|
בונבונירת השלום מאת nnbv1
|
08/12/2016 |
אביגיל ושולומית, היו חברות טובות מאז שזכרו את עצמן.
ולא רק הן היו, גם האמהות שלהן היו חברות.
הן גרו בבניינים סמוכים ונולדו באותו חודש.
שתיהן היו הבכורות במשפחתן, ושתיהן הלכו לאותו גן ולאחר מכן לאותה כיתה בבית ספר.
וכמובן שהן עשו כל מה שביכולתן כדי לשבת ביחד בשולחן, בכל השיעורים.
הן היו חוזרות הבייתה ביחד ומכינות ביחד שיעורים.
גם לספריה ולחוגים היו הולכות בצוותא.
"אנחנו כמו אחיות!" הן אמרו לכולן.
האמהות שלהן רוו נחת מהחברות היפה וגם המורות היו מרוצות מצמד התלמידות החרוצות.
עד שיום אחד, קרה משהו שאיים על החברות הנפלאה.
זה קרה לאחר שיעור חשבון, שבו המורה מירה כהן הודיעה על מבחן גדול במיוחד.
אביגיל ושולמית שתיהן, לא היו חזקות במיוחד במקצוע זה, וההודעה הלחיצה אותן.
בהפסקה הבאה, כשאביגיל הסתכלה מחלון הכיתה החוצה, מהורהרת, ניגשה אליה דינה.
דינה נחשבה לתמידה המצטיינת ביותר בחשבון.
"אביגיל, את רוצה ללמוד איתי היום אחר הצהרים למבחן בחשבון?" שאלה דינה.
אביגיל התרגשה מאד לקבל הזמנה כזאת. היא אפילו לא חלמה שתוכל ללמוד עם דינה החרוצה.
אבל מה יהיה עם שולמית? הן הרי תמיד לומדות ביחד! שולמית נורא תעלב,
אם תדע שהיא קבעה ללמוד עם דינה בלעדיה.
אבל מצד שני להציע לדינה לצרף את שולמית היא לא רצתה. לימוד בשלוש זה כבר לא אותו דבר.
וחוץ מזה היא פחדה שדינה לא תסכים ללמוד איתה אם היא תבקש לצרף את שולמית.
אביגיל ראתה ששולמית לא נמצאת בסביבה.
היא חייכה לדינה ואמרה: "כן, אני מאד רוצה ללמוד איתך! איפה את רוצה ללמוד אצלי בבית או אצלך? ובאיזה שעה?" "אני מעדיפה שתבואי אלי, בשעה חמש בערב, את יכולה?" שאלה דינה.
"כן, בטח! קבענו!" ענתה אביגיל.
כשאביגיל ושולמית חזרו הבייתה מהלימודים, הייתה אביגיל שקטה במיוחד.
"מתי נתחיל ללמוד למבחן בחשבון?" שאלה שולמית את אביגיל.
"אֵ .. לא יודעת. היום אין לי לזה כח. אני נורא עיפה ורוצה לנוח", ענתה אביגיל תשובה מתחמקת.
"ממה את כל כך עייפה?" שאלה שולמית. "התינוק שלנו בכה כל הלילה ", אמרה אביגיל. "נו, טוב. אז נדבר איתך מחר. את באמת נראת מוזרה קצת." אמרה שולמית, והבנות נפרדו.
אחר הצהרים, כששולמית סדרה את החדר שלה, היא מצאה את אלבום המדבקות שלה,
שנעלם לה כבר לפני הרבה זמן. היא מאד שמחה על המציאה.
כבר מזמן הן רצו להחליף מדבקות עם אביגיל, ולא יכלו כי האלבום שלה נעלם.
היא החליטה ללכת לאביגיל ולראות מה שלומה.
אולי היא נחה כבר ומרגישה טוב ותשמח להחליף איתה מדבקות.
אמא של אביגיל פתחה לה את הדלת.
"שלום שולמית!" היא אמרה, "אביגיל הלכה ללמוד עם דינה למבחן בחשבון.
חשבתי שאת גם לומדת איתן. אני אמסור לאביגיל שחיפשת אותה כשהיא תחזור."
שולמית נפרדה מאמא של אביגיל ופנתה ללכת חזרה לביתה. עולמה חשך בעדה.
לפתע התברר לה פשר "עיפותה" הפתאומית של שולמית וחוסר הרצון שלה ללמוד.
היא פשוט קבעה עם דינה ולא רצתה שהיא, חברתה הטובה, תדע מזה. איזו בגידה!
שולמית פרצה לביתה בסערה, רצה למיטתה, טמנה את ראשה בכרית והתחילה לבכות.
בקושי רב הצליחה אמה, לשכנע אותה לאכול ארוחת ערב ולהתארגן לשינה.
ואביגיל בינתיים סיימה ללמוד עם דינה, וחזרה הביתה מאושרת.
בבית אמה סיפרה לה על הביקור של שולמית. אביגיל הזדעזע לשמוע, שאמה אמרה לשולמית על הלימוד שלה עם דינה.
"בטח שולמית נעלבה," היא חשבה.
"טוב, אף אחד לא אמר שאסור לי ללמוד עם חברה אחרת!" היא ניסתה להצדיק את עצמה.
בבוקר למחרת, בפעם הראשונה מזה הרבה שנים, לא הלכו אביגיל ושולמית ביחד לבית הספר.
אביגיל ראתה את שולמית חומקת ממנה במהירות. אביגיל נעלבה.
בכיתה הם ישבו עם הגב אחת לשניה. ובהפסקות לא דיברו.
אביגיל הלכה לדבר עם דינה, ושולמית שיחקה עם רחל.
כשאביגיל עברה ליד שולמית, שולמית התחילה לצחוק בקול רם, כדי להראות לאביגיל,
שהיא לא צריכה אותה.
"אני רואה שהיא מאד נהנית בלעדי," חשבה במרירות אביגיל, "חשבתי שהחברות שלנו חזקה ואמיתית, כנראה שטעיתי ..."
שירה, הילדה שישבה מאחורי אביגיל ושולמית, שמה לב לברוגז החדש.
"כמה עצוב, שהן רבו," חשבה שירה, "החברות שלהן כל כך יפה. לא חלמתי שגם שתיהן יצטרכו לבונבוניירות שלי ..."
אחר הצהרים, שירה הוציאה כסף מקופת החסכון המיוחדת שלה, ופנתה לחנות המתנות היוקרתית שבמרכז השכונה.
המוכר בירך את שירה לשלום, וכבר הוציא מהמדף שתי בונבוניירות משובחות.
"ובכן מה השמות הפעם?" הוא שאל את שירה בחביבות.
"הפעם תדפיסו על הבונבוניירה הראשונה: לאביגיל, חברתי הטובה ביותר, ועל השניה: לשולמית,
חברתי הטובה ביותר." אמרה שירה ושילמה למוכר.
"זה יהיה מוכן בערך בעוד שעתים," אמר המוכר.
ובינתיים אביגיל התהלכה בחדרה אנה ואנה. היא הרגישה נורא. כל כך כאבה לה המריבה הפתאומית הזאת. גם בביתה של שולמית, המצב היה דומה. שולמית לא הצליחה למצוא לעצמה מקום.
מצב רוחה נפל פלאים.
לאחר שעתיים חזרה שירה לחנות, לקחה את הבובוניירות המוכנות ומיהרה לביתה של שולמית.
היא דפקה בדלת. שולמית פתחה לה.
"שלום, שירה!" אמרה שולמית. "אני מבצעת שליחות. זה בשבילך, מאביגיל חברתך!" אמרה שירה,
ולפני שהיה ספק בידי שולמית לשאול משהו, היא נפנפה לשלום ונעלמה.
שולמית נכנסה לחדרה, המומה ומבולבלת.
"ואוּ! איזו מתוקה אביגיל!" היא חשבה לעצמה,
"היא החליטה להתפייס ושלחה לי את הבונבוניירה שאני הכי אוהבת!
ועוד טרחה והזמינה הדפסה אישית! ואני חשבתי עליה כאלו מן מחשבות רעות!"
ובינתיים שירה המשיכה לביתה של אביגיל.
"שלום, אביגיל!" אמרה שירה ברגע שאביגיל פתחה לה את הדלת.
"היא לא נראית יותר טוב משולמית, "חשבה שירה לעצמה ובקול היא אמרה:
"אני רק מבצעת שליחות, זה בשבילך משולמית חברתך." היא אמרה ונעלמה מיד.
אביגיל הייתה מאד מרוגשת.
"שולמית המקסימה!" היא חשבה לעצמה, "לא חסכה כסף והחליטה להתפייס
במתנה כל כך יפה ומקורית! כמה יפה מצידה!"
למחרת בבוקר, כשאך יצאו הבנות מביתן, הן רצו אחת לקראת השניה.
"אביגיל, את כל כך מתוקה", אמרה שולמית, תוך כדי שאביגיל אומרת לה,
"תודה, את נפלאה!" והן כבר רצו ביחד לבית ספר,
מספרות אחת לשניה את כל הדברים שרצו לספר במשך היומיים האחרונים.
ושירה, כשראתה אותן נכנסות לבית ספר, כל כך שמחה לראות שהבונבוניירות שלה עוד פעם עשו את המלאכה.
|
|
מוקדש
לכולםכוללכולם | |
|
|
