|
גנבת הספרים
|
21/08/2016 |
הוא התחיל כמו כל סיפור אחר, קודם היו צבעים ורק לאחר מכן היו אנשים.
זה היה אפור.
קודר ואפור כמו ענני סערה, כאשר גשם ממטיר על הקרקע ומרטיב את האדמה הסדוקה, הופך אותה לבוצית – לאחר חודשי הקיץ החמים, שבני האדם, כלומר אתם, נוהגים לתאר כ ''אני מרגיש שאני מתבשל,'' – מה שמבחינה לוגית חסר כל בסיס רציונלי. זהו סך הכל מזג אוויר, לא קדרה מבעבעת עם אנשים בתוכה אשר קניבל מתכנן לאכול לארוחת הערב, אולי חוש ההומור שלי גרוע על גבול החולני, אני מסכים, אך ההומור השחור הוא אחת מן הסחות הדעת שלמעשה נועדו בכדי לשמור על שפיותי, על מנת שלא אשתגע בעודי משחרר את הנשמות ונושא אותן איתי הלאה. הרי למרות שמדי פעם אני נוהג להביט, להקשיב, לפעמים הבדידות הזאת כל כך מעיקה, רק שאין ברירה וצריך להמשיך הלאה, אם זה מה שבני אדם בעלי השהות המוגבלת על כדור הארץ עושים, למה שלא אצליח? יש כל כך הרבה צבעים, כל כך הרבה אנשים – ולכל אחד מהם סיפור יחודי משלו. כהרגלי, שוב נתתי להסחת הדעת להפריע לי בעבודתי, שקעתי במחשבות, אחת גם מחשבות הן אחד מחלקים האהובים עלי בעבודתי, אפשר ליצור דיונים שלמים ועלומות מלאים בתוך הראש שלי – רק שזה מיותר לחלוטין, כאשר עולם ומלואו מונח פה לפני, עם כל כך הרבה אנשים שרק משתוקקים שיהיה את המישהו שיקשיב לסיפורם, שיחווה וירגיש, שיהיה בנעליהם ויעניק להם את ההזדמנות לראות הכל מהצד רק ליום אחד. ייתן להם הזדמנות נוספת – ועקב חוסר סבילותי למתח, אהרוס הכל ואציין שנערה בשם אנדי, מצרפת, במאה העשרים ואחת זכתה ליותר מהזדמנות אחת.
אתמול היה יום חמישי, זה אומר שלאנדי היה שיעור עם היועצת של בית הספר יחד עם שאר ילדי הכיתה. ליועצת היו תווי פנים בובתיים בהתחשב בכך שהיא אישה בגיל המעבר, תלתלים זהובים וקצרים משלימים את המראה הצעיר שלה. רק אפה הארוך בולט והורס את הכמעט - שלמות שלה.
"בוקר טוב," היא חייכה חיוך שחשף שורה של שיניים לבנות שמוסגרו על ידי שפתייה האדומות.
"כל מי שהכין את העבודה משבוע שעבר שיגיש לי בסוף השיעור," היא הוסיפה. עבודה? היא בכלל נתנה עבודה? הבעתה המבולבלת של אנדי הסגירה את כך שהיא לא ידעה על מה בכלל מדובר. מדי שבוע היא הייתה נותנת עבודה להגשה שהייתה נכנסת לתעודה תחת הסעיף ´חינוך´ בדיוק כמו מתמטיקה או אנגלית. למעשה אין ממש דרך להיכשל בזה, היא תמיד מעניקה מאה לכולם, זה הרי כתיבה על הרגשות והמחשבות שיש לכותב העבודה. היועצת דיברה כל השיעור על איך ולמה צריך לקבל את האחר ולאחר מכן היא עברה לנושא הגזענות, למרות שבעזרת מילים אין תמיד תוצאות, צריך גם לבצע מעשים בכדי להגיע להישגים הרצויים. לקראת סוף השיעור היועצת קמה ועברה בין התלמידים על מנת לאסוף את העבודות.
"כל מי שלא הגיש, יצטרך לכתוב עבודה על; מה זה סוף העולם בשבילו?" צלצול צורם נשמע ותלמידי הכיתה נהרו לביתם.
אנדי הגיעה הביתה - דירה בקומה הרביעית של שלושה חדרים קטנים. הוריה לא היו בבית, למעשה הם כמעט אף פעם לא, לאחר מכן היא התיישבה על כיסא מול מחשבה והחלה להקליד; ´מהו סוף העולם בשבילי? ´ כתבה בתור כותרת אבל אז התחרטה ומחקה - זה קיטשי מדי.
´סוף העולם זה:´ וזה נדוש מדי, גם את השורה הזו היא השורה הזאת. חיוך טיפס על פניה והעיד על כך שצץ בראשה רעיון – וידעתי שלא אוהב אותו.
´יש כאלה שעבורם סוף העולם הוא שהמין האנושי יכחד כמו שקרה לדינוזאורים ולא תהייה לזה סיבה מובנת, יש כאלה שסוף העולם עבורם הוא שיהיה נגיף קטלני ורבים ימותו או שבכלל תתרחש אפוקליפסה, יש כאלה שעבורם סוף העולם הוא מלחמת עולם שלישית ושיזרקו פצצת אטום על המדינה בה הם חיים. יש כאלה שעבורם סוף העולם הוא המוות, יש כאלה שפוחדים שיתגלה שאמונתם ודתם הייתה חסרת כל משמעות ויש כאלה שעבורם זה שבצורה גשמית - משהו יקרה לכדור הארץ.
אך יש כאלה שהם כמוני, אני לוקה באטזגרופוביה וזה הפחד להישכח, הפחד לזכות להתעלמות, הפחד שלא ישימו לב אלי, שכאשר אעבור ברחוב אנשים ינסו ללכת דרכי. זה הפחד להרגיש שקופה. זה הדבר שמכנים בימינו צומי, אבל עבורי זה קשה. אני לא רוצה להישכח.
בנוסף זאת הרגשה מחרידה כזאת, מלווה בשנאה עצמית.
לא להיות מרוצה ממה שאני עושה אף פעם, לפחד מביקורת של אנשים כשאני מדברת, כשאני נושמת והולכת.
לשנוא את ההרגשה הזאת כשאני הולכת במסדרון של בית הספר באופן כמעט יום - יומי ולחשוש מהמבטים שלהם, שהם מביטים בי במבט מלגלג ומזלזלים ורק מחכים לרגע הזה - שאפול, שאעמד שאעשה משהו מטופש כדי שיצחקו ואז הצחוק שלהם יחנוק אותי. הצחוק הדוחה הזה שקורה בגלל שמישהו אחר נפגע, שנועד כדי לפגוע בי עוד יותר. הצחוק הזה שנותן לי הרגשה כזאת כאילו אני טובעת ונחנקת והאוויר ממשיך לברוח מהריאות שלי ולפעמים הוא סתם נכנס עד שאני חוששת שהן יתפוצצו ואז ´צוחק מי שצוחק אחרון. ´
אני לא אוהבת לטבוע; אף אחד לא. יש טביעה פיזית למשל בברכיה או בים - שבה לרוב כן יהיה מישהו שיעזור, שיצלול פנימה ויושיט יד על מנת לחלץ והוא לא בהכרח יודע לשחות.
אנשים שטובעים נפשית, אין שם מישהו. אף אחד לא יצלול לים הבעיות שלהם, לים הכאב והבדידות ויושיט יד כדי לחלץ אותם. אני ממשיכה לטבוע ופשוט להיחנק ואף אחד לא שם עלי, אולי זה באשמתי? אולי הם לא רואים שקשה לי? כנראה. הרי שחקני התאטרון הכי טובים הם אנשים מדוכאים, הם התרגלו לזה - להסתיר את הכאב ואת הרגשות שלהם עד כדי כך שהם לא מרגישים בנוח עם עצמם ומרגישים חריגים.
הם לא יכולים לפרוק, קשה להם, הם כל כך רגילים לתחושה הזאת - לא להרגיש, עד שמגיעה ההזדמנות הזאת - כשהם אמורים להרגיש משהו וזה פשוט כל כך מוזר להם.
כאילו הם חריגים.
פגומים.
אלו לא רק הם שפגומים, אלה גם הרגשות שלהם כאלה - מה שגורם להם לטבוע עוד יותר.
ההרגשה המזעזעת הזאת כשטועים, כאילו אני פגומה, שאני לא מספיק טובה.
אפילו כשאני משתדלת ועושה את הטוב ביותר שלי, הוא לא טוב מספיק - הוא אף פעם לא יהיה טוב מספיק.
כי ככה זה, אני פשוט לא מרוצה מעצמי. ´
גם ככה היועצת יודעת את זה, פחות או יותר, אנדי הייתה נשארת איתה אחרי הלימודים בימי ראשון למשך ארבעים וחמש דקות כדי לדבר על הרגשות שלה.
היא החלה לבכות וכל כך רציתי לחבק אותה ולהגיד שהכל יהיה בסדר, אך ידעתי שזה לא אפשרי. לפעמים היא רוצה להישכח, רוצה להיעלם כי בשלב מסוים כולם מתגברים על הפחד שלהם. באותו הרגע היא יצאה מהדירה ונכנסה למעלית ועלתה לקומה העשירית. היא רצתה לעשות את זה כבר שנתיים אבל פחדה, וגם אני, היא כל כך צעירה וכל חייה לפניה. אחר כך היא עלתה במדרגות כיוון שאין מעלית לגג. היא פתחה את הדלת ותריסר יוניים אפורות ועוד מספר לבנות שכנראה ישבו על הגג, פרשו את כנפיהן ועפו.
נעמדתי על קצה הבניין, בדיוק כמו אנדי. הבטתי למטה, ניסיתי להבין מה היא מרגישה, חרטה? מנסה להבין האם זה שווה את זה? כעס? אכזבה? לצערי אני רק מלאך המוות ולא קורא מחשבות.
היא קפצה. נערה רזה מוטלת לה חסרת חיים תחת כיפת השמיים אשר מכוסים עננים אפורים.
"חיכיתי לך," רציתי לומר לה ברגע שהוצאתי את נשמתה, אך זה יהיה אנוכי מדי, רע מידי, כאילו ציפיתי למותה – דבר אשר אינו נכון.
"ואתה?" שאלה לפתע וקטעה את חוט המחשבה שלי.
"מלאך המוות," השבתי.
"ולמה אני צריכה להאמין לך?" שאלה, לפעמים בני אדם כל כך מזלזלים וחסרי אמון, אך לא אאשים אותם, הם גדלו לכזאת מציאות, שמחביאים את כל האמת מאחורי הבועה הוורודה שהם חיים בה – שמדי פעם היגון והצער חודרים פנימה.
"תראי-" הצבעתי על גופתה.
"אז אני מתה... ?" שאלה. "אין עכשיו גן עדן או משהו כזה?" שאלה והנדתי בראשי לשלילה.
"גיהינום?" שאלה ושוב הנדתי בראשי לשלילה.
"את תאספי נשמות משוטטות, את תעזרי להן במסע לעולם הבא." אמרתי, רק שזה תקף לאנשים שהחליטו לנטול את חייהם שלהם, הם הופכים למשרתי.
"ואם לא?" שאלה.
"את תחזרי לגוף הישן שלך. את יודעת - יש מקרים שאנשים מתו ופתאום חזרו לחיים. איך חשבת שזה קורה? נס? הם סירבו להמשיך."
"ואם אני רוצה גוף חדש?" שאלה.
"אז תפסיקי להתאבד?"
"כבר התאבדתי?" שאלה, ברור שהא לא זוכרת, היא לא אמורה לזכור את המפגשים איתי, אני לא בטוח, נראה לי זאת הפעם הרביעית שאני פוגש את אנדי.
"כן," נאנחתי, נערה מסכנה, "אז - למען האל את מוכנה לבחור?" שאלתי.
"רגע משרתים את האל?" שאלה, היא כבר החלה לעקב אותי, יש עוד אנשים מלבדה.
"לא - אנחנו לא." השבתי.
"אני רוצה -אה.. למצוא דרך מקורית יותר למות?" שאלה, איזו שאלה זו? לא שואלים כאלו דברים, במיוחד לא את מלאך המוות, הרי ידוע לי על סוג של נטילת חיים אשר קיים ואולי יהיה מישהו מספיק יצרתי בכדי לאבד את חייו בדרך אחרת ולא מוכרת לי.
"תזהרי בבקשות שלך." גיחכתי והקשתי באצבעותיי, חושך וחמימות עטפו אותה באטיות עד שהרגישה שהיא במרכזה של סופה שמשתוללת, אך הכל הרגיש כמו חלום אבל בו זמנית מציאותי ומבלבל.
היא התעוררה בבית החולים.
"זה נס!" מישהו צעק.
"את מתת, כבר עמדו להכריז על זה." רופא אמר.
ושוב הניסיון שלי למות לא צלח.
כי זה קשה להישכח.
|
|
מוקדש
ל כולם | |
|
|
