|
סיפור יפה
|
04/12/2016 |
פרק 1 - עוד יום, עוד אכזבה
שבוע לאחר שדמיאן הלך, אנה לא התנהגה כרגיל, היא נראתה מוטרדת, התרגלה לסרב לכל דבר, התרגלה לסרב לתקווה. "אנה, קומי.." אמרה אימה, בחיוך. פותחת חלק מהתריסים שאור השמש יכנס "לא רוצה, אני לא רוצה" אמרה, אימה התיישבה על מיטתה "קדימה, בשבילי", "לא רוצה" אמרה. "טוב" אימה ענתה והתחילה לדגדג אותה, אך אנה- לא צחקה כמו פעם. צחוקה המתוק לא הפיג את הדממה, היא לא חייכה כמו פעם. "אני מתגעגעת לדמיאן" מלמלה, אימה עזרה לה להתיישב. "אבל אני רוצה עכשיו!" רטנה, דמעות בעיניה.. לא כולם מרגישים את הכאב הזה, הכאב החזק הזה שמאבדים את היקר מכל. אנה ירדה למטה לאכול, לקחה את תיקה ונכנסה למכונית "ביי אמא" אמרה בעצבנות ונכנסה לבית הספר.. מור מיד הגיעה "היי," אמרה, הלכה לצידה. "אני רוצה להיות עם דמיאן" "זאת הפעם המאה שאת אומרת את זה, כולם יודעים את זה.. זה ברור לכולם" גלגלה עיניים, "אבל אני מתגעגעת אליו!" "כל יום זה עוד אכזבה בשבילי" רטנה אנה.
פרק 2 - כחול, כחול וכחול
אנה הביטה על מור והן המשיכו לכיתה. המסדרונות היו כחולים, רק כחול ראו. הצלצול נשמע ברחבי בית הספר והמוני הילדים נכנסו לכיתות בריצה, לאחר כ-5 דקות הגיעו המורים "שיעור מדע" לחשה אנה. הן מיד הוציאו את הציוד בחיוך ולא הקשיבו לדברי המורה. עברה שעה.. שעתיים ושוב, צלצול לאוכל. "האולם של כיתה י' פתוח" אמרה מור "רק חבל שלא אוכל להגיע אליו" השלימה אנה "אז אבוא איתך" "לא.. אני רוצה להיות לבד קצת" אמרה, מביטה על השלג שיורד, פותחת את הדלת בדמעות ויוצאת במהירות, גוררת את תיקה בבכי, יוצאת מאחת היציאות מתי שהשומר לא שם לב ונכנסת ליער אשר נמצא מאחורי התיכון. "קר לי.." מלמלה, גופה רועד מקור, הניחה את ידה על כתפיה בניסיון להתחמם, אך ללא הצלחה. השפה שלה נהייתה כחלחלה והיא נפלה על השלג, עיניה עצומות.
פרק 3 - דמיאן?!
עיניה של אנה נפקחו לפתע "מה? איפה אני?" שאלה. היא נדהמה מהחדר, פיה נפער. היא הייתה בתוך מיטה גדולה ורחבה, נעימה באופן מפתיע. ליד המיטה שידה סגלגלה ושם מגש עם שוקו מרשמלו ועוגיות שוקולד צ'יפ, האהובות עליה. היא נגסה בעוגייה "טעים" אמרה, כנראה שלעצמה. בקיר הימני של החדר היה שולחן, לידו מחשב וכיסא. הכל היה מוכר לה באפן מפתיע. נער נכנס לחדר, זה היה דמיאן.. הנער שחשבה שמת "היי" אמר, אנה שתקה, זה דמיאן! שיערו היה מסודר בקפידה. הנער התיישב על מיטתה "את היית ביער" אנה הנהנה לחיוב "כן" אמרה, לוקחת שלוק מהשוקו. "מה שמך?" שאל, שתי המילים האלה גרמו לה להתבלבל, איך הוא לא זוכר אותה? "מה שמך?" שאל שוב, קולו היה יותר רם "אנה" ענתה "טוב, עלייך להישאר פה עוד כמה שעות, אנה" אמר, מדגיש את שמה.
פרק 4 - אין כמו מעיל פרווה לשלג
אנה הייתה עדיין מופתעת, היא כחכחה בגרונה "אוקי" אמרה בחיוך, מביטה על הבגדים בכיסא של השולחן "אנחנו נצא החוצה בערב" חייך. אנה גיחכה ולקחה עוד עוגיה "אתה הכנת את אלה?" שאלה, הוא הנהן "אז תכין עוד" הוא צחקק וירד למטה. אנה הדליקה את הטלוויזיה "נערה אחת בשם אנה לא מזמן נעדרה, היא לא הייתה בתיכון מיקסקול מאז שעה עשר" אנה הביטה על השלג ונאנחה, דמיאן חזר עם עוד עוגיות "הן ממש טעימות, אבל ממש" אמרה בחיוך, דמיאן לקח לו עוגיה מהצלחת. "יש לך בגדים על הכיסא" אמר בחיוך. אנה גיששה לשם בחיוך, בדקה את הבגדים לבחירתה. שני מעילי פרווה ניצבו שם, אחד שחור והשני חום "בחרתי את החום!" צהלה ולקחה את המעיל החום למיטתה. שלושה זוגות מכנסיים חמות היו שם, ראשון- טיץ כשכבה ראשונה, היא לקחה מכנס נעים למגע עם חולצה שחורה ומגפיים פרוותיות, סגרה את הדלת והתחילה להתלבש
פרק 5 - שלג לבן, יותר מידי
"סיימתי!" צעקה ופתחה את הדלת, דמיאן חייך למראה שלה, הוא לבש סוודר שחרחר חמים עם רוכסן אפור. מכנסיים לבנות ונעלי שלג יפיפיות "את נראית מדהים","אתה נראה יפה" אמרו השניים ביחד. הם יצאו לבחוץ, אנה לקחה קומץ שלג וגיבשה אותו לכדור "שלא.. לא.." הזהיר אותה דמיאן, אנה חייכה חיוך משעשע "שלא תעזי" הזהיר אותה "לא מקשיבה לך" והיא זרקה עליו את הכדור. "השלג לבן יותר מידי" דמיאן צחקק ולקח שלג, בנה לעצמו קיר עבה וארוך, אנה- כמוהו. הם התחילו לזרוק אחד על השני כדורי שלג, "רק חבל שזה לא יהיה כמו פעם, אתה יודע" מלמלה בשקט. דמיאן לא שמע את דבריה, יחד הם שיחקו במלחמת-שלג, כמו של פעם, אבל אחת שלא תחזור על עצמה "תגיד, לאיזה בית ספר אתה הולך? אם אתה מבריז?" שאלה, דמיאן השתתק
פרק 6 - געגועים לכולם
אנה השפילה את ראשה בזמן שדמיאן לקח שלוק. "מה קרה?" שאל "אני פשוט מתגעגעת אל החברות שלי, הן בטח נורא דואגות לי, אני דואגת.." "את לא צריכה לדאוג, את נהנית" חייך חיוך מעודד, מלא תקווה "אני בטוח" חייך ונגע באפה לשנייה. דמיאן גיחך והביט לשמיים "לפעמים, גם אני מתגעגע. אני מתגעגע להורים שלי.." "למה?" "הם.. שלוש שנים כבר לא בארץ, זאת השנה הרביעית שלהם בגלל העבודה, הם הבטיחו להגיע עם מתנות והמון אבל זה לא באמת מה שעניין אותי. זה קשה לעבור כריסמס (חג המולד של הנוצרים) ולדעת שאתה לבד. לפעמים הדודים היו באים, פעם אחת הם הגיעו.. והם מגיעים ביום ההולדת שלי, שקורה פעם בשנה. הם צריכים לטוס 12 שעות, הם גרים בישראל". "באמת?" אנה קפצה "כן" נאנח ותפס חלק משיערה, הביא אותו לאחורי אוזניה בחיוך שמנסה לגרום למשהו, משהו טוב.
פרק 7 - חיים רק פעם אחת
היא הביטה עליו בחצי חיוך, ליטפה את גבו "זה נעים.." מלמל ברוגע, היא צחקה ולגמה מהתה "או מיי גאד, איך התה נשאר כזה רותח?" שאלה, מנסה לקרר אותו שהוא בפיה. דמיאן גיחך וליטף את עורפו "מינוס עשר, אני חושב" ענה "מה?" "מעלות, גאון" אנה נעמדה ולקחה עוד שלוק מהתה "עכשיו הוא טוב, בהתחשב שעדיין עולים המון אדים" "הא" חייכו ביחד, הסיטו את מבטם בשנייה שהם הסתכלו אחד על השנייה "אממממ.." מלמל, סמוק מעט, מושך בכתפיו "אמממ מה?" "לא.. לא חשוב" ענה, משתעל "אתה בסדר?" כן.. אני חושב." "אז עכשיו תורי לטפל בך" אמרה וצחק "לא, לא נראה.." מלמל בקרירות "אני לא צריך עזרה" הוסיף, מושך בכתפיו "הכל בסדר?" מיהרה שאול "כ.. כן" ענה, נחפז "טוב שאתה חי" חייכה "כן, את יודעת. זה כיף לחיות, הרי חיים רק פעם אחת. מוטב לנצל אותם.. נכון?" שאל, מעט מהסס "לא. אז לא" צחקה
פרק 8 - "אני לא ממש לבד.. אני.. לבד"
הם לגמו מהתה "תגיד.. איך אתה מבלה את הימים לבד?". "אני לא ממש לבד.. אני.. לבד" משך בכתפיו "היה לי כלב, ז"ל" "או.. אני מצטערת בשבילך" "קראו לו ג'ון" "שם יפה" חייכה "הוא מהכלבים הלבנים האלה שאתה ישר מתאהב בהם והם נורא יפים ו.. ו.." היא טפחה על גבו "אני מבינה שאתה מתגעגע, כל אחד איבד משהו, או מישהו בחיים בעבר, זה קשה" היא חייכה את החיוך המעודד שלה, "את יודעת, את מאוד חמודה" "ת.. תודה" גמגמה , מסמיקה מעט. היא הסתירה זאת עם הצעיף שלה "הכל בסדר?" "כן.. פשוט.. קר לי" "שפכי, את יכולה" "לא.. באמת שום דבר. בואו נחזור" הציעה, הם חזרו והיא צחקה "טוב.." לקחה את הילקוט שלה "אתה יודע.. כולם דואגים לי" "כן, אתגעגע" ענה מאוכזב "היום ה23.12" חייכה וגיחכה "טוב ביי" אמרה, "ביי" ענה והם חיבקו אחד את השני. אנה התחילה ללכת לכיוון הבית שלה, אלפי משטרות הקיפו את בית הספר וביתה. היא פתחה את הדלת, אימה קבלה את פניה, מודאגת ובוכה "אני מאוד מצטערת שנעלמתי" "לא נורא.. העיקר שאת בסדר" ענתה ואנה התחילה לספר את הכל
פרק 9 - הפתעה!
"אז אנחנו חייבים להפתיע אותו, הוא חשוב לי!" סיימה "אני מאמינה" חייכה ואנה מיד התקשרה אל מור "הי, אני רוצה להפתי-" " 'צטערת לא יכולה. נוסעת אל דודים שלי" "אוקי.. ביי" "ביי" ענתה ונתקה. היא נאנחה ומיד התקשרה אל זואי "היי זואי, אני הכרתי בחור היום ו-" "את בסדר? מה קרה לך?" שאלה מודאגת "לא.. הכל טוב, מעולה. לא נתת לי לסיים את המשפט רק." "כן, סליחה" "אז הכרתי היום בחור ואני חושבת להפתיע אותו, לחג. תגיעי בעשר בלילה, עם ארגז הקישוטים המפורסם שלך, ותוסיפי את הנרי לרשימה" "אה-הא, אני מקשיבה" "את תראי אותי איתו" "אני מאמינה," חייכה. אנה עצמה את עיניה.. נרדמה לעוד שינה עמוקה.. ..."בוקר!" צרחה מהתרגשות, השעה הייתה עשר וחצי, אנה התארגנה, ידעה שהיום אין בית ספר. "אוי אמא אני כל כך מתרגשת!" "אוקי, המתנות.. מה איתן?" "מוכנות" ענתה, מביטה על שבע המתנות העטופות ובסרטים יפים ונקיים, כתוב שם על כל מתנה, כך שלא תתבלבל, אמא, אבא, לאח, הנרי, דמיאן, וזואי, "אנה.." קראה לה אימה, אנה מיד ירדה במדרגות נחפזת ואכלה את ארוחת הבוקר שלה במהירות. את היום העבירה בשעמום, והלחנה של השירים שלה.. השעה הייתה תשע וחצי! אנה התלבשה בחיפזון- סוודר לבן עם אייל חום, שלג יורד. היא לחצה על כפתור והסוודר זהר. היא לקחה מכנסיים נעימות ומגפיים ארוכות ומכובדות. רצה לבית של דמיאן, זואי צלצלה אליה "כן. זה בסדר" ענתה לזואי, אשר שאלה אותה אם לצאת. אנה ודמיאן חייכו להם והתחילו לפסוע בשלג כאשר זואי והנרי הגיעו. היא הצביעה על בקתת העץ, הם מיהרו להיכנס והתחילו לקשט את הבית והעץ. הנרי הכי את עוגת הפירות המפורסמת שלו.. פרס אותה והוא וזואי התחבאו, אחד מאחורי המתנות והשניה מאחורי העץ. אנה התחילה לקשור את הצעיף סביב עיניו "מה זה.. מה את עושה?" שאל בחיוך "כלום, משחקים בפרה עיוורת" שיקרה. היא הובילה אותו במדרגות, פותחת את הדלת והאורות נדלקים. אנה הסירה את הצעיף, דמיאן פער את עיניו "הפתעה!" צעקו הנרי וזואי ביחד, צוחקים "ו.. וואו, אני לא מאמין, תודה" חייך דמיאן. זואי צרחה מהתרגשות "דמיאן ואנה לנצח שתי נשיקות במצח!" "איך את יודעת איך קוראים לי?" "איך לא? כולם שמעו על המוות שלך, כביכול" ענתה ועשתה מירכאות בידיה. זואי צחקה והם התחילו לשחק, "חובה על הנרי.. לקחת את הגרב הכי גדולה, לשים אותה על הראש ולהתחיל לקרקר, שאתה קופץ על רגל אחת" אמר דמיאן, הנרי נאנח ועשה זאת.. זואי התגלגלה מצחוק, אנה נפלה בצחוק מתגלגל ודמיאן גיחך "זהו" נאנח הנר, הביא לכל אחד חתיכה מהעוגה "מאוד טעים" החמיא דמיאן "יש לו מתכון אחר.. טיפה" חייכה "באמת?" "כן" הערב הסתיים בזה שכולם ישנים, מרוחים על הספות, כמו תמיד. אך אנה.. אנה הרגישה משהו שונה, הרגישה שמשהו בוקע ממנה. היא לא ידעה מה, אבל אנו יודעים.. זה היה התקווה |
|
