|
ארמון החול
|
24/01/2017 |
יצאתי לגינה עם אבי, בני בן השלוש. ישבתי בקצה ארגז החול וצפיתי בו, בעודו מטפס על המגלשה. עיניי נתקלו בשני ילדים, אחים כנראה, שהיו שקועים בבניית ארמון חול. זה היה ארמון מיוחד במינו עם צריחים גבוהים ומנהרות מקושטות באבנים, בפרחים, בעלים, במקלות. הוקסמתי מן הסבלנות שהקדישו לבנייה, ויכולתי רק לשער, כמה זמן זה לקח. בשלב כלשהו פנה הילד לחבירו ואמר: "בוא נלך הביתה להביא שתיה".
בשעה שהם אצו לדרכם, פנה אלי אבי ושאל בעליזות: "אמא, אני יכול לדרוך על הארמון? את מרשה לי לפרק אותו?
"אבי, חשוב על כל העבודה שהם השקיעו בו! האם כדאי לך לפרק אותו?"
אבי שקל את דבריי וקיבל אותם ואז רץ לשחק באחת הנדנדות. כעבור כמה דקות רץ לעבר ארגז החול ילד אחר. הוא בחן את הארמון בחדווה לא מוסתרת, ואז ללא התרעה מוקדמת, בעט בארמון והחריב אותו עד היסוד. לפני שהצלחתי לפצות את פי, נעלם הילד. כמה חבל, הרהרתי. "אמא, עכשיו את מרשה לי לקפוץ על הארמון? " שאל אבי. "אני חושבת שכן. לא נותר הרבה ממנו".
אבי כבר היה שקוע בעיסוק המהנה דורך, ומרקד על חורבותיו של אותו ארמון.
פתאום שמעתי מישהו רץ והרמתי את עיני. היו אלה אותם אחים ששבו לארגז החול עם אימם, כדי להראות לה את הארמון המפואר שבנו. היא וילדיה שלחו בנו מבטים נרגזים - האחד היה מופנה אלי, השני לבני. שלושה פרצופים עצובים וכועסים סבו אחורנית ויצאו מן הגינה, כשעל פניהם הבעת רוגז
|
|
מוקדש
לכולםתודה | |
|
|
