|
המתנה המושלמת
|
24/11/2018 |
הקדמה: היה זה יום הולדתי ה-12, התרגשתי מאוד. הכינו לי עוגה וקיבלתי מתנות, אבל המתנה הטובה ביותר היתה של בן.
פרק ראשון: סיפורי מתחיל בבוקר יום שלישי. ישבתי על כיסאי בכיתה, כיתה ו', והאזנתי לדברי המורה בעל המשקפיים העגולים. בשיעור היה משעמם, כרגיל, ואני כמעט נרדמתי בישיבה. השיעור היה שיעור היסטוריה, והמורה בדיוק הסביר על גירוש ספרד ושרבט דבר מה על הלוח. "עליכם בן זוג ולבחור נושא מסויים במהלך ההיסטוריה. לאחר מכן תכתבו על אותו נושא במחשב, ותדפיסו. העבודה תיבדק בעוד כשבועיים בדיוק!". אמר המורה וכתב את תאריך ההגשה למעלה. בהפסקה ניגשתי לשולחן של חברי הטוב בן. "רוצה לעשות את העבודה איתי?" שאלתי אותו. בן הניח את הספר שקרא על שולחנו. "בטח, יוני". הוא חשף חיוך בעל שיניים לבנבנות. בסוף שיחתינו קבענו להיפגש בפארק המרכזי בשעה ארבע, וללכת משם לבית שלי.
פרק שני: בשעה שתיים חזרתי הביתה. אכלתי ארוחת צהריים ושיחקתי עם תומר, אחי, בשחמט. לאחר מכן הכנתי שיעורי בית. בשלוש וחצי החלפתי חולצה לחולצה מכופתרת ובעשרה לארבע יצאתי מהבית לכיוון הפארק המרכזי. כשהגעתי ישבתי על נדנדה חלודה וחיכיתי לבן. ארבע ועשרה.... ארבע וחצי.... חמש.... ומבן לא היה זכר. הסתכלתי לכל הכיוונים, ובלב כבד חזרתי הביתה. הלכתי לחדרי והתחלתי לבכות. איך הוא מעז לא לבוא? במוחי עברו מחשבות נוראיות. אולי קרה לו משהו? לא, לא יכול להיות. אחרת הוא היה מודיע.
פרק שלישי: למחרת בבוקר הלכתי לבית הספר חפוי ראש. נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקומי. החלטתי לא לחשוב על בן ולחשוב על יום הולדתי שייערך עוד כשבוע. מחשבות אלו שיפרו את מצב רוחי העכור. בשיעור לא הקשבתי. הסתכלתי לעבר מקומו של בן. הוא היה ריק. אחרי השיעור השני נפתחה דלת הכיתה ובן נכנס בכבודו ובעצמו. הבטתי עליו בכעס, הוא לא הסתכל עלי, אפילו לא מבט קטנטן. בהפסקה ישבתי וקראתי ספר. "היי, יוני". לפתע שמעתי את קולו של בן. "אז... אני מצטער שלא באתי אתמול כמו שקבענו. רוצה לקבוע היום?". לא ידעתי מה לעשות. לסלוח לו או לא? בסוף וויתרתי והסכמתי. קבענו באותה שעה כמו אתמול.
פרק רביעי: כשהגעתי הביתה אכלתי ושכבתי במיטתי. יש עוד הרבה זמן עד שבן יגיע. יש לי זמן לנוח. בשלוש וחצי קמתי וסידרתי את החדר. שמתי בצלוחיות ביגלה ובמבה ובצד הנחתי בקבוק קולה וכוסות. בחמישה לארבע חיכיתי ליד הדלת. לפתע נשמע צלצול הטלפון. ניגשתי לענות. "הלו?". עניתי. "היי, זה בן," נשמע קולו של בן מהצד השני. "אני מצטער אבל.... לא אוכל להגיע בסוף". "מה? למה?". לא הבנתי. "אני צריך לסגור". בן אמר וניתק. אוף! היא עוד פעם עשה לי את זה. ביטל ברגע האחרון. הלכתי לחדרי בעצב. כשיצאתי משם כעבור כשעה, שמתי לב שהבמבה והביגלה נעלמו מהצלחת, כנראה שתומר לא התאפק ואכל אותם כשחזר מבית הספר.
פרק חמישי: כמה ימים עברו מאז השיחה של בן, ומחר יהיה יום הולדתי ה-12. אני לא אתן לבן לקלקל לי. לא היתה לי עבודה. הייתי חייב לעשות משהו. "אני לא יודע למה אתה מבטל," כתבתי לו הודעה. "אבל צריכה להיות לנו עבודה. ניפגש בביתך היום בשעה חמש". בחמש עמדתי מחוץ לביתו של בן. בהתחלה היססתי, אבל אז דפקתי דפיקות חלושות. לאט לאט הדפיקות הפכו להלומות. אף אחד לא פתח לי. לאחר זמן שנראה כמו נצח, נפתח חריץ צר וראיתי זוג עיניים חוששות. "יוני? רצית משהו?". שאלה אותי אימו של בן מבעד לדלת. "כן," עניתי. "אני ובן קבענו שניפגש היום להכין את העבודה בהיסטוריה," אימו של בן סקרה אותי. "מצטערת, בן לא יכול להיפגש היום". היא אמרה. רציתי להגיד משהו, אבל היא כבר טרקה את הדלת בחוזקה, ולא רק טרקה, גם נעלה, כאילו אני איזה פושע נמלט. רצתי משם, דמעות בעיניי, חזרה הביתה.
פרק שישי: יום הולדתי הגיע. לא שמחתי כמו שחשבתי. היום עבר רגיל לגמרי. בן לא הגיע לכיתה באותו היום. בסוף היום צעדתי הביתה בחיפזון. עצרתי לפני הדלת ופתחתי אותה עם הידית לאט. בחיים לא תבינו מה קרה אז. לפתע התמלאתי בבלונים וקישוטים. הלב שלי דפק בחוזקה. "הפתעה!" שמעתי כאילו מישהו צעק ממקום מרוחק. ראיתי את הבית מקושט, שולחן ממתקים היה מונח בצד ועליו עוגת שכבות. הבית היה מלא אנשים. סבא וסבתא, דודה רותי ודוד שמעון. ראיתי גם את דניאל, רון ואלון מהכיתה שלי. מאחורי כל קהילת האנשים עמד לא אחר מאשר בן. חייכתי אליו, הוא חייך בחזרה. הוא סיפר לי שהוא ביטל ברגע האחרון את הפגישות שלנו כי היה עסוק בהכנת מסיבת הפתעה לכבודי. היה זה יום הולדתי ה-12. התרגשתי מאוד. הכינו לי עוגה וקיבלתי מתנות, אבל המתנה הטובה ביותר היתה של בן. בן נתן לי את ההבנה שצריך לדון כל אחד לכף זכות, גם אם זה קשה.
|
|
מוקדש
לכולם | |
|
|
