|
"מחכה."- לכתב אורח.
|
04/05/2017 |
ת ק צ י ר
היא עוד כאן, מחכה. היא נועצת מבט עז, מחכה. זה לא פשוט, לחכות. אבל בכל זאת, היא מחכה.
פרק ראשון- מסדרון קר.
- נקודת מבט ליאב -
עברתי במסדרון, הוא היה קר. פתחתי את הלוקר ונעצתי בו מבט למשך ככמה שניות. שמתי את ספר הגאוגרפיה שלי בפנים, לקחתי את ספר שפה, וסגרתי את הלוקר. היום הזה הוא כמו כל יום רגיל. אותו סדר, כאילו אנחנו דומים. אבל כולנו שונים, שונים. נכנסתי לשיעור, בעודי אוחזת את ספר שפה. לא איחרתי. התיישבתי במקומי, הצילצול נשמע. קר, קר לי. לבשתי את הג'קט שתמיד היה מנוח על כיסאי למקרי חירום. המורה נכנסת, כל הכיתה משתוקקת. "שלום תלמידים," וכולם כבר יודעים מה עשינו אחר כך, כמובן. למדנו.
הצלצול של סוף השיעור נשמע, אחזתי בספר ויצאתי מן הכיתה. פתחתי את הלוקר, הנחתי את ספר שפה בעדינות, סגרתי את הלוקר והוצאתי את האייפון שלי מכיסי. ומשם, כבר התקדמתי הבייתה.
פרק שני- בבית.
הגעתי הביתה, פתחתי את הדלת בעזרת המפתח שהיה בכיסי השני, שמעתי קולות מחדרי, זה היה מטריד. סגרתי את הדלת חרש, אפילו לא הבן אדם ששומע הכי טוב, לא ישמע את הסגירה של הדלת. עליתי בצעדים קטנים וזהירים לחדרי הגדול. שם חיכת לי בובה. זאת הייתה בובה קטנה, תמיד חשבתי שהיא מתעוררת לחיים כאשר איני רואה. זה נכון. היא חיכת לי על מיטתי, אף על ששמתי אותה אתמול בלילה במגירה. היא חייה, תמיד הרגשתי בנוחכתה בלילות, הייתי שומעת צרחות מהמטבח, וכאשר ירדתי, היא ישבה על יד הכיור, אוחזת במזלג. תמיד ראיתי בכך מטריד, ופחדתי.
פרק 3- 'מחכה'.
'מחכה', כך קראתי לה. למרות ששמה הוא 'טדי', פחדתי ממנה, חשתי אימה בקרבתה. "'טדי!'" הזעפתי פנים, בהבעת כעס וצחוק, הנחתי אותה על שידת המחשב שלי וחיכיתי ליד הדלת. רציתי לתפוס אותה, לראות שהיא חייה. עשיתי "כאילו" צעדים. עדיין נשארתי לראות. היא זזה, מזיזה את רגליה אט אט, נכנסתי לחדר באיטיות ותפסתי אותה. "מי את! ה'מחכה'?!" צעקתי, היא לא ענתה, היא עשתה את עצמה דוממת, כאילו, לא זזה מעולם.
פרק 4- אופסי?
-נקודת מבט 'מחכה'\טדי.-
לא נעצתי בה מבט, היא תפסה אותי. היא ראתה את מה שעשיתי, אני מפחדת, היא לא מבינה, שאני נשמה שנתקעה בתוך בובה? אולי כדאי לי להגיד לה את זה? "היי." התחלתי לאמר, ליאב קפצה לאחור בבהלה והתקרבה לקיר, מבט מאויים היה על פנייה. "תרגעי, אני לא אפגע בך," התקרבתי אליה, קמה מן הרצפה הקרה. "תתרחקי!" היא צורחת באיימה. נשארתי במקומי. "אני..." התחלתי לאמור באיטיות, "אליאב..." נשמטתי על פני הקרקע, כאילו נגמרו לי הסוללות.
פרק 5- אליאב?
-נקודת מבט ליאב.-
דמעות החלו לעלות על פניי, קולות מוזרים של בכי ומים על הלחיים, הרגשתי טעם של דם בפי, זאת אחותי התאומה, חשבתי שהיא.. שהיא לא חיה. "אליאב אליאב!!!" ניערתי את הבובה בחיפזון ובבכי קורע לב. "כן...?" הבובה ענתה בחולשה. דמעה שלי נפלה על עינה, היא זוהרת.
פרק 6- טוב שחזרת.
היא חוזרת, היא נהיית גדולה יותר, זאת אליאב, היא מתנשפת בכבדות ובחוזקה, "ליאב!" היא צורחת, מחבקת אותי, הכי חזק שאפשר. "אליאב!!!" צרחנו, שנינו בוכות, מרטיבות את הבגדים. אלה לא דמעות בכי, אלא שמחה.
אני שמחה כלכך.
כלכך שמחה.
|
|
מוקדש
לכולם! | |
|
|
