|
סיפור לכתב אורח
|
30/11/2015 |
היי לכולם! זו אני מייבליס. אתם כבר מכירים אותי. החלטתי לשמח אותכם בסיפור נוסף שכתבתי, מסתורי, ומגניב. הוא יועד לכתב אורח - אם אני אצליח כמובן. השקעתי בו הרבה זמן ומחשבה. תודה לכם. בכל אופן, הנה הסיפור:
מיקמק
פרק אחד: חם בפנים
הייתי בבית ושיחקתי עם פצפוצי, המינימק שלי בצלחת מעופפת. "ותפוס אותה!" צעקתי וזרקתי לו את הצלחת. פצפוצי הביא לי את הצלחת בפה ומחאתי לו כפיים. הסתכלתי דרך החלון. סופה ירדה בחוץ. הצטמררתי. שתיתי קקאו חם ופצפוצי אכל פאי אישי. כשסיימנו, עלינו לישון. פצפוצי נרדם כבר מזמן אבל רק אני לא הצלחתי להירדם. הלכתי לחלון. רק כמה פנסי רחוב האירו קצת את הרחוב. לפתע הבחנתי בשתי דמויות שנראו באותו גיל. "מה?!" אמרתי. ברק הבריק לפתע. הסתכלתי שוב, מקרבת את האף לשמשה, ולא ראיתי שום דבר מלבד הפנסים. "משונה מאוד" אמרתי לעצמי וחשבתי שאולי זה רק היה חלום. הלכתי לישון, מנסה להירגע.
פרק שתיים: כיף מצמרר
הבוקר הגיע ונראה היה שחם מספיק כדי לצאת החוצה. לבשתי שמלה, נעלתי סנדלים, לקחתי תיק קטן ובו הפלאפון שלי וכמה שטרות כסף ואני ופצפוצי יצאנו לפארק. קבעתי עם אביה בשעה ארבע בדיוק והתחלתי להזדרז. עליתי לקומה השנייה של פארק המינימקים נתתי לפצפוצי להיות בקרוסלה, וניגשתי לאביה שישבה על הספסל, לבדה. "היי אבי!" קראתי לה בקיצור. שתינו התחבקנו בשמחה. התגלשנו במגלשה, דיברנו בלהיטות וכל אותו זמן המינימקים שלנו נהנו בקרוסלה, משתובבים. כשהגעתי הביתה הייתי עייפה אבל מרוצה. פצפוצי נרדם בזרועותיה כבר במהלך הדרך. השכבתי את פצפוצי במיטה אבל לפני שהלכתי לישון, קלטתי בזווית העין את שני הילדים המוזרים שראיתי אתמול. "זה לא חלום" אמרתי לעצמי. ברגע שקלטו אותי משקיפה שלבו ידיים ונעלמו.
פרק שלוש: סיוטים
לא הצלחתי להירדם. בבוקר הייתי חסרת כוחות לחלוטין. התמונה של שני הילדים ברחוב ונעלמים גרמה לי לחשוב שמדובר ברוחות. לא האמנתי ברוחות אבל זה היה הדבר ההגיוני היחיד שהיה לי בראש. בימים הבאים השקפתי בחלון על הילדים. בכל יום אביה באה אליי ורצתה שנצא. הייתי מצוברחת מדי ומפוחדת. "מה קרה?" היא שאלה פעם אבל לא השבתי. חשבתי שהיא תצחק עליי. הייתי לבד. פצפוצי ניסה לעודד אותי, בדרכיו שלו. הוא נשכב לצידי והעמיד פני מת וכשכש בזנב כאילו היה כלב. כלום. הפרצוף שלי היה קפוא. פעם אחת ראש העיר הגיע אליי. הוא אמר שמישהו אמר לו שאני רוצה לעשות משהו מטורף. מי אמר דבר כזה? אין לי מושג. כל כך הרבה שאלות ואפס תשובות.
פרק ארבע: אמיצה
מעט אחרי חצות בלילה ראיתי שוב את הילדים. שניהם הסתכלו על החלון שלי ונשכבתי למטה. כשהייתי בטוחה שהם חושבים שאני במיטה השקפתי עליהם. הם דיברו בשטף אבל לא שמעתי אותם ממרחק שfזה. ואז החלטתי לעשות את המעשה הנועז ביותר שעשיתי אי פעם. לקחתי פנס, פלאפון, ולבשתי שחור.ירדתי והזדחלתי על הרצפה. ואז ברגע אחד קפצתי לכיוונם והנחתי זרוע על אחד הילדים. גם אם ירצו הם לא יצליחו לברוח. "מי אתם?" שאלתי וקירבתי עליהם את הפנס "מה אתם?". הם הסתכלו אחד בשני, ישר בעיניים. "הסיוט הכי גדול שלך" אמר הילד.
פרק חמש: חייזרים?
"או שתגידו לי מה אתם או שאקרא למשטרה!" צעקתי וקירבתי את אור הפנס ישירות אל עיניו של הילד. "אאו!" צעק "תרחיקי את זה ממני! את רוצה להרוג אותי?" צעק. "מה קורה..." גמגמתי. "זה בסדר" אמרה הילדה שנגשה עליו, רכונה על ארבע "אבל בבקשה אל תקראי למשטרה. אין לדעת מה הם יעשו לנו". "למה?" שאלתי, עדיין מכוונת לכיוונם את הפנס, כאמצעי ביטחון. "את מבטיחה לא לעשות שום דבר?" אמרה הילדה. לא ידעתי אם אני מסוגלת לעשות דבר כזה. "אנחנו חייזרים" היא נשמה עמוק. צחקתי. זה היה כל כך מצחיק. הילדה נשארה קפואה. היא נגשה לאחד הבלוטים ונעצה בו מבט ארוך. תוך שניות הוא התרומם ישירות לידה. "דיי" אמרתי ונצמדתי אל הקיר. "כן" היא אמרה.
פרק שישי: כוכב להצלה
"אתם באמת חייזרים?" שאלתי. "ואת קשת הבנה?" אמר הילד שעדיין ישב על הרצפה. "רון!" נזפה בו הילדה "את תצרכי לסלוח לו. הוא אומר תמיד את הדברים שהוא חושב עליהם". רון נחר בזלזול. "אז מה הסיפור שלכם? ולמה אתם נראים כמו מיקמקים רגילים?" שאלתי. "זה עומד להיות ארוך" הזהיר רון. "לא נורא" עודדתי אותם לספר. "אנחנו אחים. אני שיר ואחי הוא רון. הכוכב שלנו, נמצא במרחק שנות אור מכאן, נמצא בסכנה. אנחנו צריכים רכיב ביו-מכני-סופר-אלקטרוני-סודי שיציל את הכוכב שלנו. אם לא נביא אותו בדיוק עוד שעה וחצי לכוכב הם ישליכו אותנו לכלא וישתלטו על הכוכב הזה. ככלות הכל, אנחנו זקוקים לבית". "סיפור מטורף" אמרתי "ואני יודעת בדיוק מי יעזור לכם"....
פרק שביעי: החבורה בפעולה
"רק רגע" אמרתי פתאום כשאנחנו הולכים "למה אור הפנס הפריע לכם?" שאלתי. "זה לא שאור הפנס מפריע לנו" אמרה שיר "הוא יפריע גם לך. תתארי לעצמך שמישהו מכוון לתוך העין שלך פנס. זה צורב". חייכתי ונעצרתי מול מבנה מתכת גדול שהערצתי כבר שנים. "למה עצרנו?" שאל רון, חסר סבלנות. "כי זה המקום" אמרתי ופתחתי את הדלת. "הלו?" קראתי "החבורה? אתם פה?" הלכתי בין הדברים כאילו היו מסלול מכשולים. בפנים ראיתי את מקס מתאמן בסקטבורד, את סאני עובד על המצאה, את גימבו מנגן בגיטרה ואת זואי מגלגלת עיניים. "חכה" אמרה זואי "יכול להיות שזה..." פתאום כל המעבדה רעדה ונשמעה פיצוץ אדיר. "יתפוצץ..".
פרק שמיני: המשימה
השתעלנו, אני שיר ורון. "באתי לבקש.." גמגמתי ומקס נעמד מולי. "חתימה?" אמר "מצטער אבל הפסקתי לחלק אותם בגלל ההסכם שלי עם גברת-יודעת-הכל" אמר ויישר מבט אל זואי. זואי גלגלה עיניים. "עזרה" השלמתי "חתימה אני אקח אחר-כך". "ממי את צריכה עזרה?" שאל מקס, נשען על הסקטבורד. "מסאני" אמרתי "אולי קשה לכם להאמין אבל שני המיקמקים שלידי הם חייזרים. תראו להם" אמרתי לרון ושיר. רון הביט באחד המוטות ושרף אותו כליל. "והם צריכים ביו-מכני-סופר-אלקטרוני-סודי שיציל אותם ואת הכוכב שלהם". "הממ" אמר סאני "אולי הכוונה לאלה?" שאל והצביע את חומר ירוק זרחני. "אתם צריכים ללכת" הוא זרק לרון את החומר "לאיקס" הוא נתן לי מפה וייחל לנו בהצלחה.
פרק תשיעי: מסע בלב ההר
רק סאני אמר שמצא את החומר לפני כמה שבועות, רק אמר שהמפה נתנה לו לפני שנים בידי גלימפופ, חייזר שאחראי על בית הסוהר וכבר היינו במקום אחר. הגענו כבר כמעט לאיקס, הוא הר הגעש. "ועכשיו, אחד החדרים האלה אמור להוביל אותנו הביתה?" שאל רון. "בדיוק" עניתי "אבל יש בעיה". "מה?" התנשפה שיר. סיפרתי להם על הדרגות במיקמק והעובדה שרק אם אני בדרגה מסוימת אני יכולה להיכנס לשם ולהכניס אותם. "אז בוא נבדוק את החדרים שאת כן יכולה להיכנס אליהם" אמרה שיר, חיובית. נכנסנו לחדר של דרגה שתיים. משהו בחדר לא נראה לי מתאים. "לא" אמרתי ועברנו לדרגה שלוש. כולו קסום ומלא רוחות. "לא" אמרתי כי התחושה שלי לא הייתה טובה. נכנסנו למועדון ארבע שהיה קפוא כולו. "זה כאן" חייכתי.
פרק עשירי: הפרידה
"את בטוחה?" שאל רון. "כן" אמרתי "זה עולם מפעם ואם הדבר לא היה קורה לא הייתם מגיעים ואז..." משכתי את המשפט. "יש לנו היכולת לשלוט על הזמן" השלימה שיר. "מגניב" אמר רון. "היה לי כיף מאוד אתכם" חייכתי. "והמסת לי את הרשתית בעין" אמר רון. שיר ואני צחקנו. "לא, ברצינות" אמר רון. שתינו שתקנו ואני בלעתי רוק. שיר נתנה לי חיבוק גדול. רון נתן לי טפיחה קלה על הכתף. "האמת שאת אחלה מיקמקית" הוא אמר "בהתחלה חשבתי שכולם פה מפונקים אבל את.. שונה" הוא הסמיק. הסמקתי גם אני. "נשוב וניפגש?" שאלתי. "אולי מדי פעם" חייכה שיר. כל אחד מאיתנו לחץ על כדור בדולח ביחד. פתאום הופיעה מערבולת שהסתחררה סביב עצמה. נופפתי להם והם נופפו לי חזרה ונעלמו מבעד למערבולת. המערבולת נעלמה איתם. רון ושיר עזבו.
פרק אחד עשרה: דברים אחרונים
הימים עברו עליי בהתרגשות. סיפרתי הכל לאביה, שהפכה להיות החברה הכי טובה שלי BBF. מדי פעם הסתכלתי בחלון בגעגועים. רון ושיר ביקרו מדי חודשיים או שלוש. שיר הפכה להיות נשיאה ורון שר הצבא. כשהוא היה בא לא ברור למי החוויה הייתה יותר נפלאה: אבל היה ברור שלו. אביה ששמעה את כל הסיפור לא זלזלה בכרזה שלי אפילו שמעולם לא ראתה את רון ושיר. התחייבתי שאיש לא יראה אותם תמיד. אפילו לא ה-BBF שלי. ואביה קיבלו את זה בהבנה רבה. שיר ורון רצו להראות לי את הצורה האמיתית שלהם אבל סירבתי. "אני מכירה אתכם ככה ואני לא רוצה שאם בעתיד ירצו להוציא ממני מידע יקבלו אותו". ומאז כולם אומרים שאני זוהרת. זוהר אחד שייך לרון ושיר שמלאו אותי תקווה וזוהר אחד נתנה לי אביה שהיא חברה אמיתית.
הסוף!
|
|
מוקדש
ל LOVEאביה | |
|
|
