|
הכתר האבוד
|
12/06/2017 |
לפני שנים רבות בכפר רחוק רחוק,כפר שבו הכל מלבלב העצים ירוקים מתמיד הפרחים פורחים בכל עונות השנה לא קר ולא חם אין חולי ואין קושי.
מקום מלא בקסם ואהבה,בכפר הזה חיו יצורים מכל המינים והסוגים פיות שדונים נסיכות ונסיכים.
יום ההולדת ה16 של הנסיכה זואי הלך והתקרב יום ההולדת בו יכתירו את הנסיכה ויעניקו לה סוף כל סוף את הכתר שלה ,והכפר כולו המה רחש והמולה סביב ההכנות ליום הולדתה, בארמון נבחרו בדים וניתפרו שמלות,תפריטים הוכנו סידורי השולחנות ערכו ימים שלמים מיטב המאפים נאפו קאפקייקים,פחזניות ממולאות בקרם עוגות שוקולד וכמובן עוגת יום ההולדת של הנסיכה,הארמון נוקה בקפידה והזמנות נשלחו בכל רחבי הכפר.
יומיים לפני יום הולדתה קרא המלך מייק לזואי לחדר העבודה שלו בארמון כשניכנסה לחדר קדה לפניו וחיבקה אותו נרגשת לקראת היום המיוחל ההולך ומתקרב "שלום לך ילדתי האהובה,נו מתרגשת לקראת ההכתרה?" "מאוד" "קראתי לך לכאן מפני שכפי שאת יודעת מה שהולך לקרות הולך להטיל עלייך אחריות גדולה מאוד ואני רציתי לוודא שאת מוכנה לכך" "מעולם לא הייתי מוכנה יותר אבא" "אני שמח לשמוע,ובכן..את רוצה לראות אותו?" "את... את הכתר?" "כן את רוצה לראות אותו" "מובן שכן"
המלך ליווה את בתו אל ארון המלוכה והוציא ממנו תיבה קטנה בצבע כחול עמוק מעוטרת בפנינים כשבמרכזה משובצת אבן אודם יפיפייה, הוא פתח את התיבה..ולפתע האוויר כמו קפא המלך היה המום וכך גם בתו הכתר לא היה שם.
"קראו לכל השומרים והחוקרים אל חדר העבודה מיד,הכתר נגנב" המלך זעם וכינס את כל החוקרים הטובים ביותר בממלכה אך אף אחד לא ידע מה לעשות מאיפה להתחיל לחפש.
זואי הייתה עצובה מאוד הרגע שלו כל כך ציפתה פשוט נהרס בשנייה אם לא ימצאו את הכתר בתוך יומיים היא לא תוכתר.
למחר בבוקר בעת ארוחת הבוקר שהייתה מתוחה מהרגיל נכנס אל חדר האוכל אחד השומרים ומסר למלך הודעה "אדוני המלך,הגיע אלינו אדם הוא טוען שהוא החוקר הטוב ביותר בממלכה ושהוא יוכל למצוא את הכתר" המלך פסק ממלאכת האכילה ואמר לשומר להכניס אותו.
אל אולם האוכל נכנס גבר גבוה וחסון לבוש בבגדים פשוטים למדי נושא חרב ושריון "הוד מעלתך הגעתי לכאן מפני ששמעתי את החדשות על הגניבה ואני בטוח שאוכל למצוא את הכתר בתוך פחות מ24 שעות כך שטקס ההכתרה של בתך יוכל להתקיים" "רבים ניסו לפניך מה גורם לך לחשוב שאתה תצליח?" "יש בידי מידע שאין לחוקרים האחרים" "והוא?!" המלך הסתקרן "ישנה מכשפה בממלכה אף אחד מעולם לא ידע על קיומה כולם חשבו שהיא לא יותר מאגדה אני עוקב אחריה כבר שנים על מנת שאוכל להכיר אותה ואת החולשות שלה וללכוד אותה אני סבור שהיא והעוזר שלה גנבו את הכתר" "ומה שמה של אותה מכשפה" "מיקיאוולה,מלכי, ועוזרה מונדוניו"
"ואיך אוכל ליהיות בטוח שכשברגע האמת שהכתר יהיה בידיך לא תיקח אותו לעצמך?" "פשוט תצטרך לסמוך עלי מלכי" "ומה שמך נערי?" "שמי הוא מקס עוד מעלתך" "כך איתך כמה שומרים שתצטרך רק תשיב את הכתר" "אני הולכת איתו אבא" קפצה זואי ממקומה "בשום פנים ואופן בתי זה מסוכן מדי" "אבא יבוא יום ואצטרך להסתכן אחרי הכל אני עומדת ליהיות המלכה אני הולכת וזה לא נתון לוויכוח תמשיכו כאן בהכנות אנחנו נגיע בזמן להכתרה" וכך היה מקס וזואי יצאו מהארמון אל היערות שבכפר אל עבר מאורתה של המכשפה בעוד שבארמון המשיכו לתכנן את יום ההולדת וההכתרה הם רכבו שעות רבות ועצרו על מנת לנוח מעט מקס אסף קרשים והדליק מדורה בזמן שזואי ישבה וצפתה בו עושה זאת "ניהיה חייבים לנוח קצת לפני שנמשיך" אמר מקס והתיישב ליד זואי לאחר שהדליק את המדורה.
"אז..מקס אפשר לשאול אותך שאלה" "אני יכול להגיד לא לנסיכה" זואי הסמיקה לרגע "מאיפה אתה באמת אתה לא נראה כמו מישהו שגדל באיזור מלא קסם ושמחת חיים" "נולדתי ביערות מיקמק אבא שלי היה חוטב עצים הוא גידל אותי שם אחרי שאמא שלי נטשה אותנו" "אני מצטערת לשמוע ואבא שלך מה איתו הוא עדיין חוטב עצים" "אני לא..אני לא יודע" "אתה לא יודע מה אבא שלך עושה?!" "הוא נעלם כשהייתי בן 16 מאז אני לבד שורד שומר על עצמי ככה למדתי להתגונן ולהילחם" "מה איתך נסיכה איך זה לגדול לזה לממלכה לארמון, לזוג הורים שלא מחסירים ממך כלום" "אבא שלי באמת לא החסיר ממני כלום...ואמא שלי היא נפטרה כשהייתי בת 4"
"אני מצטער" זואי ומקס הסתכלו זה לזו בעניים הכל היה שקט סביבם עד שלפתע רחש נשמע מאחוריהם מקס מיד נעמד והתקדם אל עבר מקור הרעש "תישארי כן נסיכה" "תיזהר" הוא התקדם אל עבר השיח ושלף לאט לאט את החרב שלו "מקסססס" לפתע זואי החלה לצעוק שודד יערות תפס אותה והצמיד חרב אל גרונה "תביאו לי את הכסף שלכם עכשיו" מקס החל להתקדם לעברם "הכל בסדר הכל בסדר תן לה ללכת ניתן לך כל מה שיש לנו...רק רק תן לה ללכת" הוא התקרב לאט לאט ואז בצעד חד שיחרר את זואי והחל בקרב חרבות עם השודד זואי החלה לרוץ השודד הצליח להתגבר על מקס והפיל אותו ארצה מקס ניסה להיאבק ובשנייה האחרונה כשחרבו של השודד הונפה זואי הופיעה מאחוריו וחבטה בראשו עם ענף מאחד העצים השודד נפל ומקס נעמד על רגליו לפתע היא שמה לב שפניו נחבלו "אתה פצוע" "זה לא חשוב עכשיו בואי נמשיך ללכת אין זמן לבזבז זה מסוכן" "רק אם תיתן לי לטפל בזה" אמרה ונגעה בחתך העמוק שעל זרועו הם המשיכו אל כיוון הנהר וישבו על הסלעים הגבוהים זואי קרעה חלק משרוול שמלתה והרטיבה אותו במים ואז ניקתה את פצעיו של מקס ואז מבטיהם הצטלבו מקס העמיק להביט בעיניה "הצלתה אותי היום אני אסירה תודה לך" "הבטחתי לאביך להחזיר אותך הביתה בשלום נסיכה" "יש לי שם" "במקום שאני בא ממנו לא נהוג לקרוא לנסיכה בשמה הפרטי" "אבל אני מבקשת וחוץ מזה הדבר היחיד שהבטחתה לאבי הוא שתחזיר את הכתר לממלכה אז תודה..באמת תודה" "טוב אם כמה שקשה להודות את גם הצלת אותי אז אנחנו שווים אוקיי,עכשיו בואי נישן קצת מצפה לנו יום ארוך מחר והבטחתי לאביך שנחזיר את הכתר בתוך פחות מ24 שעות. זואי ומקס נפלו בשינה ולמחרת בבוקר כשקמו המשיכו במסע אל עבר מאורת המכשפה.
בנתיים בארמון תיכנון המסיבה וטקס ההכתרה נמשך כרגיל והמלך המודאג רק קיווה שהם יצליחו.
"זהו זה הגענו" אמר מקס הם עמדו בפתח מאורה שנראתה מפחידה אפילו באור יום "חכי לי כאן אני אכנס ואשוב עם הכתר שלך עוד מעלתך" "בבקשה קרא לי זואי ואין שום סיכוי אני באה איתך" "מצטערת אבל אני לא אוכל להרשות זאת זה מסוכן מדי" "אני אהיה בסדר אני יודעת לדאוג לעצמי" "אולי אבל בואי לא ניקח את הסיכון טוב" "אתה חושב שבגלל שאני נסיכה אני לא יכולה לעשות את זה אז יש לי חדשות בשבילך אדוני אני חזקה יותר מכל אדון שתביא לפני חח אתם הגברים כאלה יהירים חושבים שאתם הכי חזקים..." "אני לא מוכן שתסכני את עצמך כי אם יקרה לך משהו אני לא אסלח לעצמי לעולם" הדברים של מקס קטעו את דבריה של זואי והיא הייתה המומה היא הביטה בו "עכשיו אני הולך ואת תחכי לי כאן" מקס נכנס אל המאורה החשוכה והאפלה ולמראית עין היא הייתה ריקה " שלום יש כאן מישהו?" אף אחד לא ענה הוא המשיך להעמיק אל תוך המאורה כשלפתע ראה אותו..כתר נוצץ ומבריק משובץ יהלומים ואבני חן הוא היה יפיפה כשהניח מקס את ידיו על הכתר נשמעה קול שאגה זה היה מונדוניו עוזרה של המכשפה מקס שקרא על היצור הזה ידע שהדרך היחידה לטפל בו היא להרדים אותו הוא הוציא מכיסו מעט אבק פיות שלקח מהכפר לפני שיצאו ונשף בו,היצור נפל תוך שניות ספורות בשינה עמוקה "זה היה קל" "לא כל כך מהר..לאן אתה חושב שאתה הולך לא למדו אותך שזה לא מנומס לגנוב מאחרים" "הגונב מגנב פטור לא ככה" "תחזיר לי אותו מיד""אני לא חושב מצטער" המכשפה כעסה כל קח והחלה לומר מילות לחש לפתע שורשי עץ יצאו מתוך האדמה וכבלו את מקס אל קיר המאורה "הזהרתי אותך" "טיפשון שכמותי לא שומע לעצות של אחרים" המכשפה התקרבה אליו ולקחה את הכתר מידיו "ועכשיו הגיע הזמן שנטפל בגנב שהעז לפרוץ למאורה שלי ולגנוב ממני" היא החלה להצמיח קוצים על השורשים שעטפו את מקס וכבלו אותו "אהה..אה" גפו של מקס החל לכאוב "מקסססס" זואי החלה לרוץ לעברו וכשמיקיאוולה ניסתה לתפוס אותה היא הוציאה מכסה בקבוק שבתוכו נוזל כחול וברגע שפתחה אותו היא לכדה בו את מיקיאוולה השורשים חזרו לאדמה ומקס נפל ארצה "מה זה היה" "משהו שלקחתי מבית הקסמים לפני שיצאנו חשבתי שזה יכול להועיל" "אמרתי לך להישאר בחוץ" "כן טוב מזל שנכנסתי אתה לא חושב"
"את משהו מיוחד נסיכה בואי נחזיר אותך הביתה"
הם שבו אל הארמון המלך כל כך שמח לראות את בתו בזמן שנעדרו הממלכה כולה הייתה מוכנה למסיבה והכל היה מקושט יפה כל כך המון אנשים הגיעו לארמון זואי עלתה לחדה והתארגנה לטקס ומקס הלך להשיב למלך את האבדה "אתה הלוחם האמיץ ביותר שהכרתי נערי" "תודה לך הוד מעלתך" "אני מקווה לפגוש אותך שוב בקרוב אולי לצרף אותך למשמר הארמון" "זה מאוד מחמיא לי אדוני אבל נראה לי שלעת עתה אני אחזור הביתה" "כרצונך" זואי לבשה שמלה לבנה עם תחרה מעוטרת בפנינים והברישה את שיערה בעודה מביטה בחלון לפתע ראתה את מקס רוכב על סוס ומתקדם אל עבר היציאה של שערי הארמון המברשת נשמטה מידיה והיא פשוט החלה לרוץ אחריו "מקסס..מקס חכה ..מקס" "אה?..מי שם?" "מקס" "הוד מעלתך מה את עושה כאן את אמורה ליהיות בטקס ההכתרה שלך עכשיו" "מקס אני...אני חייבת להגיד לך משהו" "כן?? עוד מעלתך" הוא הסתכל עליה בתמיהה,והיא פשוט נפלה לזרועותיו ונישקה אותו מקס קפא לרגע ואז החל לנשק אותה "אני אוהבת אותך מקס" "גם אני אוהב אותך זואי" היא הסתכלה עליו וחיוך רחב עלה על פניה.
מאוחר יותר לאחר מסיבת יום ההולדת החל טקס ההכתרה "שימו לב גבירותי ורבותי אני גאה ונרגש להזמין לכאן את בתי ולהכתיר אותה למלכה של מיקמקיה" זואי עלתה לבמה "תודה רבה שהגעתם הנה היום לחגוג עימי את אחד הימים המרגשים והמשמעותיים ביותר בחיי במהלך 24 השעות האחרונות חוויתי המון חוויות שלעולם לא הייתי חווה אילולא קרה מה שקרה, אז אולי זה בכל זאת דבר חיובי שהכתר נגנב כי בזכות זה יצאתי למסע מדהים מסוכן אך מדהים שלימד אותי מי אני ושבו גיליתי עד כמה אני חזקה והכי חשוב במסע הזה הכרתי את האדם הכי מדהים שיצא לי להכיר ,אדם שבשנייה הראשונה שהבטתי לו בעניים ידעתי שאוכל לסמוך עליו תמיד אדם שגרם לי להתאהב בכל שנייה מחדש ואני מודה לו על זה "באותו הזמן שאמרה זואי את הדברים האלה היא חיפשה אותו בקהל וכשמצאה ומבטיהם נפגשו היא ידעה ,היא ידעה שיש לה את כל מה שיכלה לקוות לו בחייה.
|
|
