|
להיות מישהו אחר
|
23/01/2017 |
"הַמְעַט מִכֶּם, כִּי הִבְדִּיל אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם... לַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה, לְשָׁרְתָם...וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם-כְּהֻנָּה?!"(במדבר, טז, ט-י)
סתת אחד לא היה מרוצה מחייו. כשעבר פעם מול ביתו של סוחר עשיר, וראה את ביתו המפואר ואת אורחיו החשובים, חשב הסתת: "כמה עוצמה יש לסוחר! הלוואי ויכולתי גם אני להיות סוחר". לפתע, כבמטה קסם, הפך הסתת להיות סוחר עשיר, בעל בית ענקי עם עושר וכבוד.
יום אחד ראה את השר עובר בכרכרתו הזהובה, מלווה במשרתים ובחיילים המכים בתופים לכבודו. קנא בו וחשב: "הלוואי ויכולתי להיות שר חשוב". והנה, הוא הפך להיות שר חשוב הנישא על ידי משרתיו. אך היה זה יום קיץ חם, השמש להטה, והתחיל להיות לו לא נוח להסתובב בבגדי המלכות ברחבי העיר.
הסתכל על השמש וחשב: "כמה עוצמה יש לשמש הזו, הלוואי ויכולתי להיות השמש".
בן רגע הפך השר לשמש והפיץ את אורו מן הרקיע. אך לפתע הגיח ענן שחור והסתיר אותו. בשנייה אחת אבד כוחה של השמש. ושוב הוא חשב לעצמו: "הלוואי ויכולתי להיות ענן זה".
הפך האיש לענן והחל מטייל בשמיים מעל להרים ושדות. אך לפתע הרגיש שהוא נדחף בחוזקה. כשהביט אחורה, ראה את הרוח נושפת בעורפו. "כמה עוצמה יש לרוח, הלוואי ויכולתי להיות רוח" התפלל האיש.
הפך האיש לרוח והחל עושה שמות בטבע – עקר עצים, העיף חולות נודדים. אך כשהגיע לאבן ענקית, ראה כי הוא אינו מצליח להזיז אותה. כמה שהוא לא התאמץ – האבן נשארה נטועה במקומה ולא זעה. "כמה עוצמה יש לאבן הזו" חשב. "הלוואי ויכולתי להיות אבן".
הפך האיש לאבן העצומה, והרגיש החזק ביותר בעולם.
אך לפתע, באורח פלא, הרגיש כאבים עזים בגופו, ולא האמין: "מי יכול להיות יותר עוצמתי ממני, האבן הגדולה?"
הוא הביט למטה וראה מתחתיו סתת אוחז בפטיש.
______________________________________________________________________
מה שכולם אומרים
לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, התחתן זוג צעיר. החתונה נערכה בעיר הגדולה, ולאחר שבעת ימי המשתה פנו החתן הטרי וזוגתו, בדרך חזרה לכפר מגוריהם. הם לקחו איתם את מיטלטליהם המועטים וחמור אחד. כשיצאו לדרך התיישב החתן על החמור ואשתו צעדה מאחוריהם ברגל.
חלפה על פניהם קבוצה של אנשי, הולכי דרכים. אמרו האנשים: "אה, לא יפה! כלה, שבוע אחרי החתונה, וככה הוא מתייחס אליה, הוא על החמור והיא ברגל?! בושה".
אמר החתן לעצמו: "וואלה, צודקים!"
ירד מעל החמור, הזמין את אשתו לעלות עליו, וכך המשיכו בדרכם כשהיא רוכבת והוא צועד רגלית מאחוריהם.
חלפה על פניהם עוד קבוצה של אנשים. אמרו: "אה, תראו מה זה. רק שבוע מהחתונה וכבר הוא נותן לאשתו להיות כמו מלכה והוא נסחב מאחורה?! אם זאת ההתחלה, אוי ואבוי מה יהיה לו בהמשך..."
"וואלה, צודקים!", אמר החתן הטרי לעצמו, "רדי" ציווה על אשתו, והמסע נמשך כשהחמור הולך בראש ושניהם צועדים ברגל אחריו.
חלפה על פניהם עוד קבוצה של אנשים. אמרו: "אה, תראו איזה טיפשים. יש להם חמור, והם הולכים ברגל!" אמר החתן לעצמו: "וואלה, צודקים!" "יאללה, עולים" אמר לאשתו, שניהם טיפסו על החמור וכך המשיכו בדרכם.
חלפה על פניהם עוד קבוצה של אנשים. אמרו: "אוי, איזה מסכן החמור, עוד רגע ונשבר לו הגב, הוא בקושי מצליח לסחוב שני אנשים, עוד שנייה מת".
אמר החתן לעצמו: "וואלה, צודקים!" ו הוא וכלתו ירדו מהחמור הרימו אותו על כתפיהם, והמשיכו לאיטם בדרך.
חלפה על פנים עוד קבוצה של אנשים. אמרו: "הנה שלושה חמורים...".
המסקנה: מי שכל הזמן ינהל את החיים שלו לפי מה שאחרים אומרים, יוכל להיות מקסימום...
________________________________________________________________________________
סלחתי
הם היו חברים טובים. פעם. מהרגע הראשון שהכירו היתה כימיה מיוחדת ביניהם. הם דברו עד השעות הקטנות של הלילה על המטרות שלהם בחיים, ולראשונה מצא אדם שבאמת הבין אותו.
הרבה דברים קרו מאז. משהו רע עבר ביניהם, ומאז הם התרחקו מאוד. הוא ידע שחלק גדול מן האשמה רובץ על כתפיו. עכשיו הם כבר לא נקראים חברים. הם אפילו נקראים...יריבים.
היה לו קשה להודות בכך אבל הוא התגעגע. מאוד. פעם נסע עד לדרום, ועמד מול דלת ביתו במטרה לבקש סליחה. הוא בא לנקוש, ונעצר. בא לנקוש, ונעצר. הוא מעולם לא ידע שכל-כך קשה להתנצל. זה הכריח אותו להודות כמה לא היה בסדר. לבסוף הסתובב וחזר בחזרה לעירו בנסיעה דוממת, כשהוא נוהג מאחורי מכונית שהזכירה לו: "חבר, אתה חסר". הוא תהה עד מתי ימשך משחק הכבוד הטיפשי הזה, ולמה, לכל הרוחות, הוא עדיין משתתף בו.
יום אחד החליט שדי, זהו, הגיע הזמן להפסיק. ולראשונה בחייו באמת נקש בדלת. אישה לא מוכרת פתחה לו ושאלה לשמו. הוא אמר לה. "בעלי השאיר לך פתק", הגיבה. על הניר המקומט היו כתובות המילים הבאות: "חבר יקר, דע לך כי למרות הריב בינינו מעולם לא חדלתי מלאהוב אותך, אבל רציתי שאתה תהיה זה שיעשה את הצעד הראשון, שתכיר בטעותך... הייתי טיפש. וכשבאת בפעם קודמת, ראיתי אותך מבעד לחלון, התפללתי שתדפוק ולא דפקת. כשהסתובבת רציתי לצרוח ולא הייתי מסוגל. ואתה הלכת לך, משאיר חלל בלבי. אם אתה קורא מכתב זה סימן הוא שהגעת שוב, רציתי רק שתדע כי סלחתי".
"מתי בעלך חוזר?" הוא שאל אותה, "יש לי זמן לחכות". "בעלי?" היא גיחכה במרירות "בעלי נפטר. הפתק היה בצוואתו".
______________________________________________________________________
הטבעת שנעלמה
לפני שאמה של פנינה נפטרה, היא הוציאה ממגירתה טבעת יהלום כחולה שקיבלה מאמה לפני מותה, נתנה אותה לדולב, ארוסהּ של פנינה והשביעה אותו להתחתן עם בתו רק עם הטבעת הזו. בחתונה ענד דולב על אצבעה של בחירת ליבו את הטבעת הזו.
מלבד ריבים קטנים שיש לכל בני זוג – הוא רצה שהיא תמלא דלק במכונית, היא רצתה שהוא יסדר את המחסן – חיי הנישואים שלהם היו מאוד מאושרים.
יום אחד קרה הדבר הנורא ביותר שיכול היה לקרות לפנינה – היא איבדה את הטבעת. הם חפשו בכל מקום אפשרי – אך לשווא, הטבעת לא נמצאה. פנינה נכנסה לדיכאון עמוק ומאז לא עלה חיוך על שפתותיה. היא הפכה מאישה מאושרת מלאת שמחת-חיים לשבר כלי. היה זה בשבילה כמו לחוות שוב את מותה של אמה.
במוצאי שבת אחד ניגש אליה בעלה בצעדים כושלים, ובידו טבעת יהלום כחולה. "איפה מצאת אותה"? שאגה משמחה. "במחסן. צדקת, הייתי צריך לסדר אותו". פנינה נתמלאה כעס על בעלה כאשר התברר שימי הסבל יכולים היו להיחסך ממנה. היא ארזה תיק ועזבה את הבית.
«««
הימים חלפו ולפנינה לא נותר כמעט כסף, ובצעד נואש היא החליטה למשכן את טבעתה – שממילא מסמלת נישואים שמתו. היא נזכרה שסבתה אמרה לה שקנתה את הטבעת בחנות "תכשיטון" באשדוד. כשהגיעה לחנות שאלה את הצורף הישיש כמה שווה הטבעת שסבתה קנתה לפני ארבעים שנה. "את הטבעת הזו לא מכרתי לפני ארבעים שנה" אמר הצורף, הוא עלעל ביומן המכירות שלו וקרא: "את הטבעת הזו מכרתי לפני כשנה לאדם שהשקיע בה את כל חסכונותיו. את מכירה אדם בשם דולב זהבי?"
|
|
מוקדש
לכולםתודה | |
|
|
