|
הרפתקאה בים
|
12/04/2016 |
פרק ראשון: סיור בספינה.
שלום! אני מיקה! והיום אני הולכת לסייר בספינה:
"אולינה ופולינה" הספינה נקראת על שתי תאומות אחיות שבנו את הספינה אך כאשר עלו על הספינה בפעם הראשונה הן טבעו עם עוד מיליוני מיקמקים. הספינה חזרה אבל הן לא. אז כמו שאמרתי היום אני הולכת לסייר בספינה : "אולינה ופולינה". עכשיו אני הולכת לנמל, וואו אני כל כך מתרגשת!. נכנסתי לסירה וחיכיתי הלכתי הלוך חזור ואז הספינה התחילה לנוע. סוף סוף! הרגשתי את הרוח בשיער ואמרתי "אחח איזו רוח נעימה!" הרוח התחזקה והתחזקה ואז ראיתי טורנדו מתקרב! כיוון שהייתי בחוץ הרגשתי אותו מתקרב אליי ואז קרה משהו פתאומי ומוזר ונפלתי לקרקע. ברקע שמעתי את קול הקפטן צועק: כולם להכנס לבפנים! טורנדו מתקרב!....
פרק שני: טביעה בים.
הרגשתי מים קרים ונעימים נוגעים ומלטפים אותי. שמעתי את קול הציפורים בשמיים. אבל לא הצלחתי לפתוח את עיניי. הייתי מעולפת. הרגשתי איך העניים שלי נפתחות לאט לאט, והתישבתי. פלוף! נפלתי חזרה למים. עכשיו התחלתי להתבלבל ושאלתי "איפה אני? מה זה המקום הזה? למה התעלפתי? ואז הכל חזר אליי.... הייתי בסיור על הספינה, ראיתי טורנדו, התעלפתי, נפלתי למים... רגע! הספינה! היא שטה מפה כבר מזמן! מה אעשה? ועכשיו לפני שאמשיך את סיפורי המבהיל בים, יש לי שאלה, האם קרה לכם פעם שהגעתם למקום מוזר וחדש בלי מישהו שאתם מכירים והייתם לבד? עם כן מה הרגשתם? פחד? בהלה? מה עושים עכשיו? זה מהרגשתי כאשר הסתכלתי סביבי ועכשיו נמשיך בסיפורינו...
"מה אעשה? מה אעשה? מה אעשה?" שאלה מיקה את עצמה. היא קמה מהמים והתישבה על החול החם והנעים. היא הסתכלה על השמש על הים והתחילה לחשוב: וואו אף פעם לא הרגשתי שקט שכזה! ואז היא התחילה לבכות. מה יהיה עם המשפחה שלי? והאחים הקטנים שלי? ומה אעשה כל שאר חיי? והמשיכה לבכות. לבסוף קמה והחליטה לטייל. "אולי אמצע משהו שימושי. היא נזכרה בסרט שראתה "רובינזון קרוזו" והדבר הראשון שעשתה זה לקחה ענף ושרבטה משהו על החול. "עכשיו יוכלו למצוא אותי" חייכה לעצמה. ואז שמעה קול "יש פה מישהו?" היא הלכה אחר הקול וראתה איש גבוה, ג`ינג`י ורזה, עם זקן ג`ינג`י, חולצה קרועה וחרב קטנה ביד. "רובינזון קרוזו!" היא רצה אליו וסיפרו לו הכל. "זה דומה מאוד לסיפור שלי קרה" נאנח "אני פה כבר 20 שנה!" הוסיף בצער "אוי! ואיף אתה מצליח לחיות ככה?" שאלה בדאגה "אני לא יודע אני כל הזמן יודע מה לעשות ואיך לעשות את זה" חשבתי לרגע ואז אמרתי "רק רגע! אתה יודע איפה למצוא קרשים?" שאלה בחיוך מסתורי "מיקה אוי מיקה ברור שאני יודע אני פה כבר 20 שנה! אבל עם את חושבת לעשות רפסודה או משהו כזה זה לא יצליח לך תאמיני לי אני מדבר מנסיון" הוא אמר באכזבה "אל תדאג אנחנו נצליח!" עניתי לא למרות שגם אני לא הייתי בטוחה שזה יצליח הוא הרי לא טיפש.
פרק שלישי: מכינים הכל.
הבאנו קרשים והתחלנו לבנות. בנינו רפסודה קטנה ולמרות שכל פעם הוא אמר שזה לא יצליח המשכתי לעבוד לקח לנו 3 ימים לבנות רפסודה כי הוספנו עוד שימושיים כמו מתקן מים ואוכל ועוד. עכשיו הכל היה מוכן.
פרק רביעי: הנסיעה הקשה.
ניסינו בערך 38 פעמים ולא הצלחנו. קרוזו כבר התחיל להתיאש אבל אני לא אני אפילו לא התחממתי. "קדימה ננסה עוד פעם!" קראתי בכל. ניסנו עוד 18 פעם ולא הצלחנו לבסוף צנחתי על החול. "למה זה לא מצליח? תכננתי הכל במדויק!" קראתי ביאוש "אמרתי לך שלא נצליח" הוא אמר ואני שלא רציתי להתקע כל חיי באי הזה החלטתי לנסות עוד פעם אחת אחרונה. "מה כבר יקרה?" אמרתי "מקסימום לא נצליח ונחזור לפה רוב הסיכויים שזה משבאמת יקרה" קרוזו בהתחלה הסס אבל לבסוף אמר "טוב אבל עוד פעם אחת אחרונה!" הנהנתי והלכנו להתארגן והגענו לרפסודה כעבוד חצי שעה. "אח מה זה הבורג הזה?" שאלתי והוצאתי אותו מהמקום ואז שמתי בכיס. "טוב שננסה?" שאל "כן" עניתי לו.
התחלנו לשוט. כמובן שמיד עצמתי עיינים וסגרתי את הפה כי ידעתי שעכשיו אנחנו ניפול לים. אבל זה לא קרה! המשכנו לשוט בלי תקלות! קרוזו היה מופתע בדיוק כמוני. שטנו בערך כ- 3 שנים ובדרך כרישים כמעט טרפו אותם, הם נפלו מידי פעם אבל מיד עלו על הרפסודה, ועוד כמה בעיות. כעבור שלוש שנים הייתי עייפה מאוד וראיתי שגם קרוזו. אנחנו עושים תורות מידי פעם הוא על ההגה ומידי פעם אני. נגמרו לנו האוכל והמים. את המים שתינו מהים ואת האוכל אחד מאיתנו היה כל פעם יורד לקרקעית הים ומביא אוכל שהיה מוצא בים. היום תורי הגיע לרדת למטה. ירדתי וחיפשתי מזון כבר 10 דקות. פתאום הרגשתי חנק בצוואר ואז שקעתי למטה ברגע האחרון הבנתי שנגמר לי האוויר והתעלפתי. קרוזו היה בינתיים למעלה. "למה לוקח לה כל כך הרבה זמן?" הוא הסתכל למטה וראה אותי שוכבת על הקרקעית. הוא נבהל וירד למטה. אני בנתיים הייתי מעולפת. הרגשתי איך זרועותיו של רובנזון לוקחות אותי ומושכות אותי למעלה. הוא הסתכל עלי וראה שאני כולי חיוורת "אוי לא! היא מתה?" הוא חשב לעצמו אבל לאחר כמה רגעים פתחתי עיניים והשתעלתי. הוא אמר לי להיות בהגה והוא ירד למטה להביא אוכל. חיכיתי ואז הסתכלתי על המים ומה ראיתי? ראיתי אותו עולה עם שקית מלאה אוכל. אבל רגע הוא לא היה מאושר כמו תמיד כשהיה מוצא אוכל, אהההההההההה יש מאחוריו תמנון ענקי!!!! הזדרזדי לעזור לו לעלות ושנינו הושטנו את הרפסודה הרחק משם.
פרק חמישי: שטים אל העיר מיקפריז!
עכשיו לכל אחד היה תפקיד משלו אני בהגה והוא באוכל. כי הוא לא רוצה שיקרה עוד פעם המקרה שבו התעלפתי. ראיתי משהו באופק... זו העיר מיקפריז! כשהוא חזר סיפרתי לו בהתרגשות מה ראיתי הוא נורא התרגש לקח את ההגה ושט במהירות שאי אפשר לתאר קדימה. כמובן שעזרתי לו אבל הוא סירב. אני בנתיים נשנשתי לי משהו כי הייתי מורעבת שחבל על הזמן. הרפסודה נעצרה. הסתובבתי ולא ראיתי את רובנזון! ואז הסתכלתי למים וראיתי כריש מושך ברגל שלו! מיד ירדתי למרות שהוא סימן לי לעלות לרפסודה ולהמשיך אבל מכיוון שהוא הציל את חיי פעם אחת אז אני אחזיר לו טובה. משכתי ביד אבל הכריש לא הרפה נזכרתי באימוני הקראטה שלי וירדתי למטה עמוק אל הכריש ואז איזו בעיטה! הכריש נבהל וברח עזרתי לרובנזון לעלות למעלה כי רגלו פצועה ולמעלה טיפלתי ברגלו. פתאום משהו משך את הרפסודה הסתובבתי וראיתי חבל מושך את הרפסודה! משהו ראה אותנו! התחלתי לנופף וגם רובנזון לבסוף הגענו לחוף המון אנשים הגיעו לקראתינו ואני ורובנזון שהיינו עייפים נורא מהמסע הקשה, ביקשנו לנוח ואוכל בזמן שנחנו במלון היוקרתי "מיקחמש כוכבים" סיפרנו לעיתונאים את סיפורנו ועכשיו כולם יודעים מי אלו רובנזון קרוזו וחברתו החדשה: מיקה.
הסוף
מקווה שתהנו השקעתי מצטערת עם יש שגיאות כתיב |
|
