קהילה - היצירות של קרןנצנץ
|
|
|
|
|
סיפור לכתב אורח -ארץ הצללים
|
05/12/2018 |
הכותרת: ארץ הצללים
תקציר: ילדה ושמה אנני עולה חדשה, היא מגיעה לכיתה חדשה, כיתה ה' ובית ספר חדש בארץ ישראל ומתעוררת למציאות שונה לגמרי, וזה לא רק מה שמחכה לה בדרך...
מקווה שתאהבו!
פרק 1: סיבוב הגלגל
הכל היה רגיל, עד ליום אחד. היום שבו המציאות שלי משתנה. אני זוכרת את זה טוב, הוריי קראו לי ולאחותי הקטנה לסלון והבהירו לנו שאנחנו עוברים לארץ חדשה, ארץ ישראל בעוד כשבוע.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני יהודייה, אני מכבדת את המסורת, החגים אבל אף פעם לא חוויתי את עצמי כילדה יהודייה. המשפחה שלי שומרת את זה בסוד, ואני גם מעדיפה לשמור אותו כך. אם מישהו היה יודע מזה, ייתכן שלא הייתי קיימת, לצערי לא אוהבים את הדת הזו בעולם וכבר שמעתי המון סיפורים על כך. תמיד היה בי צל של ספק להגיע לארץ "היהודים" שכולם מדברים עליה. אבל... העדפתי להדחיק את הספק הזה.
כשהבנתי שהספק שהיה בי הולך להתממש, היו לי המון חילוקי דעות ביני. האם זה טוב? האם סוף סוף אני הולכת להשתייך לדת שאני שייכת אליה? איך יהיה עכשיו?
כשסיימנו את השיחה. שתקתי. ומרוב מחשבות לא הצלחתי להירדם.
פרק 2: "תתעוררי כבר"
כתיקתוק השעון, חלף לו שבוע. עדיין לא הפנמתי את העובדה שזה באמת קורה, שהכל הולך להשתנות. התחלתי לשים את חפציי בקרטונים והרגשתי כאילו אני בחלום, כאילו זה הולך להיגמר בקרוב. במשך כל השבוע הזה, המחשבות לא פסקו, בקושי הצלחתי להתרכז בכיתה, בידיעה שאלו הימים האחרונים שלי שם. ומה יהיה עם החברות שלי? שיום אחד יגלו שנעלמתי ולא אחזור יותר, וזה ברור שאני לא אצליח לשמור איתן על קשר. בייחוד אחריי שהן יגלו לאן אני עברתי.
בלילה לפני המעבר, שוב לא הצלחתי להירדם. חיכיתי רק שהלילה הזה ייגמר ואתחיל את המציאות החדשה. הצלחתי לחשוב רק על דברים שליליים, וזה מה שהגביר את הרצון שלי להישאר בסן פרנסיסקו. מכל הדברים השליליים חשבתי על דבר חיובי אחד, שסוף סוף אוכל להצליח במקצוע בלימודים, אנגלית. אני לא התלמידה הכי טובה בכיתה, או ממוצאת. תמיד במקום האחרון, אולי זוהי הזדמנות סוף סוף לגשת למקום הראשון.
הלילה חלף, וקמתי מצלצול שעון המעורר מוקדם בבוקר. הדברים חלפו על פניי ואנחנו נסענו לכיוון שדה התעופה. לאחר שעות, עלינו למטוס. הטיסה הייתה ארוכה, וחיכיתי לרגע בו היא תיגמר.
פרק 3: "מי רוצה אותך?"
הטיסה חלפה, התקמנו בבית החדש שלי ונראה כי המצב הכללי לא משגשג במיוחד אצלנו.
למחרת, זה הגיע. היום הראשון בבית הספר הישראלי. אמי ליוותה אותי עד לבניין. התחלתי לעלות מדרגה, ועוד מדרגה ולחפש את הכיתה שלי. כל הדרך למציאות הכיתה שלי הייתה פשוט נוראית ומוזרה, ילדים משתוללים במסדרונות, ריבים ומכות בין ילדים. כל כך שונה ממה שאני רגילה אליו בבית הספר האמריקאי.
חיפשתי והתרוצצתי במשך דקות למציאת הכיתה שלי, כל הכיתות נראו לי אותו דבר ואיני יודעת איזו מהן היא הכיתה שלי, כי לא למדתי לקרוא בעברית.
לבסוף, מורה עזרה לי למצוא את הכיתה שלי. דלת הכיתה הייתה סגורה והיו דיבורים, הבנתי כבר שהשיעור התחיל.
דפקתי על הדלת שלוש נקישות, לקחתי אוויר ונכנסתי. למזלי ידעתי את השפה העברית, אז הבנתי שהמורה הציגה אותי. הסתכלתי על פניהם של חבריי לכיתה והרגשתי כזו מבוכה, הרכנתי את ראשי וחיפשתי מקום פנוי לשבת. בשונה מבתי הספר האמריקאים, השולחנות היו מסודרים זוגות זוגות. מצאתי מקום פנוי ליד אחת הילדות בכיתה, כשעברתי בין השולחנות, אחד הילדים הניח את רגלו לפניי ומעדתי. הבנתי כי מעשה זה נעשה במכוון ורציתי לבכות. כשהתיישבתי במקומי, נראה היה לי כי השכנה שלי לשולחן לא כל כך רוצה בי, היא הזיזה את הכסא שלה הצידה כמה שאפשר ושוב הרגשתי במבוכה, והבנתי שזה ממש לא הולך להיות פשוט כמו שחשבתי.
בתום השיעור, רציתי להכיר את חברותיי לכיתה ולהציג בפניהן את שמי. כשהתחלתי לדבר, היה לי לא פשוט. זוהי הייתה שפה חדשה בשבילי והבנות צחקו... ירדה לי דמעה ורצתי במבוכה. יצאתי מהבניין וישבתי על אחד הספסלים שנמצאים בחצר בית הספר. הדמעות לא פסקו ורק רציתי לחזור לאמריקה.
כששמעתי את צלצול פעמון בית הספר, התקדמתי לכיוון הכיתה ושמעתי את הבנות מדברות וצוחקות, הן צחקו על המבטא האמריקאי שלי, ושמעתי מילה שלא הכרתי "חרם" היה ברור לי שזו לא מילה חיובית.
פרק 4: "המערה הסודית"
במשך כל יום הלימודים, הרגשתי נורא. ובארוחת הערב כשהוריי שאלו אותי על היום שלי. שיקרתי להם שהכל בסדר. למרות שבתוכי לא רציתי לקום מהמיטה מחר בבוקר.
ביום שלמחרת, הלכתי לבית הספר כרגיל וכשנכנסתי לשער בית הספר שמעתי רעש מוזר. "אנני, אנני, פססס" הסתכלתי לכל עבר וחשבתי שאולי אני מדמיינת.
"אנני תסתכלי לכאן!", שמעתי. הסתכלתי שמאלה וימינה שוב ושוב אבל לא הצלחתי להבחין מאיפה הקול הזה מגיע. המשכתי ללכת והרגשתי נגיעה בכתף השמאלית שלי. הסתובבתי בבהלה וראיתי ילד יפה מראה. התפלאתי בכלל שהוא הסתכל עלי ונדהמתי מהיופי שלו.
"נעים להכיר אנני, אני עידו." הוא אמר. ואני השבתי לו, "אתה בטוח שאתה מדבר אליי?"
חשבתי שכמעט הרסתי את הסיכויים להתחבר עם מישהו. אבל למזלי הוא הבין אותי וענה, "אל תדאגי, בקרוב לא יציקו לך יותר". התפלאתי מהתגובה שלו. "מאיפה אתה יודע?" השבתי לו. "חכי לי בשער בית הספר בתום יום הלימודים ותראי את הקסם". הייתי מופתעת מאוד וחיכיתי בקוצר רוח לסיום היום.
יום הלימודים תם, וחיכיתי בשער בית הספר כפי שעידו אמר לי. "בואי אחריי" עידו אמר לי. "לאיפה?" השבתי לו. והוא הבהיר לי לסמוך עליו.
הלכתי דקות ארוכות ונכנסתי למקום מוזר עם המון עצים, כמו יער. באמצע היער נכנסנו למערה חשוכה, נבהלתי מאוד. "מה זה המקום הזה?" שאלתי את עידו. "ששש, תהיי בשקט!" הוא השיב לי.
לפתע הגענו למצוק. "את בטח שואלת מה זה המקום הזה?" עידו אמר לי. "זוהי הארץ הסודית שלי, ואם תבטיחי לא לגלות היא תהיה הארץ הסודית גם שלך. הבטחתי לעידו לא לגלות. הוא החזיק לי את היד ואמר: "עכשיו נקפוץ." ועניתי לו: "אתה משוגע?! בשביל זה הבאת אותי לכאן?" "זה לא מה שאת חושבת, תאמיני לי! במילא החיים שלך לא יכולים להיות יותר גרועים מזה." היה הגיון במה שהוא אמר, ולמרות שפחדתי כל כך הרגשתי שאפשר לסמוך עליו. עצמתי עיניים וקפצנו מהמצוק.
פרק 5: "המחתרת"
פקחתי את עיניי, וראיתי המון דברים מוזרים. צללים מרחפים, שדונים מקפצים, ופיות מעמיסות אבקת קסמים לתוך סיר. הרגשתי שאני הוזה וצבטתי את עצמי בכדי להתעורר מהחלום הזה. "ברוכה הבאה, ארץ הצללים" עידו אמר. לא הבנתי מה קורה, ולפתע התקרבה אליי אחת הפיות ואמרה: "זוהי ארץ הצללים, ארץ קסומה שרק אנשים טובי לב יכולים להיכנס אליה, את נבחרת." הייתי נורא מבולבלת והשבתי: "ארץ הצללים? אני חולמת? מה המטרה של כל זה בכלל?" והפיה השיבה לי: "אנחנו יכולים לשנות לך את המציאות כפי שתרצי, ובתמורה לכך תצטרכי לעשות למעננו רק דבר אחד". לפתע קפצו לי המון מחשבות, זה הכרחי? אולי אני חולמת? זה מסוכן? בטח דואגים לי, מה אני עושה? אבל מצד שני לא חשבתי שזה יהיה יותר גרוע מהמציאות שאני חיה בה עכשיו.
הסכמתי, והפיה אמרה: "מצויין! אז לפני שנגשים לך את החלום, זוהי התמורה שאנחנו מבקשים, רק בסך הכל לחבוש את הכובע הקסום הזה, ולהגיד את המילים שאני אומר לך"
ואני השבתי: "ומה הכובע הקסום הזה עושה?"
הפיה: "הכובע הזה ייתן לנו מידע על המציאות שהיית רוצה לחיות בה, כמו קריאת מחשבות. זה בטוח סמכי עלינו".
הסתכלתי על עידו, והוא הנהן לי עם ראשו. הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו כמו בפעם הקודם, והיופי שלו פשוט הפנט אותי.
הסכמתי, וישבתי בכסא שהורו לי לשבת עליו כשהכובע נמצא עליי.
הפיה ושאר היצורים: "חזרי אחרינו, כל הלבבות".
אנני: "כל הלבבות"
הפיה ושאר היצורים: "שיתנפצו ויגרמו לשנאה".
אנני: "שיתנפצו ויגרמו לשנאה"
הפיה ושאר היצורים: "לא יצליחו לכפות, על הדמעה שזלגה".
אנני: "לא יצליחו לכפות על הדמעה שזלגה".
לפתע הרגתי מטושטשת ועיניי נעצמו.
פרק 6: "הטעות הנכפית"
התעוררתי לפתע במקום מוזר, בתוך בועה סגולה שאין לה יציאה. התחלתי לצרוח ולבכות, והבנתי את הטעות שעשיתי. לפתע עידו הגיע. "מה עשית לי?!! אני שונאת אותך!" אמרתי. עידו לקח סירופ ולפתע הפך לייצור מוזר ואפל. "הייתי אמין נכון?" אמר עידו. "עידו מי אתה בכלל? או שבכלל לא קוראים לך ככה?"
"נעים להכיר, צל. ראש המחתרת הזו. עכשיו את ביידינו." כך הוא אמר.
מרוב ההלם שעבר בתוכי פשוט לא יכלתי להוציא מילה. לא ידעתי מה לעשות באותה הרגע ורק ניסיתי לצאת מהמקום הזה. צל הוציא אותי מהבועה וכשרצתי לכיוון היציאה הרגשתי מין מגנט כזה שלא מאפשר לי לזוז. "אין לי לאן לברוח את לא מבינה?" חשבתי שבטוח יש לו נקודת תורפה כלשהי. אבל האמת שדווקא במקרה הזה חיכיתי למושיע, שיציל אותי מהסיוט הזה. לפתע שמעתי דפיקות חזקות לכיוון הדלת שנמצאת שם. לפתע ראיתי את הבנות מהכיתה שלי, אלו שצחקו עלי. הייתי מופתעת מאוד ולא הצלחתי לזוז. הבנות התחילו להכות בחוזקה את צל והוא העיף אותן הצידה על ידי רוח כישוף. לפתע הכישוף של המגנט שפעל עליי התבטל ורק חיפשתי משהו שאוכל להביס אותו את צל. "המראה המראה, זוהי נקודת התורפה שלו." שמעתי את אחת הבנות אומרת שהיא חלשה מאוד. הרמתי את המראה שהייתה מונחת ליד כף ידה של הילדה, ובלי לחשוב הרמתי אותו כלפי מעלה לכיוונו של צל. "לאאאאא!" צל צעק אנוש לגמריי, לפתע הוא התחיל להתפתל ולהיתקע בכל עבר עד שלבסוף הוא נמס ומים שחורים שררו על רצפת המערה.
הייתי נורא מבוהלת ושמחה ביחד, הבנות קמו לעברי באפיסת כוחות וחיבקו אותי. "איך אתן ידעתן? ולמה רציתן לעזור לי בכלל, הרי צחקתן עלי" אמרתי להן. "את באמת צודקת, עשינו מעשה לא הגון ופוגע, אנחנו גם היינו קורבן לעידו, הילד המושלם. זה טוב מכדי להיות נכון. כל זה היה מהתוכנית של עידו, מאז שהיינו קורבן שלו, נשבענו לו אמונים לא לגלות את זהותו האמיתית. כשהוא שמע שילדה חדשה מגיעה לכיתה, הוא הריח הזדמנות. ישר הבנו שזו כוונתו והחלטתנו "לזרום" איתו ושירגיש שהכל מתנהל כשורה. כבר מזמן רציתי להביס אותו וחשבנו שזו הזדמנות מצויינת גם להביס אותו, וגם להציל אותך מפניו."
הייתי בהלם מטורף וכל כך שמחתי. יצאנו מן המערה החשוכה והבטחנו לא להתקרב לשם לעולם.
פרק 7: סוף טוב הכל טוב?
הגעתי הביתה, בתחושת סיפוק ושמחה. שמחתי שהבנתי שהולך להיות בסדר מכל הבחינות, גם יש לי חברות חדשות, אין עליי איומים. סוף טוב הכל טוב לא?
ביום למחרת, קבענו בבית הספר אני והבנות שחייב לארגן מסיבה בשבילי. לכבוד ההגעה שלי לבית הספר, והייתי פשוט מאושרת. שמחתי שזו המציאות שלי עכשיו, ואני מאמינה שהכל קורה כי הוא אמור לקרות.
בדרך חזרה מבית הספר, ילד עבר עם אופניים והתנגש בי. מעדתי, אך קמתי והתאוששתי. הילד התקרב לעברי וראה שאני מרגישה בסדר. הוא הסתכל עלייך וחייך והמשיך לרכב. כשהסתכלתי על פניו הרגשתי שהן מוכרות לי, המשכתי ללכת.
פתאום נפל לי האסימון וצעקתי: "זה היה עידו!"... |
|
|
|
|
|
494
|
|
|
|
|
|
|
|
|
02/02/2020 16:13 |
תצמה1 |
7 |
מגניב
ממש מהממם
תעשו לה ליק כמוני |
|
|
|
|
|
23/01/2020 11:39 |
אילתמטילת |
6 |
|
מהמםםםםםםם פירגנתי לך לייק |
|
|
|
|
|
21/01/2020 15:23 |
נעומי707 |
5 |
|
היי, את כותבת ממש מקסים (: |
|
|
|
|
|
21/04/2019 12:42 |
אגסית31 |
4 |
|
מוש ממש אהבתי |
|
|
|
|
|
15/04/2019 21:28 |
פגימגמג |
3 |
מ
מע
מעו
מעול
מעולה
מעול
מעו
מע
מ |
|
|
|
|
|
07/12/2018 20:04 |
מעולה10 |
2
|
|
אוצר מילים רחב! ישר כוח! |
|
|
|
|
|
05/12/2018 12:53 |
קרןנצנץ |
1
|
היי, היו לי כמה טעויות במהלך הכתיבה:
פרק 6- "אין לך (לי הייתה הטעות) לאן לברוח- עידו אומר לאנני את זה.
עוד טעות בפרק 6: הרמתי אותה (הטעות הייתה אותו. הכוונה למראה) כלפיי מעלה לכיוונו של צל.
פרק 7: "הוא הסתכל לעברי, חייך והמשיך לרכב" (זה המשפט המתוקן במקום מה שכתבתי שם).
מקווה שתהנו! אשמח אם תכתבו בתגובות מה אתם חושבים על הסיפור. |
|
|
|
|
|
|
|
