|
להיות מאושרת
|
20/02/2019 |
פרק 1- ליאור ואני
"אמא אני יוצאת" קראתי בקול, אך לא נשמע מענה.
"אמא!!" קראתי שוב, אך אמי לא ענתה.
אני לא יודעת אם היא מתעלמת, או שהיא באמת לא שומעת.
ליאור הוא המנקה שלנו, הוא מגיע מבית עני, שזקוק לפרוסת לחם בשביל להיות מאושר. לעומתו, אני מגיעה מבית עשיר במעמד גבוה, אמא שלי היא ראשת העיר ואבא שלי יהלומן. את ליאור אני מכירה מאז שאני זוכרת את עצמי. הוא היה קשור אלי מאוד. אתמול הבנתי שאני רוצה להיות יותר מסתם "בוסית" שלו. איני רוצה לתת לו רק 70 שקלים לשעה, אני רוצה לתת לו הכל, שיהיה מאושר. בוא נגיד שאמי, פחות אהבה לשמוע את זה. ליאור כמובן לא יודע, ותכננתי לספר לו היום כשאלך לביתו הקטן בכפר הסמוך.
"אז אמא אני יוצאת!" קראתי שוב, והבנתי שזה לא שהיא לא שומעת, היא פשוט כועסת מאוד.
פרק 2- הבית של ליאור
יצאתי מהבית כשחשבתי על אמא שלי. היא סחבה אותי בבטן 9 חודשים, היא תמיד שם בשבילי, ואני יודעת שזה קשה לה. אבל אני לא מצליחה לשלוט ברגשות שלי!
הגעתי לביתו של ליאור. זה פעם ראשונה שהייתי אצלו. תמיד ידעתי איפה הוא גר, אבל לא חשבתי אפילו פעם אחת, על באמת לבוא אליו.
דפקתי בדלתו של ליאור, ואישה מבוגרת עם קמטים פתחה לי. האמת שהדבר הראשון שראיתי אצלה, זה חיוך. מה ששונה מאצלי. אני רגילה לראות אבא רציני שעסוק רק בעבודה, אמא שמתלוננת על מה שאין במקום להתעסק במה שיש- ויש הרבה, אחים שכל היום מתפנקים- הולכים למסיבות, לחופשות... ורק אני חולמת על בחור שיהפוך אותי למאושרת. אני לא צריכה כסף, יאכטה או אפילו אייפון. אני רק צריכה אהבה אמיתית. ואני חושבת שהגיע הזמן להכנס לבית של ליאור ולספר לו הכל.
פרק 3- לא שייך לי
"שלום" האישה אמרה לי.
"היי באתי לבקר את ליאור. אני יכולה להכנס?" שאלתי.
"בוודאי" האישה לקחה צעד אחורה וחייכה אלי.
נכנסתי לבית וראיתי מטבח קטן, ספה ישנה וקרועה וחדר קטן, בלי כלום רק מיטה וכיסא מעץ. על המיטה ישב ליאור.
"ליאור!" התרגשתי.
"תולי.. מה את עושה פה?" גמגם.
"רציתי לספר לך משהו.." התיישבתי על ידו ואמרתי "זה כבר התחיל לפני שבוע, השעה הייתה חמש בבוקר, והתרגשתי.פשוט הרגשתי שאני מתרגשת לראות אותך. בחמש וחצי הגעת וכל כך היה יפה לראות אותך. הבנתי אז שאני מאוהבת"
ליאור הסתכל עלי במבט מבוהל.
"א.. אני..." ליאור היה פעור פה.
"תשמעי.. אני לא ידעתי שככה את מרגישה, והאמת שאני לא מרגיש אותו דבר.. את חברה טובה אך לא יותר מזה" אמר ליאור וניסה להיות עדין איתי.
פתאום הרגשתי מוזר, כאילו שלקחו ממני משהו, משהו שאפילו לא שייך לי...
פרק 4- דמעות
יצאתי מביתו של ליאור, עצובה, כעוסה, עם תחושת אשמה. הרגשתי מערבולת בתוך הבטן שלי, שלא מפסיקות לנוע. רציתי להעלם, להיקבר בתוך האדמה ולא לצאת לעולם. בחיי לא הרגשתי ככה. אפילו בשיעורי משחק, כשהמורה מבקשת ממני להיות עצובה ולבכות- איני מצליחה. הפעם האחרונה שבכיתי היתה לפני חמש שנים כשסבתי נפטרה כשעוד הייתי בכיתה ו. אבל עכשיו אני מרגישה תסכול. עיני התחילו להתמלא בדמעות. לא לא, אסור לי לבכות. תמיד אמא שלי חינכה אותי להיות קשוחה וחזקה, אפילו שבלב אני רגישה מאוד. אני לא בוכה, אני רק נפגעת. אם הייתי מתחילה לדמוע הייתי מצליחה לעצור את זה, והייתי מתחבאת בשירותים. פעם אחת ילדה ראתה אותי, ושיקרתי שהעיניים שלי מזיעות ואלה לא דמעות. אך הפעם לא הצלחתי לעצור את זה. עוד דמעה ועוד דמעה זלגו לי והן יכלו אפילו למלא בריכה. ניגבתי את הדמעות והדבקתי לי חיוך מזוייף על הפנים.
פרק 5- פפראצי
אני מדגמנת כבר חמש שנים. התחלתי כי אבא שלי די הכריח אותי, ואני לא ממש אוהבת את קריירת הדוגמנות. רציתי תמיד להיות ספורטאית. יותר בתחום הריצה. אך אבא שלי אומר שזה רק לבנים. אז כנראה שאצטרך להשאר בדוגמנות ולסבול. בשנתיים האחרונות הפכתי לכוכבת באמת, אפילו פפראצים התחילו לעקוב אחרי. אני מעדיפה להיות אנונימית ולא מוכרת, אבל באתי ממשפחה עשירה ואפילו אם לא הייתי מדגמנת לא הייתי יכולה להתחמק מפפראצי.
והינה, בעוד שחשבתי על פפראצי, קולות של צילום התקרבו.
"תולי! תולי כהן!" נשמע לעברי קריאה של בחור עם מצלמה בידו.
רציתי לבדוק אם בטוח הדמעות התייבשו, אז העברתי את האצבע שלי על העין. הבחור צילם וצילם וצילם ורציתי רק לברוח ולהסתגר בחדר. אך לא הייתי קרובה אפילו לבית.
"גברת כהן! אני לא מאמין!" התרגש הבחור והמשיך לצלם. תוך דקה כל הצלמים, המראיינים ואפילו מעריצים התאספו מסביבי וצעקו את שמי.
הינה סיבה למה להיות עשירה ובקריירת דוגמנות משגשגת לא גורמת לי אושר.
פרק 6- ליאור מציל אותי
כל העיר היתה על הרגלים, וכל רגע מראיין הגיע ושאל אותי שאלות.
"האם זה נכון שאת מאוהבת במנקה?" אחת קראה.
"כמה זמן את מאוהבת בו?" שניה צעקה.
"איך ההורים שלך הגיבו?" שלישית שאלה.
ועוד קריאה, ועוד צעקה רק מילאו את הראש שלי במחשבות, ושוב נזכרתי בליאור. ושוב רציתי להעלם, להיות לבד.
"אני אוהבת אותך אני תמיד שם בשבילך!!" מעריצה קראה. אך מה שהיא לא ידעה, שהיא לא באמת יכולה לעשות בשבילי משהו. בטח לא עכשיו, כשכולי מלאה במצלמות. הסתכלתי שמאלה וימינה, חיפשתי דרך להמלט אך הכל היה מלא באנשים. וגם אם היה דרך, יש פה גברים הרבה יותר שריריים ממני, וכמו שאבא שלי אומר גברים הם יותר מהירים מבנות. בטח לא מנערה קטנה ורזה כמוני. לפתע ראיתי את ליאור מסתכל על מה כל המהומה. שידרתי לליאור שאני במצוקה עם הבעת פנים. ליאור התקרב ואפילו דחף כמה אנשים עד שהגיע אליי.
"ליאור תעזור לי!" לחשתי בזמן שצלמים צילמו גם את ליאור- המנקה שלי.
"תעשי את מה שאת הכי טובה בו" ליאור לחש לי בחזרה והתעלם מקריאות הצלמים.
"דוגמנות?" תהיתי.
"ריצה" חייך ליאור. חייכתי בחזרה ואחזתי בידו.
ספרתי עד שלוש והתחלתי לרוץ. אני מניחה שדחפתי כמה אנשים, אבל לא היה לי אכפת. משכתי את ליאור אחרי.
"לאן אנחנו רצים?" ליאור שאל.
"לבית שלך" עניתי לו מתנשפת. זה המקום שהכי רציתי להיות בו כרגע. מקום של אנשים שמחייכים, ולא רק עסוקים בכסף.
פרק 7- מאושרת
רצתי כל כך מהר ואני בטוחה שליאור רץ רק כי משכתי אותו, והוא בחיים לא היה מצליח לרוץ ככה.
"לפעמים אני טועה" ליאור אמר וניסה להתקרב אלי יותר אך לא הצליח.
לפעמים אני טועה? חשבתי. לא הבנתי מה קשור.
רצנו ורצנו, ראיתי את הבית באופק. הסתובבתי לאחור וראיתי אלפי אנשים רצים אחרי אך לא מצליחים להדביק את הפער.
הגענו לבית של ליאור.
"למה התכוונת כשאמרת לפעמים אני טועה?" שאלתי את ליאור.
"התכוונתי שהגעתי סוף סוף"
"לאן הגעת? לבית?"
"הגעתי ללב שלך" ליאור הסתכל אלי.
המערבולות בבטן פסקו. הרגשתי בפעם הראשונה מאושרת.
|
|
מוקדש
ל מנור362 | |
|
|
