|
פוגשים את הארי פוטר-גיבור הספרים
|
23/12/2015 |
פרק ראשון:
זה החל ביום רגיל ומשעמם, מכירים את הימים שחם מאד, ואתם שוכבים במיטה אדומים ומזיעים? אז הסיפור מתחיל בחופש הגדול, שהיה חם מאד ומאד מאד משעמם.
חברתי נוי התקשרה.
"היי," אמרתי לה בשמחה.
"היי," אמרה נוי.
"משעמם לי," התלוננתי לה.
"גם לי," היא אמרה. "בא לך ללכת לבריכה?"
"לא," אמרתי.
"למה?" התפלאה נוי, כי בדרך-כלל, אני ממש אוהבת בריכה.
"אני בעונש, מרותקת לבית." אמרתי בנחישות.
"רוצה שאני יבוא אלייך?" שאלה נוי.
"מה נעשה אצלי?"
"לוי'דעת, נוכל לשחק יחד מיקמק..."
"משעמם! שיחקתי כל היום!" השבתי לה, מוחה זיעה ממצחי.
"טוב, אז בא לך לבוא אליי?"
"ואצלך מה נעשה?" שאלתי.
"נפטפט," אמרה נוי.
"לפטפט אפשר גם בטלפון, ואני בריתוק!"
"אה, נכון," אמרה נוי.
"בואי ניפגש עכשיו במיקמק, זה הדבר היחיד שאפשר לעשות." אמרתי.
נכנסנו שתינו למיקמק.
פרק שני:
אני ונוי, החלנו לפטפט במיקמק ואז ראינו את- מיקמק1.
"היי, ליאת." אמרתי.
"היי," אמרה נויה.
"שלום," אמרה ליאת ופתחה מונית, מייד שנכנסנו למונית- הרגשתי שהמחשב נחטף ממני, לא הייתי כבר לידו, אלא הסתחררתי באוויר, אבק בעניי, כמו עיוורת, ואז- נחתתי.
בתוך יער, יער שלפי התאור בספר "הארי פוטר", דומה ליער האסור,
נוי נחתה לידי, שערה הבולנדיני החלק והארוך מסתיר את עיניה האפורות, היא סידרה את שעה, ואמרה, "מ...מה זה?"
משכתי בכתפיי. "זה דומה ליער האסור," מלמלתי.
"לגמרי,"
"לילה!" צעקה נוי. "בשמיים יש ירח!" משכתי בכתפיי, "טוב, חלום." נסתי לשכנע אותה ואותי.
יללה שנשמע כמו של זאב הדהדה כעת ביער.
"אנשי זאב," שמעתי קול.
"אז בוא נלך." אמר קול שני.
"לא! היא אמורה להיות פה!" שמעתי עוד קול.
"היא תחזור לבד!"
"זה ממש לא יפה מצידך!"
"המצב היום-"
"לא איכפת לי!"
אני ונוי הקשבנו בשקט ואז הגיעו שני נערים, שאני כמעט התעלפתי.
פרק שלישי:
לנער הראשון היה שיער שחור ועניים ירוקות. ולשני שיער ג'ינג' בוער, אף ארוך, וגבוה מאד- הארי פוטר ורון וויזלי- כמתוארים בספר, הם לבשו גלימות.
"מוגלגיות!" אמר הארי.
"הארי פוטר!" צרחתי.
"כן נו?" שאל הארי, "מאיפה את מכירה אותי?"
"הספרים!" אמרתי בהתרגשות, מרוכזת בו.
"ספרים?" שאל. "את קוראת ספרים של קוסמים?"
"מה?"
"יש אותי רק בספרי קוסמים, שמסופר שהייתי תינוק ווולדרמורט ניסה-"
"להרוג אותך, ושרדת, ובגיל 11, האגריד אסף אותך-"
"עכשיו אני בן 18!" הוא אמר בעצבנות.
"החלק שאין בשבעת הכרכים!" צעקתי.
"סליחה, את יכולה להסביר? אנחנו ממהרים!" הוא אמר והצביע על רון, ואני והארי, בלי הכנה פרצנו בצחוק אדיר.
פרק רביעי:
נוי עמדה מול רון ופטפטה ברגש, "אתה הדמות שהכי אהבתי! וואי! מי היה מאמין שאתה קיים! אני חולמת? לא יכול להיות! די! זה לא יאומן! רונוש! ארני רק חולמת בחלומות הפרועים לפגוש אתך! איך יכול להיות שאתה עמיתי: חי, עומד, נושם מרגיש-" (ומבולבל), לשבתי- "זה באמת פשוט... חלום! תגיד שזה לא!"
ורון, רון רק בהה בה בסוחר-אונים מוחלט.
"א-א- אני ממהר," גמגם. נדחף להארי ושאל, "מה עובר על המוגלגית?"
"אולי אנחנו לא!" אמרתי בהתרגשות וחטפתי להארי את השרביט.
"היי!" הוא צעק. "אתן מטורפות! מה צצתן? מה אתן עושות?"
אבל אני צעקתי, "אקספליארמוס!" והצבעתי על השרביט של רון, כלום לא קרא.
"אציו עלה!" נסיתי.
"קראשיו!" הרחקתי לכת.
הארי חטף מידי את השרביט, ותבע הסבר, סיפרתי לו הכל, על הספרים שעליו, על ג'יי. קיי. רולינג. (שהוא אמר שהוא מכיר אישית, והיא קוסמת,) והכל, בעוד נוי נועצת עניים ברון הנבוך והכועס.
"ג'יני אמורה להיות פה! אנחנו צריכים לחפש אותה! תודה שאת מעריצה אותי! ביי! חייבים לחפש אותה! תחזרו לעולם המוגלגי, ואין לי מושג אין אתן רואות את היער, ואיך הגעתם ביוש!" התרגז הארי לבסוף והוא ורון החלו ללכת.
"אנחנו נעזור!" הודעתי בחשיבות והצבעתי עליי ועל נוי.
"כן!" צרחה נוי וחיבקה את רון. "רון וויזלי קיים! וואו!" רון כעס, "אתן לא באות!"
"נוכל לעזור!" כמעט בכיתי.
"הי," שמענו קול, "אתן חייבות לחזור."
פרק חמישי:
זה היה גדאלז5, "תראו, זה קורה למוגלגים הכי מעריצים של הארי פוטר," הוא אמר. "אתן חייבות לצאת, זה מה שקרה לי, אני יודע לשלוט בזה."
"היי, אחי!" אמר הארי לגדאלבז. "חייבים לעוף," אמר לו. "אם הן כמוך , תחזיר אותן."
גדאלבז נאנח. "אתן צריכות להתכוון לזה שאתן רוצות לצאת מעולם הארי פוטר, אח"כ זה נהיה קל, אתה חושב 'אני מעריץ', ואתה מגיע, אתה חושב 'בא לי לצאת' ואתה יוצא, אבל לכן זה קרה בהפתעה."
"אבל אנחנו לא רוצות לצאת!" אמרנו אני ונוי, נוי פזלה אל רון וקרצה.
"אתן חייבות ללכת! די לעצבן!" שאג הארי שהתרתח.
"ג'יני בסכנה! ברור! א-נ-י אחזיר אותכן!"
פרק שישי:
הארי הניף שרביט, "לא אל תעשה כלום!" התחננתי, "נלך מאחוריכם, בלי להשמיע ציוץ, אם נמות, אחריות שלנו!" נוי קפצה וניצמדה אל רון.
"אני אחזיר אותך!" איים, היא התרחקה אליי בחיוך.
הארי ורון השתמשו בשרביטים לסלק מוקשים, ואף דיברו בלחישות,
"אז איפה?"
"באזור הזה,"
"לכאן,"
"עכשיו לפנות ימינה,"
"בוא, צריך לעבור את העץ פה-"
אפילו היה קטע שנאלצנו לטפס על עץ, להתחמק מכימרה כעסנית, הארי ורון השתמשו בשרביטים לטיפוס, אני ונוי נשרטנו ונחבלנו.
"למה לא עזרת לי?" התבכיינה נוי לרון.
"למה לי?": זעף רון.
המשך הדרך עבר בסדר, נוי נפלה הרבה, שנעצה עניים ברון, ומלמלה שאינה מאמינה.
לפתע הגענו למערה חשוכה. "בזהירות," אמר הארי וסימן ביד,
הוא ורון צעדו בשקט, גם אני ונוי. ובפנים שכבה ג'יני, "ג'יני!" קרא הארי בלחש וניגש, ונרכן לידה, "היא לא בהכרה, רון," הוא התנשף,
רון השתחרר מנוי ואמר, "כן,, גם הוא כרע לידה והם השתמשו בשרביטים לעורר אותה. אבל לא עזר.
עד ש- "זה כישוף מסובך שעלול לפגוע בה," אמר רון, חיוור,
"אז לא-" הארי התחיל, אבל רון כבר אמר את הלחש, ג'יני התעוררה, רון והארי נשמו לרווחה, אבל אז באה מפלצת ענקית, לא ראינו כלום, כי רון והארי נפלו עלינו, ואז הארי נופף בשרביטו ועפנו באוויר- הבייתה.
פרק שישי:
הגעתי הבייתה באכזבה אדירה, אבל אז קיבלנו אס.אם.אס: " פתחי את הארי פוטר 7 , בעמוד אחרון."
לא היה מספר בהודעה, ונוי שלחה לי הודעה, שהיא קיבלה אותה הודעה, בביתה,
שתינו ידענו מה לעשות, פתחנו הארי פוטר 7, והבנתי שיש סוף טוב, מזל.
אבל אחר-כך לא היה לי משעמם : פתחתי סיפרי הארי פוטר לקרוא, לקרוא על הגיבור הסיפורים הנפלא, שנוכחתי לדעת שהוא קיים, והסופרת מכירה אותו עשתה עליו ספר...
הסוף! זה הסיפור הראשון שלי שעבדתי עליו המון! מקווה שתאהבו! :) |
|
