קהילה - היצירות של יצחק744
|
|
|
|
|
מקס מציל ספרים 3 (ונעל הזכוכית)
|
06/11/2018 |
פרק ראשון- שבו אנחנו מקבלים הצעה מפתיעה
"אלה שילכו כעת לתגבור במתמטיקה הם...". אמרה המורה שלנו גברת אריס בבוקר יום חמישי. היא הסתכלה בניירת שהיתה בידיה, הרימה את משקפיה המלבניות ואמרה במבט שואל, "מקס גרין וזואי רובין". כל המבטים הופנו אליי. אני הרי טוב במתמטיקה, באמת! דביר סימן בידו תנועת ניצחון שהוא לא זה שצריך ללכת לתגבור, מה שקורה כל הזמן. גברת אריס סימנה לי ולזואי עם הראש לצאת לתגבור ושנינו יצאנו בלית ברירה. "מה זה צריך להיות?". שאלתי את זואי. זואי הנידה בראשה, סימן שאמר שאין לה מושג. הגענו לחדר התגבור ופתחנו את הדלת לרווחה. בפנים ישב על כסא מהגוני גבר משופם בשפם אפור. היה לו שיער מאפיר והוא לבש חליפה. "אתה המורה למתמטיקה?". שאלה זואי. האיש לא ענה. לאחר כמה רגעים הוא אמר, "מקס גרין וזואי רובין, סוף סוף הגעתם". הסתכלתי עליו במבט לא מבין ואמרתי, "כן, הגענו כדי ללמוד מתמטיקה". האיש סימן לנו לשבת בכיסאות שהיו שם. "אני ג'ון תומס, עדיף שתקראו לי מר תומס". הוא התחיל לספר. "אני עובד בארגון הספרים הבינלאומי. בזמן האחרון היו הרבה בעיות עם ספרים מסויימים. היו אנשים, שניצלו את כוח הכניסה לספרים ושינו את הספר. לא היה לנו פיתרון, עד ששמענו עליך". הוא הצביע עלי. "הילד שנכנס לספר. מאז המקרה שלך, ספרים רבים השתנו". "ומה אתה רוצה ממנו?". שאלתי אותו. "אני רוצה ששניכם תצטרפו אלינו. אני רוצה שתצילו את הספרים. ומכיוון שהחברה שלך נכנסה איתך לספר בפעם הקודמת, נשמח לצרף גם אותה. נו, אז אתם מוכנים?". הסתכלתי על זואי ואמרנו פה אחד: "כן!". מר תומס הסתכל עלינו במבט מסופק. "מצויין. ניצור איתכם קשר שנצטרך את העזרה שלכם".
"הייתם בתגבור?". שאלה אותנו גברת אריס כשחזרנו לכיתה. הנהנו במרץ, אך כשישבנו במקומותינו, מבטנו נפגשו, וידענו שזוהי תחילתה של הרפתקה.
פרק שני- שבו אנחנו מדברים על נשף התחפושות לקראת פורים
עברו כמה ימים מאז שמר תומס דיבר איתנו. "ועכשיו נדבר על נשף התחפושות שייערך לקראת פורים". אמרה גברת אריס בבוקר יום שלישי. קולות שמחה עלו מהכיתה. "לכל שכבה יש נושא מסויים שאליו ילדי השכבה יתחפשו. ואנחנו קיבלנו את הנושא...". דממה נהייתה בכיתה. "אגדות!". הבנות העלו חיוך על הפנים והבנים נראו קצת יותר מצוברחים. "זאת אומרת שאפשר להתחפש לנסיכות, לפיות, לנסיכים, לאבירים ואפילו לשדונים. העיקר שזה יהיה קשור לאגדות".
"למה אתה מתכוון להתחפש?". שאלה אותי זואי. משכתי בכתפיי. "אני אתחפש לפיה". היא אמרה והלכה.
פרק שלישי- שבו אתם רואים למה אני מתחפש
יום נשף התחפושות הגיע, ולי עדיין לא היתה תחפושת. לבסוף החלטתי להתחפש לאביר. קניתי קסדה, חרב, ומגן. הסתכלתי במראה והייתי מסופק מהתחפושת. קצת לפני הנשף התקלחתי ויצאתי מהבית. כשהתקרבתי לאולם הספורט, שם נערך הנשף, ראיתי שיירות של ילדים מחופשים נכנסים בדלת הכניסה. הסתכלתי עליהם בפה פעור: ראיתי את רועי שהיה מחופש לנסיך אצילי, ראיתי את דנה שהתחפשה לנסיכת מצריים וראיתי גם איזה ילד מכיתה ד' שהתחפש לדוור. (כנראה שנושא שכבתם היה מקצועות). לבסוף ראיתי גם את זואי שהתחפשה לפיה. שיערה היה אסוף בפקעת ורודה, היא לבשה שמלה בצבע ארגמן, היא נעלה נעלי בלרינה וראשה היה מעוטר בפרחים צבעוניים וססגוניים. ניגשתי עליה בפנים אדומות. נכנסנו יחד לנשף. מראה האולם היה מרהיב: קישוטים היו תלויים על הקירות, בלונים התעופפו מסביבנו ודוכני אוכל היו פזורים בכל פינה. אני וזואי עמדנו שם המומים.
פרק רביעי- שבו אתם רואים מי המנצחת בתחרות התחפושות
"וכעת אנחנו רוצים להגיד מי המנצח או המנצחת בתחרות התחפושות". אמר מר בראון, מנהל בית הספר. כולנו נעמדנו לדום. עמדנו קפואים והחזקנו אצבעות. "והמנצחת היא רומי סבן!". מחיאות כפיים נשמעו באולם. רומי סבן, מיקמקית מכיתה ו'3, עלתה לבמה. לרומי באמת היתה תחפושת יפה. היא לבשה שמלה צהובה שהחמיאה לה מאוד, שיערה השחור והסמיך היה קלוע לצמה דקיקה ואיכותית ועל ראשה היא חבשה כתר כסוף. ומה שהכי הפתיע אותנו, היה נעליה המיוחדות. רומי נעלה נעלי עקב שקופות ויפות. המנהל נתן לה את הפרס והיא ירדה מאושרת מהבמה. ניגשנו אליה בחיוך לבבי. "כל הכבוד על הזכייה!". אמרתי. "באמת מגיע לך!". הוסיפה זואי. רומי הסמיקה וחייכה. "תודה לכם!". היא אמרה והלכה מהמקום.
פרק חמישי- שבו אנחנו פוגשים מנקה מוזר
שבוע לאחר נשף התחפושות, אני וזואי הלכנו לבית הספר כהרגלינו. בדרך לכיתה ראינו את המנקה מטאטא את המסדרון ושורק להנאתו. כעבור שניה אני וזואי מצאנו את עצמנו בפינה, כנראה הוא דחף אותנו לשם. "יעקב! מה...". גמגמתי לעבר המנקה הקבוע שלנו, יעקב. להפתעתי הרבה לא ראיתי את פרצופו העגלגל של המנקה שלנו יעקב. ראיתי פרצוף משופם עם שיער מאפיר. "מר תומס?". הופתעתי. מר תומס חייך בסיפוק. "יפה מאוד מקס, אני רואה שזיהית אותי". "למה אנחנו כאן?". שאלה אותו זואי. "אנחנו כאן כי יש לי משימה בשבילכם". אני וזואי הבטנו זה בזו וחייכנו. "רגע, אז לאיזה ספר אנחנו צריכים להיכנס?". לזואי לא היתה סבלנות. "אולי אתם מכירים אותו," אמר מר תומס. "אתם נכנסים לאגדה המפורסמת, סינדרלה". "יש, סינדרלה!". צהלה זואי. מר תומס סימן לה להיות בשקט. "לפי האגדה הפיה הטובה מכשפת את בגדיה של סינדרלה, כך שהיא לבושה בשמלה מפוארת ומתהלכת בנעלי זכוכית. הבעיה היא שנעלי הזכוכית נעלמו וסינדרלה שלנו תיאלץ ללכת יחפה לנשף של הנסיך. המשימה שלכם היא למצוא את נעלי הזכוכית ולהחזיר את המצב לקדמותו". שנינו הנהנו. "אני מקווה שלא תאכזבו אותי כבר במשימה הראשונה שלכם". הוא אמר. "אה, כמעט שכחתי. כדאי לכם להביא בגדים חגיגיים". "אל תדאג אדוני. לא נאכזב אות...". אבל הוא כבר נעלם.
פרק שישי- שבו אנחנו פוגשים את אלה
בשעה חמש הלכתי לביתה של זואי. זואי קיבלה אותי בסבר פנים יפות. "טוב לראות אותך, מקס". היא חייכה אלי. הלכנו לחדרה והתיישבתי על מיטתה. "אני כבר חוזרת". היא אמרה. הסתכלתי מסביבי. החדר של זואי היה מרהיב ביופיו. לאחר כמה דקות זואי חזרה עם ספר מאובק בידיה. "הבאתי את הספר סינדרלה". היא הסבירה. "מעולה," אמרתי. "עכשיו רק נותר לשמוע את ריקוד המקמקן". "רגע!". היא עצרה בעדי. "קודם צריך ללבוש בגדים חגיגיים". הנהנתי בהסכמה. היא ניגשה לארון והוציאה שמלה ורודה ונעלי בובה לבנות. "אני אלך למצוא גם לך בגדים". היא הוסיפה. לאחר שתי דקות היא חזרה שבידיה חליפה שחורה עם עניבה. לאחר שהיינו לבושים, היה אפשר לצאת לדרך. שמתי את ריקוד המקמקן בטלפון ולפתע רוח חזקה נשבה ואני וזואי נכנסנו לתוך הספר. להפתעתי הרבה הפעם נחתנו בתוך יער עבות. באופק ראינו אחוזה גדולת מימדים. לפתע ראינו כרכרה שדומה בצורתה קצת לדלעת. הכרכרה היתה כסופה ומעוטרת בעיטורי זהב. הכרכרה היתה רתומה לסוסים צחורים ואצילים. "בואי נעקוב אחרי המרכבה!". הוריתי לזואי. זואי הנהנה במרץ, ושנינו רצנו עם בגדינו החגיגיים אחרי המרכבה. זואי התקשתה לרוץ בגלל שמלתה הארוכה. כעבור עשר דקות של ריצה מעייפת, המרכבה עצרה. מולנו ראינו ארמון עצום! הארמון היה לבן וצריחיו היו כסופים. דגלים התנוססו בפתח הארמון. אני וזואי התחבאנו מאחורי שיח גדול. לפתע דלת הכרכרה נפתחה, ועלמה יפיפייה יצאה. העלמה לבשה שמלה מרהיבה ביופייה עם עיטורים של פייטים. שערה הבלונדיני היה אסוף בפקעת כחולה וראשה היה מעוטר בסרט. הסתכלנו למטה, לעבר נעליה של העלמה. נעליה היו... רגע, לא היו לה נעליים! אני וזואי הסתכלנו זה על זו ואמרנו בתזמון מושלם: "זאת סינדרלה!".
פרק שביעי- שבו אני רוקד
כשנכנסנו לארמון, נדהמנו. שורות של זוגות רקדו לצד מוזיקה נעימה. הנשים לבשו שמלות עם שרוולים תפוחים והגברים לבשו חליפות. חלקם חבשו בנוסף כובע צילינדר. מרחוק ראינו את סינדרלה. "לך תזמין אותה לרקוד!". לחשה לי זואי והצביעה על סינדרלה. "השתגעת?". החוורתי. "אני לא יכול להזמין נסיכה!". זואי צחקקה. "להזכירך מקס, בשלב הזה סינדרלה עדיין לא נסיכה. חוץ מזה, זאת ההזדמנות המושלמת לשאול אותה איפה נעלי הזכוכית שלה!". נאנחתי. זואי צדקה, זאת באמת היתה ההזדמנות המושלמת. התקרבתי לעבר סינדרלה בחשש. כשהגעתי אליה אמרתי מסמיק: "רוצה לרקוד?". סינדרלה חייכה ואמרה: "בטח, אשמח לרקוד איתך!". התחלנו לרקוד. "אז... איך קוראים לעלמתי?". שאלתי בקול הכי אצילי שיש. סינדרלה צחקקה ואמרה: "אלה". החוורתי. יכול להיות שזו לא סינדרלה?. "אה... חשבתי שאת סינדרלה...". אמרתי באכזבה. אלה צחקה. "אני באמת סינדרלה. טוב... כך לפחות האחיות החורגות שלי קוראות לי. השם האמיתי שלי הוא אלה". נרגעתי. "אני מקס". אמרתי. "תגידי, למה אין לך נעליים?". שאלתי. סינדרלה נאנחה. "הלוואי שידעתי. רגע הנעליים היו אצלי, ורגע אחר כך לא!". לפתע התקרב אלינו בחור צעיר. לבחור היה שיער משי שחור ועיניים ירוקות ובוהקות. "סליחה," הוא אמר. "אפשר לגנוב לך את העלמה לרגע?". הנהנתי. "תודה לך. דרך אגב, אני הנסיך תומס". "אני מקס...". מלמלתי. רגע, זה נסיך! הנסיך תומס וסינדרלה רקדו עד שנעלמו מהעין. חזרתי לזואי. "היי מקס, גילית משהו?". הנדתי בראשי. "סינדרלה לא ידעה לאיפה הנעליים שלה נעלמו". נאנחתי באכזבה. "תגידי זואי... יש עוד הרבה זמן עד שסינדרלה תברח מהארמון. אז רציתי לשאול... רוצה לרקוד איתי?". זואי הסמיקה ואמרה: "כן!". אני וזואי רקדנו ביחד, ורגע שהשעון הורה חצות, זואי התקרבה אלי, ונתנה לי נשיקה על הלחי.
פרק שמיני- שבו אנחנו והנסיך בבעיה
לפתע שמענו את שעון הארמון מצלצל באות לחצות. "אני חייבת ללכת!". שמענו את סינדרלה קוראת והסתובבנו לעברה. "חכי!". הנסיך צעק לעברה. סינדרלה רצה, ואחריה הנסיך, ואנחנו אחריו. סינדרלה רצה במורד המדרגות לעבר הכרכרה שלה. "חכי רגע!". קרא שוב הנסיך. "אפילו לא הכרתי את שמך!". סינדרלה לא שמעה את דבריו, או אולי שמעה ולא פנתה לאחור, ושניה אחר כך, היא נסעה. הנסיך כרע על ברכיו. "אני לא מאמין,". הוא אמר ודמעה התנוססה בעינו השמאלית. "איך אני אמצא אותה עכשיו?". אני וזואי הבטנו לעבר המדרגות. נעל הזכוכית היתה צריכה להיות שם! אה כן, מישהו גנב אותה. איך נמצא את הגנב עכשיו?
אני וזואי הבטנו זה בזה מדוכדכים. "נכשלנו, מקס". היא אמרה בעצב. "כבר במשימה הראשונה שלנו. לא הצלחנו למצוא את נעל הזכוכית ולא הצלחנו לתפוס את הגנב. נצטרך להגיד למר תומס שאנחנו לא ראויים לתפקיד הזה". "אז את כבר רוצה לוותר?". שאלתי מופתע. זואי הנהנה. "אסור היה עלי להצטרף למשימה הזאת. אני רוצה לפרוש!". הבטתי עליה במבט של לא מאמין, אבל לא התווכחתי. אם זואי רוצה לפרוש אני צריך לכבד את החלטתה ולפרוש גם. פחות משעה אחר כך, כבר היינו בביתה של זואי.
פרק תשיעי- שבו אנחנו נאלצים להכין עבודות במדעים
למחרת בבוקר, נפגשתי עם זואי בכיתה והתיישבתי לידה, במקומה של נטע. "אז מתי אנחנו נספר למר תומס שנכשלנו?". שאלה אותי זואי. "אני מניח שכאשר יגיע הרגע המתאים". עניתי לה. "תאמין לי, עדיף שזה יהיה כמה יותר מהר". היא אמרה והסתובבה עם גבה אלי. הבנתי שזה האות שלי ללכת למקומי.
"בעוד שבוע תצטרכו להגיש עבודות במדעים בנושא שלושת מצבי הצבירה". אמרה לנו המורה שלנו למדעים, גברת אריס, שהיא במקרה גם המחנכת שלנו, כמה דקות אחרי הצלצול. "תצטרכו לעשות את העבודה בשלשות. מותר גם לעשות את העבודה עם ילדים מכיתות אחרות. העבודה היא שכבתית, ובעוד שבוע נתכנס כולנו וכל קבוצה תציג את העבודה". הוסיפה. "מי יכול לומר לי מה הם שלושת מצבי הצבירה המוכרים?". שאלה גברת אריס. "מוצק, נוזל וגז, כמובן". אמר דוד, המיקמק הכי חכם בכיתה. "יפה מאוד, דוד". שיבחה אותו גברת אריס. "הידעתם שיש עוד מצב צבירה, פלזמה?". צחקק דוד וכרגיל ניסה להתבלט. כל הכיתה הסתכלה עליו במבטים זעופים. דוד הסמיק ולא הוציא מילה עד סוף השיעור.
בהפסקה אני וזואי קבענו שנעשה את העבודה ביחד. "אז את מי נצרף?". שאלה אותי זואי. "אני אומר שאת רומי מכיתה ו'3, היא יודעת די טוב מדעים". הצעתי. "אז למה שלא נצרף את דוד, או את ניב מכיתה ו'5? גם הוא יודע טוב מדעים". שאלה אותי זואי. "כי דוד הוא סתם שוויצר והוא יהרוס לנו את העבודה ככה, ואת ניב אנחנו לא כל כך מכירים". עניתי לה. "טוב, אז את רומי". היא הסכימה. "בוא נלך אליה לכיתה ונשאל אותה".
כשהגענו לכיתה ו'3, ראינו את רומי מכרסמת תפוח. "היי רומי". אמרתי. "היי". היא החזירה. "תגידי... רציתי לשאול אם תרצי לעשות איתי ועם זואי את העבודה במדעים". "בטח!". היא חייכה. "אפשר להיפגש היום בבית שלי בשבע בערב". אני וזואי הנהנו וחזרנו לכיתה.
פרק עשירי- בבית של רומי
קצת לפני שבע, יצאתי מהבית. פגשתי את זואי ליד המכולת של אברום, המכולת נמצאת ליד ביתה של רומי, ומשם המשכנו ביחד. דפקנו על הדלת של ביתה של רומי ורומי פתחה בחיוך. "בואו, אני אעשה לכם סיור בבית!". רומי הובילה אותנו לסלון ואז למטבח. לבסוף רומי הובילה אותנו לחדרה. "זאת התחפושת שאליה התחפשתי בנשף התחפושות. יפה, נכון?" היא אמרה והוציאה את התחפושת מהארון. הנהנתי. בטח שהיא יפה, גאונה. הרי ניצחת איתה. כל הפריטים היו שם, השמלה הצהובה, הכתר הכסוף, וכמובן נעלי העקב השקופות שלה. נטלתי בידי נעל עקב אחת. הנעל היתה יותר כבדה משציפיתי. "וואו, רומי. הנעל ממש כבדה! מאיזה חומר היא עשויה?". התעניינתי. "מזכוכית, כמובן!". היא אמרה וחייכה. "מזכוכית?". החוורתי. לא יכול להיות. האם בזה הרגע פתרתי את התעלומה? "מאיפה השגת את הנעליים האלו?". שאלתי. "אה...". רומי הסתכלה לעבר הרצפה במבט מבוייש. "האמת היא ש... אל תספרו לאף אחד אבל... הלוואתי את הנעל הזאת מבת דודה שלי, עדי". "עדי?". שאלתי מופתע. רומי הנהנה. "הן מבת המצווה שלה". "אפשר את הכתובת שלה?". זואי שאלה. "החבצלות 8". היא ענתה. תפסתי את ידה של זואי ושנינו רצנו החוצה. "רגע," צעקה אחרינו רומי. "מה עם העבודה?". אבל אנחנו כבר ברחנו.
פרק אחד עשר- סיפורה של עדי
רצנו לכתובת שרומי נתנה לנו. דפקנו על הדלת בחיפזון. פתחה לנו ילדה בת גילנו. לילדה היה שיער זהוב ועיניים תכולות ובהירות. "סליחה, מי אתם?". שאלה אותנו עדי. "אנחנו חברים של רומי". אמרתי. "את עדי?". עדי הנהנה. "בואו תיכנסו. כל מי שחבר של רומי חבר שלי". נכנסנו אחרי עדי לביתה. "עדי!". שמענו לפתע צעקה. "חזרתי הביתה!". "אמא!". קראה עדי ורצה לכיוונה של אימה. "אמא, קנית לי את החולצה שביקשתי?". אמא של עדי נאנחה בעצב. "לא, מתוקה. את יודעת שיש לנו בעיות כספיות מאז שאבא פוטר מעבודתו, ואין לנו כסף למותרות כרגע". חיוכה של עדי נמחק מפניה. "אז אולי אפשר לבקש מדודה בטי לקנות לי? את יודעת שהיא גרה בניו יורק ויש לה הרבה כסף". התחננה עדי. אימה הנידה בראשה. "את יודעת שאסור להטריד אותה בזמן זה. מצבה הנפשי לא טוב מאז שהיא התגרשה מבעלה". עדי חזרה אלינו מבואסת. "אז מה רציתם?". שאלה אותנו. "תגידי,". התחלתי לומר. "זה נכון שהלוואת לרומי נעלי זכוכית?". עדי הנהנה. "מאיפה השגת אותן?". המשכתי. "קניתי אותן, כמובן!". "אבל הרי אמא שלך אמרה שיש לכם בעיות כספיות ולפי דעתי נעלי זכוכית כאלה יפות עולות הרבה, לא?". זואי לחצה עליה. "התכוונתי... התכוונתי שדודה שלי קנתה אותן. היא גרה בניו יורק". "אבל הרי אמא שלך אמרה שאסור להטריד את דודה שלך". "אה...". עדי מלמלה והשפילה את מבטה. "אוקי, אוקי..." היא אמרה לבסוף בייאוש. "לקחתי את הנעליים מסינדרלה". "אבל למה עשית דבר כזה?". שאלתי אותה. "טוב... כמו שהבנתם מקודם, יש לנו בעיות כספיות. לפני כשבוע, היתה לי בת מצווה. הצלחתי להשיג שמלה, אבל נעליים לא. למרות שהאירוע היה קטן, רציתי שלפחות תהיה לי תלבושת הולמת. אז בשביל למצוא נעליים, נכנסתי לספר ולקחתי אותן. לא ביג דיל". "לא ביג דיל?!". זעמה זואי. "כן, זואי. לא ביג דיל. עדי רק לקחה את הנעליים, העציבה את הנסיך, ושינתה את הסיפור. כן, לא ביג דיל". התערבתי. לפתע נשמעה דפיקה בדלת. עדי פתחה. זאת היתה רומי ונעלי הזכוכית בידיה. "היי עדי, הנה הנעליים שלך!". אמרה רומי. "אנחנו ניקח את זה!". אמרתי לרומי ולקחתי את הנעליים. לאחר מכן, זואי ואני הלכנו משם.
פרק שניים עשר- שבו אנחנו פוגשים עוד פעם את המנקה המוזר
למחרת בבוקר, הלכתי לכיתה עם זואי ועם נעלי הזכוכית בילקוט. נעלי הזכוכית היו כבדות והכבידו עלי מאוד. "מתי אתה חושב שנפגוש את מר תומס ונביא לו את נעלי הזכוכית?". שאלה אותי זואי. משכתי בכתפיי. לפתע ראינו מנקה עובר לידינו. יש! זה מר תומס! עקבנו אחריו עד שלבסוף ניגשנו אליו. זה באמת היה מר תומס. "מר תומס! מצאנו את הנעליים!". אמרתי והוצאתי את הנעליים מהילקוט. פניו של מר תומס הוארו. "מעולה, ילדים!". הוא התלהב. הבאנו למר תומס את הנעליים והלכנו לכיתה.
בהפסקה מר תומס ניגש אלינו. "המשימה הושלמה!". הוא אמר וקרץ לנו. זואי ואני פתחנו את הספר וראינו שאכן הנעליים הוחזרו למקומן.
אז זהו חברים, עוד הרפתקה שלי ושל זואי הסתיימה. בואו נקווה שגם בפעם הבאה לא נאכזב את מר תומס. לאיזה ספר ניכנס בפעם הבאה? אם יש לכם ניחושים או השערות, תכתבו לי בתגובות!
שלכם, מקס גרין, "מציל הספרים". |
|
|
|
|
|
165
|
|
|
|
|
|
|
|
|
13/11/2018 16:47 |
יצחק744 |
3
|
|
כנראה שאעשה, אני צריך לחשוב על רעיון, אז אם יש לכם רעיונות של ספרים תכתבו בתגובות ואם אף אחד לא ירשום או שאני אחשוב על ספר שאני אוהב או שאני אמציא סיפור לבד כמו שעשיתי בשני החלקים הקודמים. כמובן שאני אכתוב סיפורים שלא קשורים לסדרה הזאת, אז תישארו מעודכנים! |
|
|
|
|
|
12/11/2018 18:00 |
רוניממם |
2
|
|
וואוו התמכרתי הסיפורים שלך ממש טובים! אני מקווה שתעשה עוד חלק:) |
|
|
|
|
|
11/11/2018 16:05 |
שנילה2 |
1 |
|
מדהים! |
|
|
|
|
|
|
|
