מה שציפו ממנה-סיפור לספרייה ולכתב אורח

חנות

מה חדש

קהילה

אפליקציות

מנויים

הורים

עזרה

קהילה - היצירות של אלסיה5

אלסיה5

מה שציפו ממנה-סיפור לספרייה ולכתב אורח

19/08/2018

פרק 1
*******

אלה בחיים לא הייתה מה שציפו ממנה להיות. בניגוד לאחרות למשל היא אף פעם לא האמינה באהבה ממבט ראשון.
"שטות של אגדות" ככה היא טענה כשחברותיה שאלו אותה על זה, והן בתגובה היו מחמיצות פנים וחוזרות לריכולים שלהן בעוד אלה שוב שוקעת בדמיונות שלה.
"אלה את שוב חולמת." יד שהונחה על כתפיה העירה את הנערה מהחלומות בהקיץ.
היא מצמצה פעמיים כאילו רק עכשיו שמה לב איפה היא נמצאת. שתיהן ישבו בצל עץ האגוז שצמח מהענף שאביה של אלה הביא לה לפני שנהרג מאותה מחלה שהרגה את אימה. השמש ליטפה את שיערה הזהוב וגרמה לו להיראות זוהר יותר משהיה כבר. אלה הביטה בנהר שזרם בסמוך אליהן, היא פשוט יחלה להיות חלק ממנו וזרום משם.
סליחה מג." אלה צחקה ותקעה את מרפקה בצלעותיה של חברתה הטובה.
"מג" הזעיפה פנים, "אל תקראי לי ככה אלה."
"בסדר מרגרט." היא ביטאה את שמה המלא בלגלוג.
מרגרט הכתה על מצחה בידה בעדינות, "את כזאת פראית אלה, את צריכה להתנהג יותר כמו ליידי." היא נעצה מבט ביקורתי בבגדיה המלוכלכי ובשיערה הפרוע.
אלה נחרה בבוז בתגובה. "תעשי לי טובה, לא אכפת לי אם לא ימצאו לי שידוך. החיים שלי הם אסון מהלך מאז שאמא שלי מתה," קולה נחלש בנקודה הזאת. אמא שלה באמת הייתה חשובה לה "תהיה טובת לב וחביבה תמיד." אימה אמרה לה לפני שהמחלה האיומה הזאת לקחה אותה ממנה ואלה יכלה להישבע שהיא שמעה אותה מוסיפה בלחש, "בחיים אל תעשי את מה שמצפים ממך לעשות."
היא היחידה שהבינה את אלה ונתנה לה להיות היא עצמה.
אלה זכרה את אביה מניח את ידו על כתפיה ומושך אותה לחיבוק, אותה ממררת בבכי ליד קבר אימה ואת האישה שתהפוך להיות אימה החורגת נכנסת לביתם הצנוע.
"אף אחד בחיים לא יהיה כמו אמא!" צעקה על אביה אז. אבל הוא כמובן לא הקשיב לה, זה מה שהיה נכון לעשות, זה מה שציפו ממנו לעשות. אלה לא הבינה את זה, היא הרי מעולם לא עשתה את מה שציפו ממנה לעשות.
"יהיה בסדר אלה. תאמיני לי." מרגרט חיבקה אותה.
"קל לך להגיד." אלה נתקפה בתחושת כעס בלתי מוסברת,היא דחפה את חברתה מעליה. "את נולדת למשפחה עשירה, פשוט נולדת מושלמת, מתאימה למסגרת. אבל אני לא."
אלה צעדה בחזרה לעיר, בחזרה לביתה למרות שידעה שכל מה שיחכה לה שם יהיה אימה החורגת ושתי בנותיה המגעילות.

פרק 2
*******
שתי אחיותיה החורגות של אלה לא היו מכוערות. להפך שתיהן נראו מדהים, יותר מדי מדהים, הן נראו כמו בובות החרסינה שקישטו את המדפים בביתה, אבל עכשיו כשעמדו מולה באף מורם הן נראו כמו מפלצות מסיפורים ששמעה.
"איפה היית?" אנסטסיה שאלה והניחה את שתי ידיה על מותניה,עיניה רשפו בכעס.
"טיילתי." אלה ירקה, מתעלמת מהפחד שחשה ומהקול הקורא לה לברוח.
"טיילת." ג´וזפין חזרה אחרי דבריה בנוקשות וחיוך קר עלה על פניה. אנסטסיה הייתה אולי מפחידה אבל ג´וזפין הייתה אפילו יותר מאיימת. משהו באיפוק שהפגינה ובקולה הנטול רגשות גרם לך לרצות להיבלע בתוך האדמה או לברוח בצרחות.
אלה הנהנה.
"למה את מחכה? תחליפי בגדים ותלכי למטבח. האוכל לא יבשל את עצמו." ג´וזפין סיימה ובעיניה הכחולות הבוהקות נראה ניצוץ של שביעות רצון מהפחד שאלה הפגינה.
"כן גברתי." אלה אמרה, היא עלתה לעליית הגג, או "חדר" כפי שאימה טענה שהוא.
היא החליפה את בגדיה המטונפים במהירות לעוד אחת מהשמלות הישנות שאחיותיה החורגות נתנו לה. נחמדות הן קראו לזה. אלה הייתה צוחקת על זה עם מג בזמן החופשי שלה.
"סינדרלה!" נשמעה צעקה מלמטה.
זה היה הכינוי שהן הדביקו לה, בגלל שכשהיה לה קר היא הייתה ישנה ליד האח ובגלל האפר קראו לה סינדר, סינדרלה בצירוף עם שמה, אלה.
"אני באה." אלה קראה, בחוץ היא הייתה אלה הבלתי מעורערת אבל בתוך הבית הזה היא הייתה סתם סינדרלה, המשרתת מעליית הגג.

פרק 3
*******
אלה הביטה מחוץ לחלון במטבח, הציפורים התעופפו לשמיים בציוצים, ואלה תמיד השתוקקה לפרוש כנפיים ולהצטרף אליהן שם ברקיע הכחול.
אחיותיה כבר סיימו לאכול את הארוחה שעמלה עליה, תוך כדי שהן משאירות לה עוד עבודה בדמות כלים שבורים ותלונות בלתי פוסקות. אלה ערמה את הכלים המלוכלכים והתחילה לנשוא אותם לעבר הגיגית שעמדה בפינה שאותה הייתה מניחה על כרי הדשא בחוץ ושוטפת את השאריות במים שתשאב מהבאר.
דפיקה על הדלת כמעט גרמה לאלה לשמוט את הכלים. היא הניחה אותם בחזרה על השולחן ופתחה את הדלת.
"כן?" שאלה והסיטה קווצת שיער בלונדינית מפניה, היא הביטה בשליח שנשא איתו מכתב.
השליח הגיש לה את המכתב שאפילו אלה זיהתה את חותם בית משפחת המלוכה עליו "בשביל מיס אליזבת´ ובנותיה; העלמות ג´וזפין ואנסטסיה." אמר ברשמיות כזאת שאלה הייתה צריכה להתאפק שלא לפרוץ בצחוק.
"אני אמסור אותו." היא נטלה את המכתב בידיה וסגרה את הדלת. אלה הייתה גאה בעצמה על האיפוק שהפגינה, וואו חברתה מרגרט באמת משפיע עליה.
"מה זה?" קול אמר מאחוריה.
אימה החורגת, מיס אליזבת´ חטפה את המכת, היא פתחה אותו והחותם נשבר.
עיניה התרוצצו על הדף, עד שהרימה אותו והסתובבה, לא טורחת אפילו להביט בה.
"בנות!" קראה ותוך רגע לידה עמדו שתי הבנות שנעו במהירות וחינניות בלתי אפשרית.
"כן אימי היקרה?" שאלה ג´וזפין במתיקות מזוייפת כשהיא מנסה להדגיש כמה שיותר את היופי האלגנטי שלה. את עיניה הבוהקות בירוק איזמרגד ואת שיערה האדמוני שנשפך על כתפיה במפלים של להבות.
"הנסיך עורך נשף ריקודים כדי למצוא כלה."
די היה במילים האלה כדי להלהיב את הבנות שעד עכשיו בקושי נעו וגם כשכן התנועות שלהן היו כמעט ולא מורגשות.
אנסטסיה התחילה לצווח בהתרגשות, להתעסק עם שיערה האדום כמו של אחותה בפיזור נפש ולהעביר את ידיה על פניה כאילו מחפשת איזשהו פגם בהם. עיני השקד החומות שלה היו לא ממוקדות כך שאלה שיערה שהיא מדמיינת את עצמה נישאת לנסיך.
ג´וזפין הייתה שקטה יותר כמובן, היא פשוט עיעפה בריסיה הארוכים והבליטה את שפתיה המשוחות באודם בצבע אדום-שני.
"מספיק." אליזבת´ נזפה בהן. (בפעם הראשונה כנראה אלה חשבה)
"סינדרלה, רוצי לתופרת ותבקשי שלושה שמלות נשף לפני שהיא תהיה עמוסה בעבודה." המשיכה, פונה לאלה בפעם הראשונה מאז קבלת המכתב.
"שלושה?" אלה שאלה, וצל של חיוך עלה לפניה, הנסיך לא עניין אותה אבל היא אף פעם לא הלכה לנשף, "אני באמת יכולה-"
"האחרונה בשבילי כמובן." אליזבת´ הבהירה וגדעה את שמחתה.
"כן גברתי." אמרה מנסה להסתיר את אכזבתה, "כמובן גברתי."

פרק 4
*******
אלה התיישבה בחוץ על ספסל האבן הקר ונתנה לכמה דמעות שעלו לפניה. מלפני כמה דקות אימה החורגת ואחיותיה יצאו מהבית לבושות בשמלות צבעוניות ומקושטות ועלו לכרכרה שלהן.
הכרכרה כבר נעלמה מעיניה של אלה, היא דמיינה את אימה לצידה, מנגבת את דמעותיה ואומרת לה בקולה היפהפה, "אל תבכי אלה , העיניים שלך כל כך יפות. הצבע הכחול שלהן יפה אפילו יותר מצבע השמיים. אל תהרסי אותן בדמעות."
והיא פשוט הייתה צוחקת ומחבקת אותה.זה גרם לאלה לחייך, יש לה עוד תקווה. היא לא משה לב לדמות שהתיישבה לידה.
"את לא באה לנשף?" מרגרט שאלה, היא לבשה שמלה כסופה שהבליטה את עיניה האפורות, שיערה הערמוני נאסף בתסרוקת מסובכת מהסוג שחברתה שנאה.
"לא מג." אלה ענתה, "אין לי כרכרה, אין לי בגדים, ואין לי אפילו נעליים." היא השפילה מבט אל רגליה היחפות, נעליה "בטעות" נזרקו לאש שבאח על ידי אחיותיה.
"אפשר לטפל בזה." אמרה מרגרט, מתעלמת מהעובדה שלה שוב קראה לה מג.
"איך בדיוק?" אלה שאלה, "נגנוב מהאחיות שלי? הן יזהו אותי על בטוח ואחר כך אני רק יסבול מזה."
"לא." אמרה מג, היא הביטה בדלעת כתומה, "זה יעבוד." בידה הופיע מטה כסוף שאיתו החוותה לעבר הדלעת וזאת החלה לגדול ולשנות את צורתה עד שנהפכה לכרכרה צחורה שרמסה את כל שאר הדלועים.
"את...מכשפה?" אלה נרתעה לאחור.
"פיה למען האמת," אמרה מג, היא קמה ובחנה את אלה במבטה, "קומי למה את מחכה?"
"אני לא הולכת לשום מקום." אלה אמרה בחריפות, "הרגע גיליתי שהחברה הכי טובה שלי הייתה פיה. ורגע מה עם המשפחה שלך?"
"המשפחה שלי זה סיפור לפעם אחרת." מג נופפה בידה לביטול, "בקיצור אני הפיה השומרת שלך. בחרתי בך כי את היית בהחלט בן אדם נחמד ושמחתי להיות החברה הכי טובה שלך."
אלה קמה, היא לא ידעה למה אבל משהו בה גרם לה להאמין למרגרט. היא הרי היתה חברה שלה שנים, אם היא רצתה לפגוע בה זה היה קורה כבר מזמן.
"אוקיי," הפיה בחנה את הנערה שמולה במבטה, "כחול." אמרה פתאום והיא נתנה בה מבט מבולבל.
מג הניפה את המטה שלה ואלה הופתעה לגלות שהיא לבושה בשמלת נשף כחולה בוהקת שהתאימה לעיניה.
"ועכשיו נטפל בכרכרה שלך!" מרגרט זימרה, היא הביטה בכמה עכברים אפורים שהתרוצצו לידן ובעוד כמה ניפנופים בשרביט שלה הם נהפכו לארבעה סוסים שחורים ומרשימים. אלה שמחה שהם לא לבנים, היא שנאה לבן, הוא היה בשבילה מושלם מדי, חסר פגמים, שחור היה בהחלט צבע שאלה אהבה.
מג החוותה בידה וגלגלי הכרכרה נעו וגררו אותה עד שהיא הייתה ממש מולן, הסוסים נרתמו מעצמם לכרכרה.
"ועכשיו כל מה שצריך זה רכב."
"רכב?" היא הנידה בראשה, "אין צורך, עשית מספיק."
"לא,לא,לא." מג לא הייתה מוכנה לקבל תושבה שלילית. בעוד כמה הנפות מטה היא הפכה שתי לטאות למשרתים וציפור לרכב.
"עכשיו את מוכנה." הפיה אמרה בשביעות רצון מעבודתה.
"אני באמת מודה לך." אלה אמרה, היא עמדה להתקדם לעבר הכרכרה כשנזכרה שעדיין אין לה נעליים.
"אמ.." היא רמזה לעבר רגליה היחפות.
"אוי כמובן,מובן." אמרה מרגרט, "איך שכחתי מזה."
בידה הופיעו זוג נעלי זכוכית בעלות עקב נמוך, שנראו עדינות למראה.
"הן עשויות זכוכית." אלה ציינה.
"רציתי שהן ייצגו אותך." מג אמרה ונעלה לרגלה של אלה את אחת מסנדלי הזכוכית "הן נראות עדינות, שבירות, אבל בעצם הן חזקות מאוד, הן יכולות להתמודד עם כל משא כמוך."
אלה השחילה את רגלה לנעל השנייה, להפתעתה הן היו ממש נוחות ולא התנפצו תחת משקלה.
"ואל תדאגי האחיות הדפוקות שלך והאמא החורגת המפלצתית שלך לא יזהו אותך, אני ידאג להכל." אמרה, "ודבר אחד אחרון, הקסם יפוג בדיוק בחצות הליל."
ואלה לא היססה כשהיא עלתה אל מרכבתה המהודרת ונסעה לעבר ארמון הנסיך.

פרק 5
*******
הטירה הייתה מרהיבה מקרוב עוד יותר מאשר מרחוק, היא הייתה עשויה כולה שיש ובכל מעבר או מסדרון הוצבו שומרים האוחזים בנשק.
אלה לא חשבה להרים מעט את שמלתה ולכן היא נגררה מאחוריה, היא נכנסה דרך הדלתות הפתוחות, חולפת על פני השומרים ששמרו על הבעת פנים חתומה ולא הוציאו צליל.
היא הביטה בבחורות האחרות שהיו לא פחות יפות או נלהבות מג´וזפין ואנסטסיה, והיא נעה בסירבול ולא נתנה למבטים ההמומים או מלאי הגועל שנתנו בה כולם. היא רצתה להנות באמת, ולא עניינו אותה כל הנמוסים כמו את העלמות האחרות. היא נראתה אולי כמו נסיכה אבל לא התנהגה ככה וזה מה שהרשים את הנסיך.
בניגוד לנערות האחרות היא לא הייתה מעוניינת בעושר שלוף או בו בכללי, זה סיקרן אותו, הוא עקב אחריה במשך כל הזמן גם כשאלפי בחורות יפות ממנה הציגו את עצמן מולו הוא נותר מרוכז בבחורה המסתורית.
"מי זאת?" הוא סימן לעבר אלה, שהסתובבה באולם בנתיים, מנסה לקלוט את כל הפאר של האולם.
"אנחנו לא יודעים." המשרת שלצידו גמגם, והביט בשומרים שהקיפו את הנסיך ובמשר הנוסף שלצידו כאילו מבקש עזרה.
"אז תברר." הנסיך אמר, "או שאתה מפוטר."
"כן הוד מעלתך." המשרת הסתלק משם במהירות.
הנסיך ירד מכס מלכותו ונגע קלות בכתפיה של אלה שהסתובבה מיד.
"מהו שמך מיס?"
"מי שואל?" אלה המכונה בפי הנסיך ´הבחורה המסתורית´ אמרה.
"הנסיך, את בטח כבר יודעת מה שמי לפי זה." אמר.
"הו הוד מעלתך." אלה קדה קידה חפוזה, "כמובן שמי זה לא מעניינך,אני חושבת שיהיה עדיף אם תחזור למחזרות שלך."
הנסיך כמובן שמע את התרעומת שבקולה, היה ברור שהיא לא מעוניינת בזה. הוא יגרום לה לרצות, היא היחידה שמצאה חן בעיניו מאלפי הבחורות שכירכרו סביבו במשך כל הנשף.
"האם תרצי לרקוד?" הוא הושיט לה את ידו.
אלה לקחה את ידו למרות שמבטה הבהיר לו שזה לא מרצונה.
הנסיך נקש באצבעותיו והלהקה עברה לנגן מוזיקת ולס רגועה שלא הייה מוצאת חן בעיני אלה.
היא ניסתה לחכות את הבחורות האחרות שמצאו בני זוג ורקדו לפי המוזיקה הזאת, למזלה הנסיך היה בהחלט רקדן מצויין, אבל היא לא הרגישה כלפיו שום דבר.
אלה הייתה חייבת להודות שהיא התחילה להנות פה ובמיוחד מהמבטים הזועמים של אימה החורגת ושתי אחיותיה. "מי זאת?" היא שמעה את אנסטסיה לוחשת והרגישה את מבטה היוקד של ג´וזפין נעוץ בגבה.
היא הביטה בשעון מבעד לחלונות הזכוכית הרחבים שהיו באולם. כמעט חצות.
"אני חייבת לזוז." היא עזבה את הנסיך לבדו והתחילה לרוץ לכיוון היציאה חולפת על פניה שומרים המומים. לא נשאר לה עוד הרבה זמן, אסור שידעו מי היא.
ביציאה מהארמון היא מעדה מרוב מהירות ונפלה. הנסיך וכמה שומרים דלקו אחריה.,היא לא התעקבה אלא פשוט קמה והחלה לרוץ שוב, משאירה מאחוריה נעל זכוכית אחת. היא נכנסה לתוך כרכרתהבמהירות "צריך למהר." אמרה בלחץ.
המרכבה החלה לנוע, היא לא הייתה צריכה להסתכל כדי לדעת שרודפים אחריה, עוד מעט חצות.
בופ. המשרתים שלה נהפכו חזרה ללטאות. היא ידעה שזה רק עניין של זמן עד שכל הקסם יתפוגג ואז יתגלה מי היא.
"תמהר!" קראה.
בעוד קול פוף גם הנהג נעלם ובמקומו הייתה ציפור קטנה שעפה משם במהירות, "נו באמת." אלה מלמלה, היא זינקה אל מושב הנהג ודירבנה בסוסים להמשיך לנוע.
ברגע הזה אלה הצטערה שהיא אף פעם לא טרחה לנסות ללמוד לרכוב, זה היה מאוד עוזר לה עכשיו.
צבע הכרכרה השתנה לכתום-דלעת. אלה קפצה על אחד הסוסים בעלי הפרווה השחורה כמו הלילה.
בקול פופ המרכבה נעלמה ובמקומה על הקרקע הייתה מונחת דלעת כתומה, שלושת הסוסים האחרים ברחו ואלה נשארה לנסות לנווט את הסוס שלה ועוד בלי אוכף.
ברגע שאלה ראתה את ביתה המוכר היא קפצה מעל הסוס כשעדיין דהר, מעשה שלא היה מבייש אפילו את האדם האמיץ ביותר, והתחבא בין העצים נותנת לתלבושתה לההפך בחזרה לשמלה הבלויה שלה.
הנסיך ושומריו חלפו על פניה, מתעלמים לגמרי מנוכחותה, וכלל לא שמים לנעל האחת שנשארה על רגלי הנערה.

פרק 6
*******
היא הייתה חייבת ללכת לנשף. היה עדיף לה כבר להישאר פה. כל הנערות כבר שמעו על הבחורה המסתורית שאיבדה את הנעל בנשף, הרי לפני כמה ימיפשליח כבר הודיע בכיכר העיר שהנסיך רוצה לקחת לאישה את אותו הבחורה המסתורית והוא ינשא לנערה שתביא איתה את הנעל השנייה.
אלה הייתה היחידה שהחדשות לא עניינו אותה, היא ניקתה את מרצפות הבית כששתי אחיותיה החורגות מדברות על הבחורה הזאת -שבעצם הייתה היא- בלי סוף.
היא ממש התאפקה שלא לצעוק שהיא בעצם הבחורה הזאת, רק כדי להשתיק אותן ואת הריכולים הבלתי פוסקים שלהן.
"הם לא מצאו אותה עדיין, אומרים ששליח יעבור בין כל הבתים. הנסיך באמת ממש נואש למצוא אותה." אמרה אנסטסיה.
עיניה של אלה התרחבו באימה. את זה היא עוד לא ידעה, איפה הפיה השומרת שלה כשהיא צריכה אותה, היא לא ראתה את מג מאז הנשף אם לא לרגע קט כשהיא עוברת ברחוב. היא בטעות דחפה עם מרפקה את דלי המים.
"סינדרלה, תנקי את זה." ג´וזפין אמרה באדישות, אלה אפילו לא שמה לב שהיא דחפנה את הדלתי עד שג´וזפין אמרה זאת.
"והדבר הכי מוזר זה שהוא לא בדיוק זוכר איך היא נראית, רק שהיא מאוד יפה." אנסטסיה המשיכה. אלה העמידה פנים שהיא מנגבת את המים שנשפכו כשהיא בעצם מצותת לשיחתן.
"בנות, הנסיך יבוא לכאן עוד מעט! תעלו לחדרים שלכן ותחליפו בגדים. סינדרלה תעלי למעלה ותלבשי משהו יבש." אימה החורגת ירדה כשהיא לבושה בשמלה בצבע ארגמן ושיערה האדמוני ,כמו של בנותיה, אסוף לפקעת. כשהיא דיברה אל אלה היא הביטה בשמלתה שנרטבה כשנקתה בסלידה.
ג´זופין כבר לא עטתה את אותה הבעת אדישות היא נראה מתלהבת כמו אנסטסיה ושתיהן רצות לחדרן במהירות שיא
אלה עולה במדרגות החורקות אל עליית הגג, על מיטתה היא מוצאת שמלה חדשה, בצבע כחול, באותו הגוון של השמלה שלבשה לנשף, עוד כמה פריטים ופתק . "מהשומרת שלך" קראה וחייכה. הפתק התפוגג בידיה ואלה לבשה את בגדיה החדשים שכללו סרט שיער כחול, השמלה, סינר לבן ונקי וזוג נעליים פשוטות אך טובות.
נעל הזכוכית שלה הוחבאה היטב בין חפציה, אף אחת מבנות משפחתה לא מצאה אותה בנתיים אז היא הניחה שהמבוא עובד. או שאולי זה בגלל הסיבה שהן מעולם לא נכנסו לעליית הגג המאובקת.
אלה ירדה למטה, אף אחת לא תהתה מאיפ ה הבגדם החדשים, לא היה להן אכפת מכל דבר שקשור אליה.
"וכשהוא לא ימצא את הבחורה שלו יהיה לכן שוב סיכוי." אמרה אליזבת´ באותו חיוך תחמני. בדיוק אחרי מילותיה נשמעה דפיקה על הדלת.
להאם החורגת מיהרה לפתוח את הדלת ולבית נכנסו הנסיך שלווה בכמה שמרתים ושומרים.
"כמה עלמות יש כאן?" הנסיך שאל, הוא הביט מעליה כאילו הוא יותר טוב ממנה. זה עיצבן את אלה.
"יש כאן רק אותי, את שתי הבנות שלי;אנסטסיה וג´וזפין ואת המשרתת שלנו, אלה. אל תתייחסו אליה, היא רק גרה אצלנו בעליית הגג." אמרה אליזבת´, "לאף אחת מאיתנו אין את נעל הזכוכית."
"אם כך ללא תתנגדו אם נעשה אצלכן חיפוש." אמר הנסיך וסימן בראשו אל המשרתי שלו שמיהרו להתחיל לחפש בבית.
אלה התפללה שהם לא ימצאו את הנעל שלה. היא לא רצתה את זה.
"הוד מעלתך." אחד המשרתים ניגש אל הנסיך אחרי הרבה התחנפויות מצד אליזבת´ ותפילות מצד אלה. ביד המשרת היה דבר מה.
"גברת אליזבת´." הנסיך נטל את החפץ הוא חשף את נעל הזכוכית לעיני כל, "זה נמצא בעליית הגג." הוא הישיר את מבטו אל אלה
"אלה, האם תרצי בזאת?"
בנות משפחתה ההמומות ציפו שהתגיד כן. ציפו שתעשה את הבחירה הנכונה, תגיד כן ותינשא לו.
"לא." אמרה, היא יצאה מהבית בריצה, לא היה אכפת לה לאן תלך.
היא אמרה לא כי אלה בחיים לא הייתה מה שציפו ממנה להיות. בניגוד לאחרות למשל היא אף פעם לא האמינה באהבה ממבט ראשון.
הרי זה רק "שטויות של אגדות".