|
"אנילז ושתי המינימיקיות"
|
26/08/2016 |
היי מיקמקים, עשיתי את זה בשבילכם. מקודם לא יכולתם לראות אז עשיתי חדש. מקווה שתאהבו ותפרגנו לי, אנילז.
אנילז ושתי המינימיקיות
פרק ראשון: חופש ממקמק
החופש הזה היה הופך להיות משעמם ממש בשנייה הראשונה, לולא היו לי את מיני ומלודי, שתי המינימיקיות שלי, שלא היה איתן רגע משעמם. בהתחלה הכנו מיקשייק עם הרבה קצפת למעלה (מלודי ביקשה עם תוספת תותים), שיחקנו מיקלפים בפארק (ואחר כך לקחתי את שתיהן לקרוסלה שבקומה השנייה) הלכו למיקניון וקנינו מלא בגדים ממקמקים (לי שתי שמלות, למלודי קשת עם לבבות, ולמיני קולר יהלומים), ולבסוף (לבסוף!), לבקר את חברותיי ואת המינימיקים שלהם (עשיתי מסיבת פ'יגמות נפלאה עם חברתי, מייבליס). אין מה לעשות. החופש הזה היה הופך להיות משעמם ממש בשנייה הראשונה, לולא היו לי את מיני ומלודי, שתי המיני מיקיות שלי, שלא היה לי איתן רגע משעמם.
פרק שני: מי צלצל בפעמון שלא קיים?
באחד הלילות המאוחרים, מיני עצמה עיניים והתכרבלה בחיקי. מלודי קפצה על המיטה. ואז נשמע צלצול בפעמון הדלת. מוזר, חשבתי. וזה לא היה בגלל שמישהו לא מוכר מגיע בשעה כזו מאוחרת. זה היה בגלל שלא היה לי כלל פעמון. בעיניים מטושטשות, עם פ'יגמת הארנבות שלי, הצצתי מהדלת. "אין פה אף אחד" אמרתי למיני ומלודי המודאגות. פשוט ללכת לישון ו... בוםםםם! מישהו העיף את הדלת בבעיטה. מיני הסתתרה מאחורי ומלודי רשפה בכעס. מיקמק שחור כמו הלילה, עם עיניים ירוקות מאיימות הפיל אותי לרצפה. משותקת מפחד, קפאתי במקום. הוא תחב לידי פתק מקופל והסתלק מהמקום. הכל בסדר... אמרתי לחברותיי הטובות. מלודי המשיכה להסתכל על הדלת. משהו לא היה בסדר. הסתכלתי ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, ולא היה שם אף אחד.
פרק שלישי: מיני
זו הייתה בדיוק הבעיה. לא היה שם אף אחד. לא הייתה את... "מיני!" צעקתי. הפכתי שטיחים, ספות, מכשירי חשמל שונים. נכנסתי למאורה שלהם, חיפשתי בכרית, על הכיסא שלה, על השטיחון,ליד הצעצוע הלעוס, בבית הבובות, וליד תמונתה שתלויה על הקיר עם הכתובת שכתב לה מיק-ג'סטין, הכוכב האהוב עליה. מיני לא נראתה בשום מקום. "הוא לקח אותה!" אמרתי למלודי. היא הביטה בי בהיסוס. אף אחת מאיתנו לא ידעה מה לעשות. "נלך בעקבותיו!" אמרתי ומלודי משכה לי ברגל. אי אפשר ללכת אחריו, היא סימנה לי, הוא נעלם. הסתובבתי בחדר במעגלים בעצבנות. כל שנייה שאנחנו מבזבזות כאן, היא שנייה שיכול לקרות משהו למיני המסכנה. אז מלודי משכה לי ברגל. "מה?" שאלתי בכעס. מלודי קצת נעלבה. "סליחה" התנצלתי והיא התעלמה ממני. היא הצביעה על כיס מכנסיי. הפתק! נזכרתי.
פרק רביעי: סימנים
מלודי לבשה סוודר ואני שמתי ז'קט. אפילו לא הספקתי להחליף את נעלי הבית הפרוותיות שלי, בצורת ארנבים. ניסיתי לקרוא את הפתק ומלודי ניסתה להסתכל. "לא כתוב פה כלום" אמרתי. התסכול שטף אותי. לא, זה לא היה התסכול. זה היה הגשם שחלחל עד לנעלי הבית שלי, ועד עורה של מלודי, שהתכווץ מקור. אבודות, התיישבנו על ספסל אבן קפוא וחשבנו מה לעשות. פתאום נראה שנתקף במלודי איזה שד. היא קיפצה מעלה ומטה, מעלה ומטה, ומשכה את הפתק ממכנסי. בלי לחשוב פעמיים, היא קפצה על הנייר בכפותה השחומות, כאילו הוא היה גומי. "מלודי, דיי!" אבל מלודי לא הפסיקה והמשיכה לקפוץ על הנייר בטירוף. פתאום שמתי לב שהופיעו כתוביות משונות על הנייר. בהתחלה אלה היו רק מספרים ואז... "אני רואה אות! אני רואה אות!" קפצתי ועזרתי למלודי.
פרק חמישי: לא מאמינה בקסמים
על הפתק נכתבו רק שלוש מילים: גשר, שבע בערב. זה לא עזר בכלום. היו במיקמק המון גשרים, אם הם בכלל נחשבים לגשרים, ידעתי שזה ייקח הרבה זמן לסקור את כל העולם. הג'יפ הנסיכותי שלי היה חלוד ורטוב, ורגליה של מלודי עייפו במהירות. נשענתי על העץ מולנו. לא ידעתי מה אפשר לעשות, ואף פעם לא האמנתי בקסמים שיעזרו לנו, כמו הפיה של סינדרלה. "אוף!" רטנתי ורקעתי ברגליי. אבל בדיוק באותו הרגע קרה משהו פלאי. העץ החל לנטות הצידה ולמולי נגלתה מנהרה ארוכה וחשוכה, מוארת בלפידים בלבד. בלי לחשוב עוד שנייה נוספת, נכנסנו מלודי ואני, לתוך המנהרה המשונה, מקוות שזה הסיכוי היחידי שלנו.
פרק שישי: תחבורה מתחת לאדמה
אבל בפנים חיכתה לנו הפתעה גדולה אפילו יותר. אלפי צמחים נכרכו סביב גופנו ולקחו אותנו כאילו היינו חפצים בלבד. זו הייתה מערכת תחבורה תת-קרקעית. לרגע חשבתי לעשות שם סלפי, אבל ידעתי שזה לא הזמן. ואז הגענו לצומת. לאן לפנות? שאלתי את עצמי ואז מלודי שמה לב שיש שלטים: "מיקפולקו" נכתב על אחד מהם. "מיקניון" נרשם על הפיצול הבא. "מיקפה" נכתב על השלישי וכן הלאה עד שנתקלתי בשלט אחר. אותיות משונות שנרשמו זו על זו. מה עושים הפעם? ובכן, המזל האיר לנו פעם עד לפה, אבל מי אמר ש... מלודי הפילה בטעות את התיק שלי על הרצפה. התחלתי לאסוף את תכולתו במהירות, עד שראיתי שכשהרמתי את המראה.... הסימנים הפכו לאותיות.
פרק שביעי: המחבוא הסודי
"מלודי, את גאונה!" נישקתי את המינימיקית שלי. ואז הבנתי מה נכתב בכתב המראה הסודי: "המחבוא הסודי, אי". האי! פתאום הכל היה לי ברור. הרי אף מיקמק לא הגיע לאי ברגל. המיקמקים של היום רק משתמשים בכפתור אבל לא רואים את האי האמיתי. האי האמיתי.... הוא כנראה המחבוא! טפחתי לעצמי על השכם טפיחה דמיונית. "כל הכבוד לי! ולמלודי החמודה!" אמרתי אחרי שמלודי נעצה בי מבט נעלב. ומייד ניתבתי את הצמחים לכיוון האי.
פרק שמיני: ממש מתחת לאף
מייד נפלטנו מהמנהרה התת קרקעית החוצה, כמו זרקור ענקי של יום העצמאות. ונחתנו בצורה קשה. אני השתפשפתי קצת במרפק, אבל מלודי נקעה את הקרסול. היא גרגרה בשקט. חבשתי את רגלה בעלים קטנים שמצאתי בקרבת מקום והצעתי למלודי לנוח, אבל היא סירבה. פתאום שמתי לב שלפתק יש משהו נוסף מאחוריו. "ממש מתחת לאף" נרשם שם ולמלודי כבר נמאס מכל החידות המסובכות. היא התיישבה על הרצפה החולית, שלפתע, התחילה לרחרח את סיבה בהנאה. וגם אני. השפלתי את המבט למטה וראיתי שביל של פירורי שוקולד. והתקדמנו בעקבות הפירורים (מלודי אכלה את כולם) עד שהגענו למנהרה.
פרק תשיעי: מים
ישר כשנכנסו, הדלת העשויה אבן החלה להיסגר מאחורינו. "איפה הגשר?" סיננתי וניסיתי למצוא משהו שיענה על ההגדרה הנכונה. ואז הבנתי. הבור של המשחק "הבריחה אל החופש".. הסורגים. זו עוד מנהרה! נכנסנו פנימה אבל זו לא הייתה מנהרה. היו שם רק מים. זה היה מתחת למיקמק, ומיקמק ממוקמת על אי. אוי. שטף קצף סחף אותי ואת מלודי. היו סלעים משוננים בכל מקום. ירד לי דם. שמעתי את צווחות הכאב של מלודי. חיבקתי אותה חזק. והבעתי משאלה. בבקשה שהכל יהיה שווה את זה. שאני ומלודי נצא בריאות ושלמות. ושגם מיני.
פרק עשירי: חלום אמיתי
תוך פחות מדקה מצאנו את עצמנו קשורות בכיסאות מעל האדמה. חבלים כיסו את פי, הדם שזלג על חולצתי המשיך לזרום. מלודי המסכנה הביטה בי בפחד. זו הייתה מלכודות. ניסיתי לשחרר את עצמי בעזרת השיניים, אבל כלום לא עזר. "שלום, אנילז" אמר קול נשי גבוה. זו מי שהטמינה לנו את המלכודת? "עלית על כל הציפיות שלנו" אמר קול של נער. "עברת בהצלחה!" הודיעו שניהם ועננים של קונפטי מלאו את החדר. ואני? אני חשבתי שאני בתוך חלום. תוך רגע הגיעה מינימיקית לחדר. יכולתי להישבע שהיא נראית כמו מיני, אבל משקפים שחורים כיסו את עיניה, לגופה לבשה ז'קט שחור וחצאית מעצבים והיא לעסה מסטיק. אבל אז ראיתי אותו. את קולר היהלומים.
פרק אחת עשרה: טקס החניכה
את מה שקרה אחר כך אני לא יכולה לתאר במילים. תוך כמה רגעים הבנתי שהכל – מהנער המסתורי שנתן לי את הפתק, ועד – העץ, המנהרה, והגשר, שהיה בעצם מולי, הכל היה קשור במיני ובסוכנות המוסד. "השארנו לך את הרמזים בכוונה. ומעולם מיני לא נחטפה" מיני חייכה אליי. לא מיני הבלשית המסוכנת, אלא מיני המתוקה שלי. סוכנת המוסד. "איך את גויסת?" שאלתי אותה בטקס החניכה שלי לבלשית אמיתית. "בדיוק כמוך" היא רשמה על לוח. אז ככה היא מסוגלת לתקשר. "אז את מי חטפו אצלך?" שאלתי. "את אבא שלי" היא גמגמה בקול קטן. מעולם לא חשבתי שהיה למיני, או לכל מינימיק בעולם אבא. "הוא נעלם" היא דמעה "ושום דבר לא יכול להציל אותו".
פרק שתיים עשרה: הסוף?
"יש דרך!" קפצתי וחיבקתי את מיני כל כך חזק, שהיא בקושי נשמה. "המכונה בפארק המינימיקים לאיתור. היא עדיין עובדת" וכולם החלו להנהן בסיוג. האקר מחוכם הסכים לעזור. בידו מברג, בידו השנייה מיני הנרגשת. בזהירות הקליד את שמו של אביה של מיני והשם... נמצא. אור החל לרדת לעברנו. משהו חזק, משהו שאי אפשר להרוס. משהו אמיתי, משהו מהלב. משפחה. מיני החלה לזחול לעבר האור העוצמתי. חים חדשים מחכים לה מעבר לפינה. "אבא" היא גמגמה ודמעות ירדו מעיניה.
ואם אתם רוצים לשמוע על ההרפתקאות הבלשיות הבאות שלי ועל הסוף של מיני, פשוט חכו לסיפור הבא "אנילז וחבורת הבלשים".
|
|
מוקדש
לכל המיקמקים, מייבליס, מיניומלודי | |
|
|
