×

   
קהילה - היצירות של יצחק744
יצחק744
10
4

מקס מציל ספרים 2 (והתעלומה ליד הר הגעש) 08/08/2018

פרק ראשון- שבו אנחנו נפגשים שוב
שלום מיקמקים, כאן מקס גרין. זוכרים אותי? אם כן מצוין, אם לא, לא נורא. אתם מוזמנים לקרוא את הסיפור הראשון שלי(מקס מציל ספרים). רק כדי לרענן את זיכרונכם:
קוראים לי מקס גרין. אני בעל עיניים כחולות ושיער חום וגלי. הפעם אני אספר על עצמי קצת יותר. אני בן 11, ולומד בכיתה ו'. אני גר ליד המיקפה ולחברתי הטובה ביותר קוראים זואי. זואי היא מיקמקית ממש חכמה ונחמדה. הכינוי שלי הוא "מקס מציל ספרים" כי פעם נכנסתי לספר ולמדתי לקח חשוב לחיים. כעת אפשר להתחיל בסיפור.
פרק שני- שבו תכירו את המיקמק הכי מופרע בכיתה
סיפורי מתחיל ביום חם ולוהט. הייתי בדרך לבית הספר עם חברתי הטובה זואי. הכל היה רגיל, עד ששנינו עפנו על המדרכה. ממולי ראיתי את סיימון ואת שני חבריו, תום וטינה. "היי, אולי תיזהרו קצת?". צעקתי אליהם. קמתי ועזרתי גם לזואי לקום. השלושה הביטו עלינו במבט מלגלג. "זה רק מציל הספרים וחברתו". אמר סיימון. שלושתם צחקו והלכו מהמקום. הבטתי בידיי. הן דיממו. רגלי כאבה וכשניסיתי ללכת צלעתי. בגלל העיכוב הגענו לכיתה באיחור קל. "מקס וזואי". אמרה מורתי גברת אריס. "האם תועילו להגיד לי למה אחרתם?". היא הסתכלה עלינו במבט חודר וקשוח. "בואו אליי". היא אמרה בקול קר כשלא ענינו. צלענו לעברה. גברת אריס הביטה על ידינו ועל רגלינו. "אוי! ממה נפצעתם?". לא ענינו. "זה ילד מהכיתה?". הנהנתי בהיסוס רב. "הבנתי. מקס וזואי, מי לעזאזל פצע אתכם?". לא עניתי. אני בדרך כלל לא נוהג להלשין. "אני מפצירה בכם שתגידו, אני לא מסכימה שתהיה אלימות בכיתה שלי. התקרבתי אליה יותר ולחשתי לה את שמו של סיימון. פניה של גברת אריס התקשחו. "סיימון, לך לחדר המנהלת בבקשה". סיימון קם ממקומו וצעק, "מלשן אחד, אתה עוד תקבל את מה שמגיע לך!".
כשחזרתי הביתה שיחקתי קצת באייפון שלי. לפתע קיבלתי הודעה. כשקראתי אותה פניי החווירו, כי בהודעה היה כתוב: "הספרים שלך לא יהיו כל כך מסודרים בסוף..."
פרק שלישי- שבו סטייסי מנסה להמליץ על ספר
עברו כמה ימים מאז ההודעה המשונה. לא סיפרתי עליה לאף אחד. הגעתי לבית הספר וישבתי במקומי. בשיעור הראשון אמרה גברת אריס: "עכשיו נמשיך את המלצות הספרים שהתחלנו אתמול. סטייסי, עכשיו תורך". סטייסי כמה ממקומה כשחיוך מרוח על פרצופה הלבנבן. "בחרתי להמליץ על הספר הישרדות". התחילה סטייסי לספר. "הספר מספר על שלושה מיקמקים שנתקעו על אי בודד ששוכן ליד הר געש. יש להם רק חודש למצוא דרך לצאת מהאי לפני שהר הגעש התפרץ. החלק האהוב עלי בספר היה שהם מצאו מקום מסתור וכך הם ניצלו. עכשיו אני אקרא את הפסקה המתארת כך". סטייסי פתחה את הספר שהיה בידה והתחילה לקרוא במרץ: "השלושה שכבו על האדמה בחוסר מעש. הלבה שהתקדמה לעברם לא עניינה אותם. ועד שהם קמו, זה היה מאוחר מידי". סטייסי הסתכלה על הספר בבלבול רב וכך גם התלמידים האחרים. "לא...לא ככה הספר היה. הם היו צריכים להינצל!". סטייסי נראתה כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי. כל הכיתה הסתכלה עלי. כבר אז ידעתי מה הולך לקרות.
פרק רביעי- שבו אנחנו חושדים בחשוד אחד מרכזי
בהפסקה זואי ניגשה אליי. "מקס! ראית איזה מוזר היה בהמלצה של סטייסי? כאילו מישהו נכנס וחיבל בספר!". אני רק משכתי בכתפיי. "מקס! תתרכז. מי היה יכול לעשות דבר כזה?". "לא יודע זואי. את בטוחה שמישהו נכנס לספר ושינה אותו?". זואי הסתכלה עלי במבט נרגז. "מקס!". לפתע שמעתי את קולו של טימי. טימי הוא הילד הכי שקט בכיתה. הוא התקרב אלי ואמר, "יש לי חשוד מרכזי בעניין שינוי הספר, סיימון". אני וזואי הסתכלנו עליו במבטים שואלים. "למה שזה יהיה סיימון?". שאלה לבסוף זואי. "כשסטייסי המליצה, הוא חייך חיוך חשוד. חוץ מזה, הוא הילד הכי מופרע כאן, זה מתאים לו". "לא נראה לי, טימי. זה אפילו מוגזם בשביל סיימון". אמרה זואי. "דווקא מה שטימי אומר נשמע הגיוני מאוד. לפני כמה ימים, קיבלתי הודעה משונה". אמרתי והראיתי להם את ההודעה. "חוץ מזה, סיימון בטח כועס עלי שהלשנתי עליו". טימי וזואי הנהנו. "אני חושבת שתנסה להיכנס לספר, מקס. זו הדרך היחידה להציל אותו. תבוא אלי היום. יש לי את הספר הזה, ויחד ננסה להיכנס אליו". "גם אני אבוא, אני יכול להועיל לכם מאוד". אמר טימי. "לא, טימי. לא כדאי שהרבה מיקמקים יכנסו". טימי הלך משם עם פנים חמוצות.
פרק חמישי- שבו תבינו למה אנחנו שומעים את ריקוד המקמקן
כשגמרתי לאכול, הלכתי לביתה של זואי. כשהגעתי אליה, היא לקחה אותי לחדרה וישבנו על המיטה הוורודה שלה. היא לקחה את הספר בידה ואמרה: "יש משהו שעשית שגרם לך להיכנס לספר?". הנדתי את ראשי. מה כבר יכולתי לעשות? "בעצם, כשחושבים על זה, באמת עשיתי משהו. או יותר נכון, שמעתי משהו". אמרתי לפתע. "מיד כשגמרתי לקרוא, הטלפון שלי צלצל. לא עניתי, כי הייתי עסוק עם הספר. הצלצול שלי הוא ריקוד המקמקן. אולי אם שומעים את השיר הזה, נכנסים לתוך הספר שאתה מחזיק באותו הרגע!". זואי הנהנה בהתלהבות. החזקנו ידיים וזואי שמה את השיר. לפתע נשבה רוח חזקה, ואני וזואי נשאבנו לתוך הספר ממש כמו בפעם הקודמת.
פרק שישי- שבו תכירו את בן וחבריו
נחתנו על חול. קמתי והסתכלתי מסביבי. מסביבי היה מים. עזרתי לזואי לקום והתחלנו לשוטט על האי. מרחוק ראיתי את הר הגעש. "סיימון בטח אמור להיות פה איפשהו". אמרה זואי. "קדימה חברים, אם לא נמצא מזון בקרוב כולנו נגווע ברעב". מרחוק שמעתי קול גברי. לפתע ראיתי שני מיקמקים ומיקמקית הולכים אחד אחרי השני. בראש הטור היה מיקמק נאה וגברי. למיקמק היה שיער חום וזיפי זקן עיטרו את סנטרו. למיקמק שהיה אחריו היה עור צהבהב ושיער אדמוני ומתולתל. המיקמקית שאחריו היתה בלונדינית ונמוכה. השלושה התקדמו אליהם. "מה שניכם עושים פה?". שאל לפתע המיקמק הראשון. "אה...". התחלתי לגמגם. "איבדנו את דרכינו". אמרה זואי ובזה הרגע הצילה אותנו. "אתם יכולים להיות איתנו". אמר המיקמק הראשון. "אני בן, דרך אגב. ואלה בלייז ורוזי". הוא הצביע על המיקמקים האחרים. חייכתי חיוך רחב ואמרתי: "קוראים לי מקס וזאת זואי".
פרק שביעי- שבו אני מזהיר את בן
"אז כמה זמן אתם כבר כאן?" שאלתי את בן. "כבר שלושה שבועות". שלושה שבועות. אין עוד הרבה זמן להתפרצות הר הגעש. "כשרק הגענו חשבנו שההר עומד להתפרץ, אבל עכשיו מישהו אמר לנו שזה שטויות וההר לא התפרץ לעולם. אני מאמין לו". אמר בן והסתכל על הים. "מישהו?". אני וזואי קראנו ביחד. רוזי הנהנה. "מי זה היה?". שאלתי. "לא יודע, איזה ילד". אמר בלייז. "זה בטח סיימון". לחשה לי זואי. "בן". אמרתי. "אני רוצה להזהיר אותך. ההר כן עומד להתפרץ, הילד שיקר". בן הניד בראשו. "הילד הזה אמר שהוא חי באי מאז שנולד, ושהוא מבין הכי טוב. אבל לא יודע, אם אתה רוצה אתה יכול לשאול אותו בעצמך. הוא גר פה על האי". "איפה?". שאלתי אותו. "אני אוביל אתכם אליו עוד כמה ימים. בלייז, רוזי, תמצאו עצים ותדליקו אש משפשוף אבנים כשאני לא אהיה". בלייז ורוזי הנהנו. לאחר כמה ימים, בן לקח אותנו בין עצים ושיחים. לאחר כמה דקות של הליכה, עצרנו לפני מערה. "זה פה". אמר בן. "אני מניח שתסתדרו לבד". הנהנו והוא הלך. נכנסו לתוך המערה. המערה היתה חשוכה וקרה. צעדנו בפחד. "אני רואה שסוף סוף הגעתם". שמענו קול מוכר. לפתע האור נדלק, אבל מי שעמד מולנו לא היה סיימון, או מישהו אחר.
פרק שמיני- שבו אנחנו מופתעים
זה היה טימי! אני וזואי פערנו את פינו. "למה? אבל...". התחלתי להגיד. טימי חייך חיוך מרושע ומפחיד. "למה עשיתי את זה? אה, זה קל. לא היה לי על מה להמליץ. כל הספרים היו משעממים. ואז במקרה נכנסתי לספר הזה, אז החלטתי לשנות קצת, כדי שיהיה יותר מעניין. אבל אז סטייסי המליצה על הספר הזה והרסה לי את כל התוכנית. אבל אתם לא תהרסו לי". הוא המשיך. לפתע ראינו אבן גדולה מתגלגלת לעברינו. רצנו למחוץ למערה, והאבן עברה אותנו כחוט השערה.
פרק תשיעי- שבו אנחנו מגיעים למקום מסתור
אני וזואי רצנו לבן ולחבריו כמה שיותר מהר. "אנחנו חייבים להסתלק מפה, עכשיו!". צעקתי אליהם. "תראו!". הצבעתי לעבר הר הגעש. הר הגעש נראה כאילו הוא עומד להתפרץ בדקות הקרובות. אני וזואי לקחנו את בן וחבריו למקום שבו היה כתוב בספר שהם יהיו מוגנים. הלבה כבר התחילה לצאת מלוע הר הגעש. לפתע שמעתי קול קורא לעזרה: "הצילו!".
פרק עשירי- שבו אני עושה את הדבר הנכון
הבטתי לכיוון שממנו שמעתי את הקול, וראיתי להפתעתי את טימי תלוי על עץ מנסה בכל כוחו שהלבה לא תשרוף אותו. "אני חייב להציל אותו!". אמרתי. "לא!" זואי אמרה והחזיקה בידי. השתחררתי מאחיזתה ורצתי לעבר העץ שעליו היה תלוי טימי. "טימי! בוא, אני אעזור לך לרדת". טימי שמע בקולי וירד מהעץ. רצתי איתו לעבר המקום מסתור ושם התחבאנו עד סוף ההתפרצות.
מאז הכל היה טוב: יצאנו מהספר וטימי החליט לעזוב לבית ספר אחר, אותי החשיבו לגיבור וזואי הפכה להיות החברה החדשה שלי.
להתראות בסיפור הבא, מקס גרין, "מציל הספרים".

מוקדש לכולם
15
9
346


  הוספת תגובה
שם מיקמק
תגובה
 
 
26/08/2018   15:42 יהושפט234  9
תעשה חלק רביעי
22/08/2018   21:14 יצחק744  8
מוקי היקר, אני אכן אעשה חלק שלישי!
20/08/2018   14:04 ממקו22  7
מיקמקים יקרים אנו אוהבים באהבה ממקו22
20/08/2018   10:32 אופירה333  6
אבתי זה ארוך ויפיפה, ומקסים!
14/08/2018   10:09 יואבבני  5
מגניב
12/08/2018   13:52 מוקי12009  4
הסיפורים שלך ממש מענינים הלוואי שכל המיקמקים יראו את זה! זה גם עוזר לקריאה ואתה מלמד אותנו מלא דברים על הסיפורים שלך! מקווה שתעשה חלק שלישי:)
12/08/2018   13:35 אילנה1106  3
אהבתי
10/08/2018   18:11 ליבי12371  2
יפה מאוד
08/08/2018   20:19 יובפאץ  1
יפהההההה
אודות החברה           נגישות מדיניות פרטיות תנאי שימוש צור קשר