אוכל לפתור את התעלומה, לכן התאמצתי ועם הרבה הרבה עבודה, וניסיונות להלהיב את בוני שוב ושוב- הצלחתי בכך, ובוני הסכימה לנסות לפתור עמי את התעלומה. "בואי נלך לפארק" אמרתי לה. הלכנו לשם, התיישבנו בספסל וניסינו לחשוב במי נוכל להיעזר. "רגע" אמרתי לבוני, אחרי חשיבה מאומצת "מיקיאוולי נהפכה לראש העיר, אז היא אמורה לדעת משהו, לא? ראש עיר לא אמור לדעת מה קורה בעירו?" "את צודקת" ענתה בוני "נלך עכשיו?" שאלה ולא יספה. "כן" אמרתי "אני מקווה שהיא תדע מה קורה"
פרק 4- בלשכת ראש העיר.
מיקיאוולי קיבלה אותנו במאור פנים ולפני שהתחלנו לדבר מונדו הגיש לנו כוסות תה, לפקודת מיקיאוולי. ציינתי לעצמי שמיקיאוולי ממש השתנתה והפכה לראש עיר ממש טובה! 'כנראה שכל אחד יכול להשתנות' הרהרתי 'תלוי כמה רצונו באמת חזק'. "מנהרה מסתורית, אתן אומרות" דיברה מקיאוולי בקול שקט וענייני לאחר שסיפרנו לה את הסיפור "לא ידוע לי כלום. אולי ראש העיר הקודם יודע משהו, אבל הוא שוהה במיקפולקו ולא כדאי להפריע לו" אמרה מיקיאוולי "אני לא מעלה בדעתי אף מיקמק שידע לתת לכם תשובות" "אולי הוא לא יתן תשובות, אבל רמזים כן והוא לא מיקמק, אבל בהחלט ינשוף" אמר קול פתאומי מאחורינו. זו הייתה אלכסיס שפנתה אלינו ואמרה "מה דעתכן לשאול את שוף הינשוף?"
פרק 5- תכנונים ללילה.
"רעיון מבריק!" החמאנו לאלכסיס מכל הלב. פעם היא הייתה שתלטנית ולא נחמדה, אבל כנראה שהשינוי של אמה עשה גם בה משהו. "אז עכשיו אנחנו פשוט נלך אליו ו-" לא הצלחנו לגמור את המשפט, כי אלכסיס קטעה אותנו באמצע "רגע, לפני שאתן מתלהבות, תזכרו ששוף הינשוף ער בלילה, לא בבוקר..." אמרה אלכסיס וצדקה "את צודקת" ענינו לה "נבוא בלילה ונראה, אולי הוא יתן לנו רמז שיוביל אותנו לפתרון התעלומה". יצאנו מהלשכה של מיקיאוולי ואמרתי לבוני: "אוף. אני לא אוהבת להגיע לחנות הקסמים גם ביום, כשהכל הומה מיקמקים. עומד שם משהו מוזר באוויר שתמיד מרתיע אותי, ועכשיו אם נצטרך לבוא בלילה, כשכולם ישנים, אני ממש פוחדת" "אל תדאגי" ענתה לי בוני "נהיה ביחד, וזה לא יראה לך כל כך מפחיד" נרגעתי. כזו היא בוני, טובה ואכפתית וגורמת לכל אחד להרגיש נהדר!
פרק 6- ספר ישן ומסתורי.
בלילה, כשכולם ישנו והיה קריר, התלבשתי ולקחתי פנסים. בוני הגיעה לביתי כדי שנלך ביחד ולא אפחד אפילו קצת. הרחובות היו ריקים ושקטים ותוך כמה דקות הגענו לחנות הקסמים שעכשיו הייתה חשוכה. הדלקנו פנסים ונכנסנו. מיד בפתח ראינו את שוף הינשוף עומד על מקלו, ערני לגמרי. "אממ אפשר לספר לך משהו?" שאלנו והוא הנהן בראשו. סיפרנו לו את הסיפור ואמרנו לו שאנחנו רוצים רמזים שיובילו אותנו לפתרון התעלומה, אם אפשר. הוא שתק רגע ואז אמר: "בספרייה יש ספר ישן שכריכתו בלויה, אם תמצאנה אותו- אולי תפתורנה את התעלומה" "ואיך נדע מהו הספר? אפשר אולי פרט מזהה? הרי ספרים ישנים בספרייה יש כחול על פני האדמה!" כך שאלנו והוא ענה: "בכריכת הספר רשום: דברים שהיו וכבר אינם, עשויים לחזור ולהיות שוב בעוד הרבה זמן" הודנו לשוף הינשוף ובלב הולם יצאנו מהחנות. "מה את אומרת על זה???" שאלתי את בוני וכל גופי רעד מהתרגשות. בוני הייתה נרגשת גם היא, וקולה רעד כשאמרה: "יש לי הרגשה שהתעלומה תיפתר בקרוב מאוד" ואני הוספתי "אולי מחר אפילו!!!"
פרק 7- בספריה.
בבוקר היה מושלם, בדיוק כמו ביום שמצאנו את המנהרה, והרגשתי שכל העולם מחייך אליי. היום כנראה, בעצם לא כנראה אלא בטוח- נפתור את התעלומה! בבוקר מיד צעדנו אני ובוני לספריה, שנמצאת מעל למיקפה. חלפנו על פני המיקפה והמיקפה, שבדרך כלל עניין אותי- לא ריתק אותי היום כלל. אחרי הכל, יש לנו תעלומה לפתור! עלינו במדרגות והגענו לספריה. שאלנו את הספרנית אם יש בספריה ספר ישן ובלוי שעל כריכתו רשום: "דברים שהיו וכבר אינם, עשויים לחזור ולהיות שוב בעוד הרבה זמן" הספרנית בדקה רגע במחשב והנהנה בראשה. כן, יש לה ספר כזה. היא הפנתה אותנו לאגף ספרי הפנטזיה... כשהבנו שהספר הזה בעצם בקטגוריה של דמיונות שאלנו את הספרנית בעודנו מדפדפות בספר המצהיב מיושן: "מה? זה לא ספר אמיתי?" והיא ענתה: "אין לי מושג. הדברים לא נשמעים אמיתיים, וגם-" היא לקחה מידנו את הספר, פתחה אותו בעמודו הראשון והצביע על שורה מסויימת. השורה הייתה קטנה, והיה צריך להתאמץ כדי לקרוא אותה. בשורה היה כתוב: "המחבר: אנונימי" תודו שזה נשמע מוזר ואפילו יותר ממוזר...
פרק 8- האמת מתגלה.
הלכנו לשולחן פנוי בספריה והתיישבנו. התחלנו לקרוא את תוכן העניינים "1. פגסוס. 2. חדי הקרן הפלאיים" וככה זה המשיך- אגדות ועוד אגדות, עד שבמספר 13 היה כתוב: "מנהרה המובילה על עמק מסתורי ויפהפה" פתחנו בהתרגשות וקראנו: "פעם היה עמק יפהפה וקסום. הנחלים שם היו זכים וצלולים מאין כמוהם, השיחים שם היו ירוקים יותר מכל שיח אחר והפרחים שם לא נבלו לעולם. פרות העצים היו עם מתיקות שאי אפשר לתאר במילים. עד... עד שבאה סופה מסתורית והעלימה את העמק. מה קרה לעמק? זאת לא אדע, אך ידוע לי שכל כמה מאות שנים נפתחת מנהרה סודית לעמק קסום זה במקום שונה. מאושרים יהיו האנשים שימצאו פתח כזה, למרות שהסיכויים למצוא קלושים ביותר" כך סיים המחבר את האגדה. קשה להגיד שבוני האמינה לזה. היא מטבעה יותר עם מחשבות על הקרקע, ואני מטבעי יותר יכולה לדמיין דברים. "בואי נלך לבדוק מה יש במנהרה" אמרתי לבוני והיא הנהנה "טוב. לא נוכל להפסיד כלום אם נבדוק לאן היא מובילה" הלכנו כל אחת לביתה. אני הבאתי את תות והיא את מנטה, וכל אחת הביאה גם פנס לעצמה. הגענו לסוף העיר, ירדו בזהירות למנהרה עם המינימיקיות, והתחלנו ללכת. נעשה חשוך יותר ויותר ככל שהתקדמנו, ואז פתאום- גיליתי אור בקצה המנהרה! המשכנו ללכת, ואז הגענו לסוף. האור היה מסנוור ובוהק ולעיננו נגלה עמק יפהפה עם נחל זך וצלול, פרחים ענקיים ויפים! וכל הדברים בדיוק כמו באגדה, ואף יותר מזה! לשוננו נאלמה דום למראה עמק פורח ונפלא זה. צבטתי את עצמי כמה וכמה פעמים כדי לוודא שאינני חולמת. גם בוני הייתה נרגשת, וגם המינימיקיות. הבנו שגילינו גן עדן!! ומאז, אנחנו הולכות כל יום לעמק המקסים והפורח הזה, ונהנות בו לאין שיעור, היום שגילינו את המנהרה הפך ליום המאושר בחיינו ואולי, פעם אחת, גם אתם תמצאו פתח כזה :) |
|
