|
שתי ילדות, מורה אחת ותחרות אחת! חלק ב'.
|
18/07/2016 |
תקציר חלק א':
המורה ביקשה ממני להתחרות בתחרות ההתעמלות. בתחילה לא רציתי והתבאסתי אך אחרי אימונים רבים הרגשתי שאני ממש רוצה ושאני יכולה לנצח! אבל אז המורה אמרה לי שקשת תתחרה במקומי, והכל בגלל טעות כי היא התבלבלה בינינו. ממש התרגזתי....
חלק ב':
נכנסתי למיקפה כדי לקנות לעצמי תה צמחים מרגיע. אחרי השיחה עם המורה הייתי חייבת להירגע. קניתי לעצמי כוס תה צמחים מרענן ולא תאמינו את מי אני רואה!! את קשת בכבודה ובעצמה! ניגשתי אליה והתיישבתי לידה.
"הי." פתחתי.
"הי תותוניל." שתיקה. לאף אחת בינינו לא היה איך להמשיך.
"תקשיבי.." לבסוף התחלתי אני. "אני יודעת שממש רצית להתחרות בתחרות הזו, אבל אני מרגישה שאולי בהתחלה קצת הייתי מבואסת מזה שאני אתחרה, אבל אז... אחרי שהתאמנתי.. הרגשתי כאילו כבשתי פסגה! ועכשיו ממש בא לי להתחרות ואני אפילו מרגישה שיש לי סיכוי לנצח!! אז.. רציתי לשאול אותך אם את תסכימי בתור חברתי הטובה ביותר לוותר לי.. ושאני אתחרה במקומך..." קולי היה נמוך ומתחנן.
"אני... אני לא יודעת...ממש התאמנתי לקראת התחרות, וזה היה החלום שלי לנצח בה... והשנה, אני מרגישה שיש לי סיכוי גבוה מאד לנצח! זה מאד קשה לוותר על דבר כזה.. לזכות בפרס, בתהילה, בכבוד ולהביא את הכבוד והגאווה לבית הספר ולמשפחתי.."
"אני יודעת את כל אלו.. אבל לך תהיה שנה הבאה! את תוכלי להתחרות, את עדיין תהי בכושר פצצה! אני לא... זו ההזדמנות היחידה שלי להתחרות!" ממש התחננתי.
"אני לא אוכל להתחרות בשנה הבאה!! את יודעת שאני טסה למיק-לונדון עם המשפחה לשלוש שנים! שם יהיה לי יותר קשה לנצח! אם תהיה תחרות בכלל..." היא הביטה בי במבט שקשה לפרשו.
"אני יודעת, ואני עדיין מתחננת לפניך שתוותרי לי! את תוכלי לעשות זאת גם אחר כך, כשתהיי בתיכון, אני לא!! אם את חברה טובה, תוותרי לי." התחלתי להרים את הקול.
"אני לא אוכל! את צריכה להבין אותי! המורה בחרה בי! היא אמרה לך רק בגלל שהתבלבלה! את לא מבינה?? אני אמורה להתחרות ולא את! אין לך את הזכות לבקשה את זה ממני בכלל!!" היא ממש צעקה. כל המיקמקים הסתכלו עלינו בפליאה.
"אני צריכה שתביני גם אותי! המורה פנתה אלי ראשונה! ולא משנה אם זה היה מתוך בלבול! אני התאמנתי וקרעתי את עצמי שבוע שלם! ורק שתדעי, חברה אמיתית הייתה מוותרת!!" צעקתי גם אני.
"אז אולי תוותרי לי את! את לא היחידה שהתאמנה לזה! אולי את התאמנת יותר, אבל אני התאמנתי לזה כל השנה! כל השנה אני חושבת רק על התחרות באימונים שלי! ואת מעיזה לבוא ולבקש שאוותר לך!" עיניה הצטמצמו. ניכר היה שהיא כועסת.
"אם היית חברה אמיתית היית מוותרת ונותנת לי להתחרות במקומה בלב שלם! אני בטוחה בזה..." לחשתי בכעס עצור, והדמעות בעיני, מודעת למה שאמרתי ולמה שעתיד לקרות.
"אז.. כנראה שאני לא חברה אמיתית." הדמעות פרצו מעיני שתינו. היא קמה ויצאה מהמסעדה בלי לומר מילה אחת נוספת.
מה יקרה בחלק הבא? האם החברות ישלימו? מי תתחרה בתחרות?? ומי ינצח?? כל זאת ועוד בחלק ג' של "שתי חברות, מורה אחת ותחרות אחת.."
|
|
