ספר ההרפתקאות של אלי

חנות

מה חדש

קהילה

אפליקציות

מנויים

הורים

עזרה

קהילה - היצירות של חמודי1מאמי

חמודי1מאמי

ספר ההרפתקאות של אלי

21/01/2017

פרק 1: שבת בבוקר
קוראים לי אלי. היום התעוררתי ושמחתי לגלות שזה יום שבת. ירדתי לסלון ביתי בפיג'מה, כמו שאני אוהבת לעשות בימי שבת. הבית עוד היה שקט, וכולם עוד ישנו, אז הנחתי שהתעוררתי מוקדם. התיישבתי על הספה, פתחתי את הספר שלי והתחלתי לקרוא בו. ואז שמעתי רעש. הרמתי את מבטי מעל הספר וראיתי שהכל בסדר, אז חשבתי שסתם דמיינתי. חזרתי בחזרה לספר. ואז שמעתי את אותו הרעש שוב. והפעם עמדה אישה זרה באמצע הסלון של הבית שלי.

פרק 2: הפיה הסנדקית שלי
"אההההההה!!" צרחתי. התחלתי לזרוק עליה כריות. "חמודה..." שמעתי אותה ממלמלת. ואז עניתי לה: "אל תקראי לי חמודה!!!!!!! מי את?!?!!? מאיפה הגעת?!?!?!? מה את עושה בבית שלי?!?!?!?!". היי, אישה זרה פשוט הופיעה לי משום מקום בבית הסגור שלי! "מתוקה, בואי, אני אסביר לך... תפסיקי בבקשה עם הכריות... מאיפה יש לך בכלל כל כך הרבה?" עשיתי הפסקת אש והסתכלתי עליה במבט חשדני. החזקתי עדיין כרית ביד, למקרה שהיא תתקוף... טוב, הייתי נואשת! היא התיישבה על הכורסה שליד הספה והסתכלה עליי. היא התחילה להסביר. "טוב, זה בהחלט סיפור ארוך... תביני, לכל בן אדם יש פיה סנדקית. אני הפיה שלך." הסתכלתי עליה במבט אפילו עוד יותר חשדני. חששתי שהיא איזו מכשפה רעה שמנסה לעבוד עליי. היא המשיכה, "את הגעת לגיל שבו כל אחד מקבל מתנה מהפיה שלו." המחשבות התחילו להציף את הראש שלי. "אבל... זה לא יום ההולדת שלי. נכון שזה לא?" היא צמצמה את עיניה. "מובן שכן" היא ענתה. "אתם, בני האדם, לא חוגגים חצאי יום הולדת?" היא שאלה. "אממ... לא. לא לפי מה שאני יודעת." עניתי. המחשבות מילאו את הראש שלי, והרגשתי כאילו הוא עומד להתפוצץ. האם אנחנו אמורים לחגוג? האם אני כבר סומכת עליה? לא. ואולי כן? טוב, היא בכל זאת הופיעה פתאום בסלון של הבית שלי. ואין לה שום כנפיים או שום סימן שמראה שהיא פיה. ואיזו מתנה היא הולכת להביא לי? אני צריכה לשמוח מזה? המשכתי להרהר, עד שהיא קטעה את מחשבותיי: "אז, אני פיה שאוהבת לתת הרפתקאות בתור מתנה. אפשר ללמוד המון מהרפתקאות. ובמיוחד בשבילך, אלי, המצאתי המצאה שיכולה ליצור לך מיליוני הרפתקאות."

פרק 3: ספר ההרפתקאות החדש שלי
הסתכלנו אחת על השנייה. דממה ארוכה. חוץ מהנחירות של אחותי הקטנה. ואז היא אמרה: "טוב, כדאי שאתן לך את המתנה במהירות, לפני שאחד מבני משפחתך יתעורר." היא הרימה את ידה ומקל ירוק ומקושט הופיע שם. היא הניפה את המקל וכיוונה אותו אל הברכיים שלי. הנחתי את הכרית בדיוק במקום שאליו כיוונה את שרביטה כדי להגן על עצמי. נצנוצים סגולים ניתזו משרביטה אל הכרית וספר הופיע על הכרית. היא נעלמה.

פרק 4: אני מגלה על ספר ההרפתקאות עוד כמה עובדות חדשות
"הו!" נשמתי לרווחה כשעיכלתי את מה שקרה והבנתי שהיא עזבה אותי בשקט בלי לעשות לי כלום. טוב, מלבד לתת לי ספר מטופש. בטח אניח אותו על המדף ולא אשתמש בו. ישבתי כמה דקות בשקט ושיחזרתי במוחי את מה שקרה בדקות האחרונות, בעוד אני בוהה בספר. נדמה היה שכל עוד הספר מוטל שם גלוי, אף אחד מבני משפחתי לא יתעורר. ואולי סתם חשבתי כך ובני משפחתי פשוט היו ישנוניים באותה השבת. חשבתי לעצמי שאם הספר יכול ליצור לי מיליוני הרפתקאות, אסור לי לפתוח אותו, ואף כדאי שאפטר ממנו מוקדם ככל האפשר. אז ישבתי זמן רב וחשבתי לעצמי: איך אוכל להיפטר ממנו? אשרוף אותו בעזרת גפרור? לא, הורי לא מרשים לי להשתמש באש ללא השגחתם, ובוודאי לא ירשו לי לשרוף את אחד מספרי. ומה אעשה עם האפר שיווצר? פסלתי את הרעיון. אזרוק אותו לפח? לא, אולי הוא יעוף אליי בחזרה. זה בכל זאת ספר קסום! פסלתי גם את הרעיון הזה. אזרוק אותו לכביש ואתן למכונית לדרוס אותו? לא, הוא עלול לגרום לנהג המסכן לעוף באוויר יחד עם המכונית שלו. ספר קסום! אז פסלתי גם את הרעיון הזה. ניסיתי להעלות רעיונות חדשים. אבל לא יכולתי לעמוד בפיתוי. פתחתי את הספר.

פרק 5: הרפתקה דרך הספר
עמוד ראשון-שם המחבר ושם הספר: "ספר ההרפתקאות שלי" מאת מליסה הפיה. הנחתי שהאישה שאמרה שהיא הפיה הסנדקית שלי היא מליסה. ואז הבנתי שפתחתי את הספר וכלום לא קרה לי. חיוך עלה על פני ועברתי לעמוד הבא. "היה הייתה ילדה. הילדה חיה באושר בעולם מיקמק, עד שיום אחד, כאשר טיילה ביער מיקמק, נתקלה בדף מגולגל קשור בסרט על הרצפה ונפלה. היא הרימה את הדף ופרמה את הקשר של הסרט. בדף היה כתוב קטע קצר: "קוראים לי לילי. החבאתי אוצר בעולם מיקמק. כאשר תגמרי לקרוא את הקטע הזה, הקטע ייעלם ובמקומו תופיע מפה. אם הדף הזה הגיע אלייך, כנראה שאת האדם המתאים למצוא את האוצר שלי. עקבי אחרי הקו האדום המקווקו במפה עד שתגיעי לאוצר. בחלק מהמקומות במפה יהיו משימות ומלכודות, שאם תעברי אותם, נגלה שאת האדם הנכון למשימה." וכפי שהבטיחה לילי, כאשר סיימה הילדה לקרוא את הקטע, הוא נעלם ובמקומו הופיעה מפה. הילדה חשבה מעט והתחילה לצאת להרפתקה ולנסות למצוא את האוצר." משעמם, חשבתי לעצמי. איזה מין סופר כותב ספר בלי להגיד את שמה של הגיבורה שלו? סגרתי את הספר וגיליתי שאני ביער מיקמק. נלחצתי מעט, ואז אמרתי לעצמי, אין סיבה לדאגה. אלך הביתה. הבית שלי קרוב מאוד. ובדרך הביתה, מעדתי ונפלתי. הרמתי את מה שמעדתי עליו, ותכננתי להזיז אותו, כדי שלא ייפלו עוד אנשים. הופתעתי לגלות שמעדתי על דף מגולגל הקשור בסרט, בדיוק כמו בסיפור. צירוף מקרים, חשבתי לעצמי, צירוף מקרים מוזר. לא יכולתי לעמוד בפיתוי ופתחתי את הדף. נחרדתי לגלות שהיה כתוב שם בדיוק מה שהיה כתוב בספר.

פרק 6: תחילת המסע
חשבתי שאין סיכוי שאלך בעקבות המפה כמו הילדה הזו מהספר. אבל דחף מסוים גרם לי לעקוב אחרי הקו המקווקו האדום במפה. שתקולל הפיה הזו, אמרתי לעצמי. הגעתי לאזור המעבדה. אולי זה לא כזה גרוע, חשבתי. אני בקושי הרגשתי את הרגליים שלי זזות והגעתי רחוק מאוד מאיפה שהייתי. ואז אותו דחף גרם לי למשוך במפתח האבן הגדול שתקוע באדמה שליד המעבדה. הרגשתי שהאדמה שמתחתי רועדת, וקפצתי הצידה. מעלית מבריקה עלתה מהאדמה. נכנסתי לתוכה. ירדתי במעלית ואז היא עצרה והדלת נפתחה. גיליתי שאני בחדר גדול שיש בו הרבה דלתות. כל אחת בצבע אחר ועם דמות אחרת עליה. חשבתי שאצטרך לפתוח את כל הדלתות, אבל כשפתחתי שוב את הדף, גיליתי שכתוב שם כמה משפטים אשר מורים לי מה לעשות: "בחרי דלת. היכנסי לתוכה. תמצאי חדר שונה שבו משימה." בחרתי חדר שעליו הייתה דמותה של אלכסיס, בתה של מיקיאוולי המפורסמת, ראש העיר. אלכסיס נראתה לי די נחמדה, שלא כמו אמה. ראיתי כמה מדפים. על אחד בובה תצוגה גדולה מולבשת בבגדיה של אלכסיס, על אחד בובת פרווה בדמותה של אלכסיס, ועוד כמה מדפים. ראיתי מסך גדול שעליו קטעים מחייה של אלכסיס. ראיתי כמה ממריבותיה עם החבורה והזדעזעתי. היא נראתה לי כבר קצת פחות נחמדה. ואז ראיתי שלידי עומדת רובוטית בגודל טבעי של אלכסיס. הרובוטית התחילה לדבר ולקשקש, ואז הבנתי-שזה לא רובוט, אלא אלכסיס בכבודה ובעצמה! שאלתי אותה על המשימה שלי והחיפוש, ואז היא אמרה, "אה, הדבר הזה? אז כן, האדמה עומדת לזוז עוד מעט, ואת צריכה כאילו, להרכיב אותה מחדש כשכל ריבוע במקום שהוא היה קודם. אחרי זה תקבלי את המקום הבא שאת צריכה להגיע אליו. תביאי לי קצת מהאוצר, טוב?" הינהנתי בראשי. ואז הסתכלתי מטה, אל רצפת הריבועים האפורים הזהים בגודלם ובצורתם. המשימה נראתה לי בלתי אפשרית. ואז אלכסיס יצאה מהחדר. האדמה רעדה. ואז כל הריבועים של הרצפה זזו לצדדי החדר. נפלתי.

פרק 7: אני מגלה איפה האוצר נמצא
נאחזתי בצדדי החדר שבהם היו ריבועי רצפה. נראה כאילו מתחתי יש חור אין סופי. תפסתי ריבוע, והנחתי אותו במקומו. זה בא לי בקלות מפחידה. ואז המשכתי לשים ריבועים במקומם. פשוט ידעתי לאן בא כל ריבוע. סיימתי תוך שניות. טיפסתי על הרצפה והנחתי את הריבוע האחרון במקומו. כיתוב הופיע על הרצפה: "תגיעי לקלאב. שם תגלי, בעקבות המשימה שתינתן לך, איפה נמצא האוצר." עשיתי כדברי הרצפה, והגעתי לקלאב. ראיתי פתק צף על המים, והרמתי אותו. היה כתוב בו: "כל הכבוד. המשימה כאן תהיה טיפה קלה יותר. תצטרכי לצלול לתוך המפל ולמצוא שם מספר חפצים: טבעת, עט, שעון יד, כדור גומי וקיסם. הביאי אותם למוכר השייקים והוא יספר לך את המיקום של האוצר." נכנסתי עם בגדיי לתוך האגם, ותקעתי את ראשי בתוך המפל. העט נפל לי על הפנים, אז תפסתי ולפתתי אותו בידי. הטבעת נצנצה מולי אז תפסתי גם אותה. גם השעון היה שם. כשהרמתי אותו גיליתי שמאחוריו נמצא הכדור. החזקתי את ארבעת החפצים בידי וביד השנייה מיששתי וחיפשתי אחר הקיסם. ואז הרגשתי משהו חד באצבעי, ושמחתי לגלות שמצאתי אותו. החזקתי את חמשת החפצים ספוגי המים ויצאתי מהאגם. ניגשתי למוכר השייקים והתחלפתי איתו. הבאתי לו את החפצים והוא הביא לי פתק. הודיתי לו והלכתי. פתחתי את הפתק ושם היה כתוב: "את בהחלט ילדה מוכשרת ומתאימה למשימה. לכי להר ההישגים ותחפשי בכל חדרי הדרגות תיבה עתיקה ומאובקת. ואל תהיי עייפה. המסע כמעט הגיע לקצו!" שמחתי לדבריה. הייתי מותשת. רק רציתי לבוא הביתה ולבלות את השבת שלי בלי לעשות כלום. אז הלכתי להר ההישגים ובדקתי דרגה דרגה, לפי הסדר. אחרי שבדקתי את כל חדרי הדרגות ולא מצאתי כלום, לא יכולתי להתאפק ופרצתי בבכי. קיוויתי שהפיה הסנדקית שלי תופיע פתאום, כמו בסיפור סינדרלה. אבל היא לא הופיעה. אף אחד לא הופיע. לאחר כמה דקות ארוכות של בכי, לקחתי את העניינים לידיים.

פרק 8: משימה אחרונה
עשיתי סבב שני, והפעם חיפשתי היטב. שמחתי לגלות תיבה ישנה, גדולה ומאובקת מאחורי אחד העננים בחדר דרגה 6. הייתי להוטה כבר לחזור הביתה. קיוויתי שאחרי שאפתח את התיבה, הפיה מליסה תחזיר אותי הביתה. היו לי הרפתקאות די והותר. אז ניסיתי לפתוח את התיבה. אבל כמובן, הייתה עוד משימה. מתוך חור המנעול יצא דף נוסף מגולגל וקשור בסרט. פתחתי אותו, והתפללתי שיהיה כתוב שם: "תודה שמצאת את האוצר שלי. עכשיו את חוזרת הביתה". אבל לאא. "לא תוכלי לקחת את האוצר בלי המפתח, נכון? היכנסי ללשכת ראש העיר ובקשי ממיקיאוולי את המפתח. לאחר מכן, חזרי לכאן ופתחי את התיבה. תודה שמצאת את האוצר שלי." לא שלטתי בעצמי, ופשוט נפלתי על הרצפה. לא האמנתי למזלי הרע. להיכנס לתוך לשכת ראש העיר (בלתי אפשרי, עם השומרים ששם), להגיע אל ראש העיר (שוב, בלתי אפשרי, עם השומרים ששם), לנהל שיחה עם האישה המרושעת ביותר בעולם מיקמק (בלתי אפשרי), ולבקש ממנה מפתח בלי לספר לה למה? (בלתי אפשרי, כי היא לא תיתן לי שום דבר אם לא אסביר לה למה, ואם אסביר לה למה, היא תרצה את האוצר במקומי) כל המשימה הזאת היא... פשוט... בלתי אפשרית! ואז נשמתי עמוק, והבנתי שזו הדרך היחידה שלי להגיע הביתה. אז הלכתי ללשכת ראש העיר. הרגליים שלי כאבו, ולא ידעתי האם אצליח לגבור על השומרים בעוד הגוף שלי כל כך מותש. אבל בכל זאת פניתי אליהם, והם פשוט זזו והניחו לי לעבור. הופתעתי, ומיהרתי להיכנס לפני שיתחרטו. ליד מיקיאוולי לא היו שום שומרים, והיא ישבה לבד בחדר גדול וחתמה על מסמכים. מאחוריה הייתה תמונה שלה. על השולחן שלה היו שני טלפונים מהסוג הישן, אחד ירוק ואחד אדום. בשני צדדי החדר היו ספות, וליד כל אחת שולחן. היה שם גרם מדרגות זוהר בצבע טורקיז. משני צדי השולחן היו שידות גדולות עמוסות בחפצים. היו שם שתי תמונות על הקיר וחלון אחד. ניגשתי אליה. "אממ... גברתי ראש העיר?" היא הרימה את ראשה והתבוננה בי במבט בוחן. "אני... קוראים לי אלי ושלחו אותי לבקש ממך... אממ... מפתח" גמגמתי. היא חייכה אליי. "אה, לילי שלחה אותך?" היא שאלה. הרגשתי הקלה. קיוויתי שכל שאר המשימה תלך לי בקלות כזו. הנהנתי. היא קמה. "בואי אחרי," היא אמרה. היא הזיזה את אחת התמונות שהיו תלויות על הקיר, ויחד איתה את כל הקיר שבאזור. היה בקיר פתח גדול. נכנסתי אחריה. ירדנו במדרגות ולבסוף הגענו לחדר גדול, מאובק וחשוך. "ברוכה הבאה למרתף הסודי של ראש העיר. קודמי בתפקיד בנה אותו." היא הסבירה. היא ניגשה לארגז קטן שהיה בצד, מתחת לבלון מרחף. היא פתחה את הארגז והוציאה ממנו מפתח יפה, זהוב ומקושט. קיוויתי שלילי הזאת תיתן לי את המפתח היפהפה כמזכרת מהרפתקה. מיקיאוולי הגישה לי את המפתח. הודיתי לה. עלינו למעלה והסתלקתי משם בזריזות. חשבתי על הבית. על המיטה שלי. על המשחקים שלי. על יום שבת.
פרק 9: הביתה
הגעתי. עליתי לחדר דרגה שש במהירות. התיבה לא הייתה באותו מקום שהיא הייתה קודם. קרסתי על הענן הרך ופרצתי בבכי. ואז ראיתי אותה. התיבה הייתה מאחורי ענן אחר. זחלתי על העננים הרכים ותפסתי את התיבה. פתחתי אותה בעזרת המפתח היפהפה. היא הייתה ריקה. הסתכלתי סביבי. ניסיתי לתכנן את חיי בעודי גרה בחדר דרגה שש. ואז נשאבתי לתוך התיבה הגדולה. מצאתי את עצמי יושבת על הספה בסלון ביתי, והספר פתוח על ברכיי. החזקתי בידי את המפתח המקושט. חיבקתי את כל הרהיטים שבבית שלי. את הספה, הכריות, השידה, המנורה, הכורסאות. עליתי ותליתי את המפתח בחדר שלי. הסתקרנתי לדעת האם כל ההרפתקאות שעברו עליי כתובות בספר. אז אני מניחה שצריך לגמור את הסיפור כמו שתמיד גומרים סיפורים... אז חייתי באושר ועושר עד עצם היום הזה. לפחות עד שהפכתי עמוד בספר שלי...