|
הערפדמיקים חוזרים!
|
20/01/2017 |
היי הכנתי פה סיפור ממקמק, שיש לו גם המשך. מקווה לזכות בכתב אורח!
פרק ראשון: המכתב
זה היה עוד יום ממקמק וטיילתי לי עם החברה שלי מייבליס. מיני ומלודי שיחקו ביניהן תופסת, ובדיוק כשעמדתי להיכנס למיקפה, נחת לידי מטוס נייר. הופתעתי מאוד, ושאלתי את מייבליס מה אני אמורה לעשות. מייבליס לא חשבה יותר מידי ופתחה את המטוס. כעבור רגע סגרה אותו. חטפתי את המטוס מידה וקראתי את המכתב שנכתב בדיו סגולה: "שלום, קוראים לי בנרו, ואני בן 13. אני חושב שאת מאוד יפה וחכמה. בקיצור – את יכולה לפגוש אותי במערה באי מחר? מקווה לראותך".
פרק שני: ההחלטה
מייבליס חייכה. "יש לנו פה מחזר!" היא צחקה ותקעתי לה אגרוף בבטן. יכול להיות שהשולח של המכתב נמצא פה, וייעלב ממייבליס. "נו, אז מה את אומרת?" שאלתי את מייבליס. מייבליס הייתה בשבילי כמו אחות גדולה והתייחסתי לעצות שלה ברצינות רבה. "לדעתי, קטנטונת, את לא בנויה לדייטים. או שתלכי למערה ותזרקי שם מכתב או שפשוט לא תבואי. זה לא יהיה סוף העולם". ביני לביני, ידעתי שמייבליס טועה. ריחמתי על אותו בנרו המסכן שיחכה לי, ולא יזכה לתשובה. בסופו של דבר החלטתי ללכת למערה, ולחכות ולראות מי יבוא לשם. במקרה הכי גרוע, פשוט אלך משם.
פרק שלישי: הוא מגיע
הגעתי למערה, ועבר זמן רב. בדיוק כשרציתי ללכת, וחשבתי שזו הייתה מתיחה, ראיתי מיקמק במסכה כחולה עומד בפינה. "פססס" הוא לחש לי. התקדמתי לעברו ושאלתי בשקט: "יכול להיות שאתה..." "בנרו?" הוא שאל חזרה וענה "כן, אני בנרו". הסתכלתי עליו בפחד. הייתה לו מסכה גדולה וכחולה, העיניים שלו היו שחורות ומפחידות. אילו הוא לא היה בגובה שלי, הייתי בטוחה שזו מפלצת. "אני שמח שבאת" הוא אמר בקול קלוש "ידעתי שאת מיוחדת". יופי, אמרתי לעצמי, הוא נראה לך כמו מפלצת??
פרק רביעי: לא רק אהבה
"אנילז, התאהבתי בך מהרגע הראשון שראיתי אותך, אבל זו לא הסיבה היחידה שקראתי לך... אני שמעתי שהיית מרגלת?" הרגשתי שאני הולכת לבכות. "כן, הייתי מרגלת פעם, אבל פרשתי, ולא משנה כמה אמרתי את זה אף אחד לא מקשיב לי. חשבתי שבאמת רצית שאני אבוא, לא כדי להציל איזה חתול, אלא כי חשבתי.... שבפעם הראשונה בחיי, למישהו פה יהיה אכפת!" כעסתי ובכיתי תוך כדי. "אני מבין אותך..." אמר בנרו "באמת שכן. שמעתי גם על מה שקרה עם זה שאת יתומה, וכשאחות שלך נסעה למיקהוליווד אבל..." לא נתתי לא לסיים את המשפט. הרגשתי שאני שונאת את העולם הזה. בלי לחשוב פעמיים, דחפתי את בנרו מחוץ למערה, אל האי. פתאום גופו נעשה שחור.
פרק חמישי: הערפדמיקים
"מה עשית?" הוא צעק. פתאום הגוף שלו התפוגג באוויר. השיניים שלו נעשו חדות, שערו הפך קוצני. העיניים שלו נהיו תוקפניות, ופתאום רגליו נעלמו. לפניי עמד לא אחר מאשר ערפד. "אמהל'ה!" צעקתי וניסיתי לברוח. הספינה של האי תגיע רק עוד לשלושים שניות. מה אני אמורה לעשות? "אני יודע שזה נראה מפחיד" אמר בנרו בקול עבה "אבל זו הסיבה שקראתי לך. ערפד אחד נשך אותי, ומאז כל פעם שאני באור יום, אני הופך לערפד" הוא התקרב אליי יותר ויותר. "בבקשה.... מסתובבים בעולם כל כך הרבה ערפדמיקים אומללים שמחכים לעזרה...." לא ידעתי אם להאמין לו. "אני חייבת לעזור לנו". "ואם אני לא?" אמרתי בפחד. הערפד הסתכל סביב ולפתע מבטו ננעל על מייבליס שישבה על סלע בים. תוך רגע נשך אותה בצווארה.
פרק שישי: המשימה
"לאאאאא" צעקתי. אבל זה היה מאוחר מידי. מייבליס, החברה הטובה שלי, הפכה לערפדית. "מה עשית?!?!!?!" בכיתי. "אני מצטער" הוא אמר "אבל זו הדרך היחידה שבה היית עוזרת לי. בבקשה". הסתכלתי על הערפד הרשע ועל מייבליס המסכנה שלי, ואמרתי: "מה אני צריכה לעשות?"." ללכת לחדר הבובות, ולהיכנס לחדר של מונדו. בתוך החדר תראי דלת סתרים ותיכנסי לתוכה. בתוכה תמצאי מכשפה אדומה, תתני לה את הפרח ממעיינות אנוביס, והיא תיתן לך את השיקוי". הראש שלי הסתחרר. "איזה פרח?" שאלתי. "את צריכה לקחת ארבע פטריות ולשרוף אותן. את הנוזל שיהיה לך עלייך להקפיא בחדר הקרח – דרגה שלוש. אחר כך, תפזרי עליו שבבי יהלומים מקולר המינימיקים ואת מה שיהיה לך, תביאי למכשפה. הכל ברור?" הוא שאל. "הממ... לא ממש" הודיתי "אין לי מפתח להיכנס לחדר של מונדו".
פרק שביעי: הפתרון ממש בצורת משולש
תוך כמה דקות מצאתי את עצמי בהר הגעש, שורפת ארבע פטריות אדומות. עדיין לא מצאנו פתרון לכך שאין לי מפתח לחדר של מונדו, אבל בינתיים ניסיתי לעשות את כל הדברים האחרים. כשהנוזל הוקפא, ופיזרתי מעליו שבבי יהלומים (מיני מאוד התבאסה שנהרס לה הקולר) הוא היה נראה כמו ורד אדום מדהים ונוצץ. הגעתי לדלת של החדר של מונדו, ודפקתי את הראש בקיר. איך אוכל להיכנס? לפתע ראיתי חור קטן בקיר בצורת משולש. לחצתי עליו ולפתע נגלתה מאחורי דלת ברזל עבה. נגעתי בה, מוקסמת, כשלפתע שמתי לב על תבליט של יד על הדלת. הכנסתי את היד שלי לתוך היד, והיא התאימה בדיוק. לפתע מצאתי את עצמי בתוך החדר של מונדו.
פרק שמיני: נקמה אדומה ויפה
לא עמדתי לתהות מה בדיוק קרה פה, אלא רצתי לדלת הנסתרת בחדר של מונדו, וראיתי שם את המכשפה. "את מוכנה להסביר לי מה קורה פה?" שאלתי אותה. המכשפה חייכה ולפתע זהרה באדום. "קוראים לי רוזלטנה ואני אשתו של מיק דרקולה. דרקולה שלי מעולם לא היה רע, ורק מכיוון שהבית שלנו היה שחור, והוא היה ערפד, כולם החלו להפיץ עלי שמועות ועל זה שהוא רשע". דמעות החלו לרדת מעיניה. "דרקולה שלי נפטר, אך ידעתי שהוא יחזור לנקום את נקמתו. זה קרה היום. היום שישי השלוש-עשרה, וזו הייתה הזדמנות מצויינת בשבילו: הוא הפך את כולם לערפדים, כדי שיבינו את סבלו שלו. הדרך היחידה לעצור את זה היא בעזרת לב טהור". הסתכלתי עליה בפליאה ואמרתי: "לי אין לב טהור. בהתחלה חשבתי שבנרו מפלצת רק בגלל המראה החיצוני שלו". המכשפה צחקה. "אני יודעת, חומד, ואת לא מסוגלת לשבור את הקללה. רק דרקולה שלי מסוגל".
פרק תשיעי: אהבה טהורה של בני משפחה
רוזלטנה פקדה עליי לרוץ לקרחת היער, והסבירה לי שהשיקוי ימשוך את דרקולה לשם. "והפרח?" שאלתי. "את הכנת את הפרח הזה לבדך?" שאלה רוזלטנה בתדהמה. "כן, למה?" שאלתי. "רק ילידים משושלת דרקולה מסוגלים לכך" היא אמרה, ונעלמה. רצתי לקרחת היער במהירות הבזק. ייתכן שאני באמת משושלת דרקולה? פיזרתי את השיקוי על הקרקע, והחזקת את הפרח צמוד לליבי. תוך רגע דרקולה הגיע. "מי את?" הוא שאל. "אני אנילז, ונשלחתי לכאן כדי להגיד לכאן שאתה צריך להפסיק. אני מבינה אותך, אני אף פעם לא הייתי מקובלת, אבל זו לא הדרך". דרקולה נחת על הרצפה והפך לאדם, אדם יפה וגבוה, עם גלימה אדומה. סבא שלי. זה באמת אתה, סבא?" חיבקתי אותו. "לאן נעלמת?" שאלתי. סבא חייך ודמעות ירדו מעיניו. "זה אומר שרוזלטנה היא סבתא שלי? איפה אמא ואבא?" אבל סבא לא ענה וריחף אל המרומים. "אני אוהב אותך" אמר והתפוגג באוויר.
פרק עשירי: המון שאלות, קצת תשובות
פתאום כל העולם הפך לאדום. השיחים, העצים והשמיים, כולם דיממו. לפתע העולם התבהר, והכישוף הוסר. ראיתי את בנרו ומייבליס רצים אליי, ראיתי מיקמקים מחבקים זה את זה. אבל הדבר היחיד שלא ראיתי הוא את סבא שלי. דמעות ירדו מעיניי. "מה זה היה?" שאלתי את בנרו, דורשת הסברים. "לא עכשיו" הוא אמר וליטף את שערי. "בואי ותירגעי, ואז נדבר". הלכנו למיקפה, ושתינו מיקשייק בטעם תות-בננה. "אלו באמת היו סבא וסבתא שלך, והם מתו לפני שנים רבות. זו הייתה הרוח שלהם, שרצתה לתקן את מה שנגרם להם בעולם הזה. ואת תיקנת את זה. כמו שאמרתי" הוא סיכם. זה היה קשה לעיכול. כעבור זמן מה שאלתי "ומה בקשר לדלת הסודית הזו?". הוא חייך וענה "זו הייתה הדלת לעולם הרוחות. היד שלך התאימה כי את היית משושלת דרקולה. בגלל זה ביקשתי את עזרתך מלכתחילה" אמר. המיקשייק שלי כבר היה מלוח מרוב הדמעות, ולפתע חייכתי. לפחות יש לנו סוף טוב.
פרק אחת-עשרה: סוף טוב הכל טוב
אז אתם בטח רוצים לדעת מה קרה בסוף. מייבליס ואני המשכנו להיות החברות הכי טובות, ואחותי חזרה ממיקהוליווד, וכששמעה על מה שקרה, נשבעה שלא תעזוב אותי לעולם ותמיד תשמור עליי. טוב, חוץ משבוע הבא, כי יש לה קונצרט, אבל.... עדיין טוב. שמרתי על קשר עם בנרו. עדיין היו לי הרבה שאלות, אבל החלטתי שעדיף שלא אשאל אותן. אם אדע את כל התשובות תמיד, לעולם לא הייתי מי שאני. וכנראה יש לנו מספיק מסתורין בחיים כדי להמשיך לסיפור הבא, לא?
נתראה בסיפור הבא "אנילז והפיות הרעות"!
|
|
