|
סיפור לכתב אורח
|
16/12/2015 |
אני פיצפוצוניק. אני מיקמקית רגילה. טוב, חוץ מדבר אחד... לפני כמה שנים, כשהייתי עוד קטנה, הייתי דרדסית. בשרת קוקוס, בחנות הקסמים. כל יום באו עוד ועוד דרדסים חדשים. חייתי עם אמא שלי, והיא טיפלה בי. כמובן. סקאי ומסיר היו המפקדות. היה גם צבא של דרדסים, אבל נגיע לזה אחר כך. אז יום אחד, פרצה מלחמה. גרגמל רצה להשמיד את כל הדרדסים. היו רעידות אדמה. כשהייתה אזעקה כל הדרדסים היו במקלט. היה צפוף נורא ולא נעים. אחרי האזעקה, סקאי נכנסה לחדר קטן עם אמא שלי. הן סגרו את הדלת ודיברו שם במשך שעה ארוכה. אחרי שאמא שלי יצאה, היא הסתכלה בעיניים דומעות ועצובות אלי ואמרה בשקט: "פיצפוצוניק, בואי." היא התחילה ללכת ובאתי אחריה. היא הובילה אותי אל העיר. היא הזהירה אותי לא ללכת לשם לבד, כי גרגמל מסתתר רוב הזמן בביוב. היא הושיבה אותי על הספסל שליד מכסה הביוב, ואמרה: "מתוקה, תישארי כאן. אל תלכי עם אף אחד בבקשה, ואם אני לא אחזור, אל תספרי לאף אחד על זה שאת דרדסית. בבקשה, פיצפוצוניק, זה לטובתך"... התחלתי לבכות ולדאוג, כי לא ידעתי בכלל על מה היא מדברת ולמה. לפני שנכנסה לביוב היא טמנה בכף ידי משהו. לאחר שנכנסה באטיות לביוב, ירדה בסולם ונפרדה ממני. פתחתי את הקופסא הקטנה שנתנה לי ובתוכה מצאתי שרשרת. התליון היה יהלום. הוא היה לבן ויפה כל כך. ביהלום היה כתוב משהו, אבל לא ידעתי לקרוא. החזרתי את השרשרת לקופסא וסגרתי אותה. הסתכלתי על מכסה הביוב בתקווה לראות את אמא שלי יוצאת משם בריאה ושלמה. כל כך רציתי שתחזור, שתחבק אותי שוב ביידים החמות והאוהבות שלה. דמעות שוב הציפו את עיניי, אבל התאפקתי. חלפו שעות על גבי שעות, ואמא שלי לא הופיעה. בחוץ כבר החשיך וכל המיקמקים המעטים שהיו שם, כבר מזמן היו בביתם. נשארתי כל הלילה על הספסל, וכמעט נרדמתי בישיבה, כנשמעה אזעקה. קפצתי ממקומי ולא ידעתי היכן להתחבא. הרי גרגמל בטח כל כך קרוב אלי! נבהלתי ולא ידעתי מה לעשות. התחבאתי מתחת לספסל, קפואה, מייבבת, ורועדת, רק מחכה לראות את אמא שלי. בבוקר, כבר שכבתי על האדמה, ישנה שינה עמוקה מתחת לספסל העץ. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בכפר, בחנות הקסמים. שכבתי על המיטה שלי ומסביבי עמדו מיקמקים חיילים, סקאי, מסיר וצליל. צליל הייתה דרדסית נחמדה. מצמצתי בעייני בחוזקה. התחלתי לבכות: "מה...? איפה אמא...? מה... מה אני עושה פה?!" ייבבתי. מסיר דיברה אלי ברכות: "ששש... שקט מתוקה, אל תבכי... אמא תכף תבוא..." היא אמרה. צליל לחשה לחישה רועמת לסקאי, שחשבו שלא שמעתי: "תקשיבי, סקאי, מצאתי אותה ככה, מתחת לספסל, ישנה ודמעות היו על לחייה. אני לא יודעת... רגע! על מה דיברת עם אמא שלה, לילי הזאת?" סקאי לחשה לצליל בחזרה: "כן! אני... אני שלחתי אותה להילחם בגרגמל! אוי, איזה טעות... הייתי חייבת לשלוח אותה, כולם ניסו, אף אחד לא הצליח... איזו טעות... מסכנה, הבת הקטנה שלה! תוכלי... תוכלי אולי... לאמץ אותה? את יודעת, לטפל בה, כמו אמא?" צליל אמרה: "בטח... שיהיה..." מסיר הצטרפה לשיחה: "סקאי ואני יכולות לעזור, צליל. מסכנה..." צליל טיפלה בי בהזנחה רבה. כשהיו רעידות אדמה חזקות היא גילגלה אותי בכוח על הרצפה. היא האכילה אותי במאכלים דוחים ומקולקלים שהיא קנתה ממזמן. איזה מזל שסקאי ומסיר טיפלו בי יפה. וכך, אחרי עשר שנים...
קמתי בבוקר. הכנתי לי ארוחת בוקר, טיילתי עם מימי, המינימיקית שלי. כשחזרתי הביתה סוף סוף, הסרתי את הצבע הורוד. "אני שוב דרדסית". אמרתי לעצמי מול המראה. פתאום נזכרתי... השרשרת עם היהלום! היה כתוב שם משהו, אבל... לא ידעתי לקרוא. חיטטתי בתיק שלי, ומצאתי את הקופסא. פתחתי אותה, הוצאתי את השרשרת, והתחלתי לקרוא בקול: "פיצפוצוניק יקרה, את קוראת את זה עכשיו כשאת גדולה, נכון? אני מקווה שטיפלו בך יפה. אני כל כך מתגעגעת. הלוואי שיכלנו להיות שוב ביחד... לצערי, גרגמל כלא אותי, ואני פה, מחכה רק לך. בבקשה בואי! הייתי רוצה רק לפגוש אותך עכשיו... אל תגלי לאף אחד על זה שאת דרדסית. בבקשה, בואי להציל אותי... אוהבת, המון, הכי בעולם פעמיים, אפילו יותר, אמא". הסתכלתי על היהלום. התחלתי לבכות. מה להציל אותה?! מה עכשיו, מה?! עזבתי אותו לרגע. התקשרתי לחברה שלי, הלא דרדסית, והזמנתי אותה לביתי. לבשתי מהר את הצבע הורוד, ופתחתי את הדלת כשהגיעה. "היי", אמרתי. קיסני שאלה אותי בדאגה: "היי, מה קרה? בכית או משהו?" שיניתי מיד את נושא השיחה והגענו לדבר על חנות הקסמים. "קניתי שם לא מזמן שיקוי בריאות למינימיק שלי". אמרה קיסני. היא נשמה נשימה ארוכה לרגע, ואמרה בשקט: "פיצי, אני לא מיקמקית. אני כן, אבל... דרדסית!!!" היא הסירה את הצבע הסגול שלה. נדהמתי. שפתי העלו חיוך על הפנים. "ברצינות?!!! גם אני!" אמרתי בהתלהבות והסרתי את הצבע הורוד. צחקנו כל כך. סיפרתי לה את הסיפור כולו על אמא שלי, והחלטנו ללכת להציל אותה. רצנו אל העיר. פתחנו את מכסה הביוב באומץ, ירדנו בסולם הגבוה וכשהגענו, ראיתי את אמא שלי. סוף סוף!!! היא הייתה בכלוב. היא ראתה אותי. "פיצפוצוניק! קראת את זה! אני... כבר חשבתי שלא תבואי!!! התגעגעתי כל כך... ואוו, זאת את?! גדלת כל כך!!! בבקשה, תצילי אותי!!! גרגמל כלא אותי, זרק את המפתח לביוב וכולם ברחו. אני עשר שנים פה לבד... קיסני!!! גם את!!! הייתן חברות טובות מגיל קטן... אתן בטח לא זוכרות. זה היה בכפר. עכשיו כבר אף אחד לא דרדס. בבקשה תצילו אותי!!!" היא צעקה בהיסטריה. מיד, בלי לחשוב, לקחתי אוויר, וקפצתי אל מי הביוב המסריחים. ירדתי לקרקעית, ולמרות השורף בעיניים, פתחתי אותן במים המזוהמים. מצאתי את המפתח, ועליתי בחזרה. פתאום נזכרתי במשהו... אני לא יודעת בכלל לשחות! איזה אושר... מיהרתי לפתוח את הכלוב, ואמא חיבקה אותי הכי הכי הכי הכי הכי הכי חזק בעולם. חיבקתי אותה באהבה בחזרה. חזרנו הביתה, ואחרי שבוע שלא יכולתי לפתוח עיניים, נגמר הזיהום בעיניים. מצאנו אני ואמא את כל הדרדסים, והקמנו את הכפר מחדש. צליל הצטערה על שהזניחה אותי כך, ומאז אנחנו חיים באושר.
הסוף!
|
|
