קהילה - היצירות של אלסיה5
|
|
|
|
|
המשך ל"ממה נסיכה עשוייה"-חלק 2
|
15/12/2019 |
פרק 5: הנסיך עם העיניים הירוקות.
הפעם הבאה שהיא ראתה את פוריב היה כשהיא טיילה בגינת הארמון.
היא עמדה לצאת לצוד ביער, היא הייתה לבושה גם בהתאם, היא לבשה חותלות בצבע ירוק צבאי וטוניקה תואמת עם שריון עור.
שיערה היה קלוע לצמה והקשת ואשפת החצים שלה היו חגורים לגבה.
"הנסיך." היא החוותה לו במנוד ראש כשראתה אותו, היא בהחלט לא נראתה דיפלומטית במיוחד.
הנסיך אפיל לא הנהן אליה בחזרה כשעברה לידו, הוא נשען על הקיר ובהה בשמיים בעיניים נוצצות.
"אהמ." אליס פלטה שיעול מזויף כדי למשוך את שתומת ליבו. הכעיס אותה שהוא מתעלם ממנה ככה, ועוד אחרי שהסכימה להתחתן איתו רק בגלל שדודו החליט להכריז מלחמה.
"המלכה." אמר בפשטות, הוא פנה להביט בה, הוא העביר את מבטו על לבודה, "את נראית הרבה יותר טוב מקודם. יותר טבעי." אמר, "נראית קצת... בובתית קודם. יותר מדי מושלמת."
זה היה בדיוק מה שהיא רצתה לשמוע, כאילו קרא את המחשבות שלה ומצא את המילים לבטא אותן בקול. הוא נשמע כל כך מבין שזה היה מדהים מכדי להיות אמיתי, וכנראה זה באמת היה ככה. הוא היה בנה של סאבידוריה, אסור היה לה לשכוח את זה.
אסור היה לאליס לזלזל בה, או בבנה. היא לא תיתן לאף אחד מהם להוריד אותה.
"את יודעת, זה היה מדהים איך שעמדת ככה לפני ההורים שלך. שלא פחדת לשבור את המסורות בשביל החופש שלך. הלוואי שהיה לי את האומץ שלך."
בכל זאת, היה בו משהו שנשמע שונה מסאבידוריה, כנה יותר, טהור יותר. אולי היא יכולה לתת לשמור קצת על ראש פתוח. זה לא יכול להזיק.
"תודה." היא אמרה. אליס הופתעה כמה טבעי הקול שלה נשמע, "התכוונתי ללכת לצוד עכשיו."
"אני אבוא איתך."
"תפקח את שתי העיניים." אליס ציוותה. היא עמדה מאחורי פוריב ועזרה לו לייצב את החץ בקשת.
"תמתח את היד שלך לאחור- כן בצורה כזאת. בדיוק." אליס הסבירה, "ועכשיו תשחרר."
פוריב שחרר את החץ, הוא נראה בטוח בעצמו אבל אליס הייתה מומחית. היא ראתה את כל הפגמים -גם הקטנים ביותר- בעמידה שלו.
הצורה שבה העין השמאלית שלו ניסתה להצטמצם, או ידיו הרועדות מהמאמץ.
החץ ננעץ בתחתית לוח המטרה. לא טוב, אבל גם לא רע לגמרי בשביל מתחיל.
הוא הסתובב להביט בה, שיערו הכהה נדבק למצחו מזיעה. הוא הביט בה בעיניים נוצצות, מחכה לתגובתה.
"זה היה טוב." היא אמרה לבסוף כשהיא ראתה שעליו פניו גודלים חיוך היא החליטה להוסיף, "בשביל מתחיל." היא גיחכה.
פוריב הזעיף את פניו, הנסיך שלח אגרוף קטן אל ידה, "סתמי." הוא רטן אבל בעיניו נראה ניצוץ משועשע.
המלכה הצעירה צחקקה והחזירה לו אגרוף משלה, הוא התנודד מהאגרוף ונפל על גבו, בין גבעולי הדשא.
"וואו אתה יותר חלש משאתה- וווה!" אליס סיימה את המשפט שלה בצווחה כשהנסיך בעט ברגליה והפיל אותה לקרקע, באותה תנוחה.
"מה רצית להגיד?" הוא צחק.
"אוח, סתום כבר." היא התנשפה.
שניהם פשוט שכבו שם, על הדשא כשקשת בינהם וחצים מפוזרים סביבם.
הם ידעו שהם צריך לקום ולחזור לארמון, להמשיך להיות המלכה אליסיה והנסיך פוריב, אבל אף אחד לא מצא את הרצון לעמוד להתחיל לחזור.
עוד מעט הם יחזרו, עוד מעט.
פרק 6: אהבה וחברות
מה זאת אהבה?
איזבלה אומרת שאהבה זאת הקרבה. להיות מוכן לתת כל דבר למישהו.
להיות מוכן להקריב הכל למישהו, בלי להסס. לתת את הכל, את האמון שלך, את החיים שלך, את הלב שלך, ולסמוך על השני שישמור על מה שניתן לו.
מרגרט חושבת שאהבה זאת מחויבות. להיות נאמן למישהו לנצח, עד המוות.
להבטיח זה לזה שרק המוות יפריד ביניהם. לעמוד זה לצד זה לא משנה כמה זה קשה.
אמא שלה אמרה לה פעם שאהבה היא כואבת.
אהבה אמיתית זה משהו שיכול להתגבר על כל הכאבים האלו, היא אמרה פעם אחת במרירות ומעולם לא חזרה לדבר על זה.
אליס הוסיפה לפגוש את פוריב, פעם שנפגשו היא חייכה כשראתה אותו וכל פעם שנפרדו היא רק חיכתה לראות אותו שוב.
הם לא עשו יותר מדי, לפעמים הם הסתובבו ביער, פוריב לימד אותה לזהות צמחי מרפא והיא המשיכה ללמד אותו איך להשתמש בחץ וקשת.
לפעמים הם פשוט טיילו בגני הארמון, מדברים ומתגרים זה בזה ולפעמים הם פשוט ישבו בשקט, זה לצד זה על שפת אגם כשרגליהם משתלשלות לתוך המים או טיילו ברחבי העיר כשהיא מסבירה לו על הארכיטקטורה של העיר בעוד הוא בולע כל מילה שלה בעיניים בוהקות.
אבל משהו הציק לה, האם זה היה אהבה, מה שהיא מרגישה כלפי פוריב? לכן היא שאלה את מרגרט ואיזבלה, היא חיפשה בספרייה ושמה יד על כל שיר ומכתב אהבה שיכלה למצוא. אף אחד מהם לא אמר לה את מה שהיא רצתה לשמוע.
היא ראתה את פוריב בפעם הבאה באחת ממרפסות הארמון, הוא צייר רישום של העיר מלמעלה.
"אתה אוהב אותי?" היא פלטה פתאום.
"המממ? הוא זימזם. פוריב הניח לרישום והרים את מבטו.
"כן." הוא אמר. אליס לא חשה שמחה או הקלה כמו שציפתה שתרגיש. "רק לא בדרך רומנטית. ומה איתך? את אוהבת אותי בצורה הזאת?"
"לא." רק כשאמרה את המילים האלה היא הבינה כמה הן נכונות, "אני לא בטוחה איך לקרוא לזה."
"מה עם חברות?"
חברות! זהו זה. זה התחושה החדשה הזאת שהייתה בלב שלה, לא אהבה אלא חברות. חברות. המילה גרמה לה לתחושה חמימה בלב. מעולם לא היה לה חבר.
פרק 7: סיפור מאמא
"המלכה האם מבקשת לנוכחותך" אליס הרהרה בדבריה של השליחה בעודה פוסעת לעבר חדריה של אימה. היא בקושי ראתה את הוריה מאז שעלתה לכס.
היא גרה בארמון כמובן, אבל היא מעולם לא ראתה אותה, המלכה ביאטריס דמתה יותר לרוח רפאים. אף אחד בקושי ראה אותה יוצאת מחדריה.
היא נשמה עמוק כשהגיעה לבסוף לדלת העץ לפני שנקשה בהיסוס.
"תיכנסי." המלכה הצעירה נכנסה לחדר ועיניה נפערו, היא כמעט שלא יכלה להאמין שהאישה שישבה על המיטה הייתה אמא שלה.
שיערה החום העשיר של המלכה האם היה מפוזר ונח על כתפיה, היא לבשה שמלת משי אדומה, עם מחשוף בגב.
אליס רק עכשיו שמה לב לכל הפגמים הקטנים שמעולם לא ראתה קודם באימה, שהאף שלה יותר מדי סלד למשל, ועיניה הירוקות היו כהות יותר משחשבה כמו עלי העצים בלילה, כשהשמש לא הייתה שם כדי להאיר עליהם.
אמא שלה התקרבה אליה, הצעדים שלה היו כל כך אלגנטיים ועדינים שזה נראה כאילו היא מרחפת מעל הקרקע.
היא הושיטה את ידה לעברה (אליס נרתעה) וסגרה את הדלת שמאחוריה.
"אז אני מבינה שהנסיכה סאבידוריה נמצאת כאן." אמרה ביאטריס, הרגשות בקולה התערבלו אבל אליס יכלה לשמוע במילותיה כעס, שנאה ו...פחד?
"את פגשת את הנסיכה סאבידוריה?" אליסיה שאלה.
"כן," היה גם מרירות, אליס זיהתה. "פגשתי אותה כשעדיין היה לה שישה אחים ולא אפס אחים ובובה."
"תני לי לספר לך סיפור." ביאטריס אמרה, "היה היה פעם- טוב לא כל כך מזמן בארץ לא ממש רחוקה היה בן מלך עשיר."
"בן המלך היה מאורס לנסיכה יפהפייה ממלכה רחוקה, הצעירה ביותר מבין ששת אחיה, לא ידעו עליה הרבה. היא הייתה פשוט האחות הקטנה והיפה."
אליס פתאום הבינה כמה היא עייפה מכל זה, והיא הייתה עייפה כל כך שהיא בקושי שמה לב לכך שהמלכה האם הובילה אותה לשבת על מיטתה.
"יום אחד הוא פגש בעלמה לבושה סמרטוטים, היא הייתה יפה מתחת ללכלוך, זה היה ברור אבל הדבר שהרשים אותו במיוחד היה הדרך בה היא נשאה את עצמה," ביאטריס סיפרה, "עמידתה הייתה חזקה, כאילו הייתה בלתי ניתנת לשבירה. היא הלכה סנטר מורם, מרימה את עצמה בכבוד ובחן. כאילו היא הייתה מלכה, המלכה של שום דבר וכל דבר."
המלכה לשעבר התהלכה ברחבי החדר באותה מספרת, מדי פעם מוסיפה תנועות ידיים פרועות.
"אבל בתו של האיכר רצתה להיות עם מישהו אחר-מישהי אחרת יותר נכון- עם חברתה הטובה ביותר. אבל בתוך ליבה היא ידעה שהן לא יכלו להיות ביחד לנצח. לא כאן לפחות.
"חברתה הציעה שהן יברחו, שזה יהיה רק שתיהן מול כל העולם, והרעיון לא קסם בעיניה של בת האיכר כמו שהיה בעיני חברתה.
בת האיכר לא רצתה להיות ענייה, היא רצתה לחיות בנוחות. זה אולי נראה אנוכי ומפונק אבל בשביל בחורה שראתה רק עוני כל חייה היא השתוקקה לחיות כמו האצילים; מוקפת בשמלות מהודרות בכסף וזהב ובאבני חן."
ככל שהמלכה האם המשיכה בסיפור ככה גם השתאותה של אליס גדלה. נראה שבאמא שלה היה יותר מהמלכה המושלמת שהיא הייתה, מי ידע שהיא מספרת סופרים טובה כל כך? כמובן היה משהו מוכר בסיפור הזה שהיא לא הצליחה לשים עליו את אצבעה במצב המסוחרר שבו היא הייתה עכשיו.
"יום אחד הנסיך -יורש העצר בכבודו ובעצמו!- הציע לה נישואים. בן המלך כרע על ברכו לפניה, בת איכרים פשוטה והציע לה עושר ונוחות בתמורה לידה. הו זה נראה כמו משהו שנלקח מהאגדות!" הקול שלה נעשה פתאום מריר יותר. "היא נטשה את חברתה ואת העוני וקיבלה את הצעתו של הנסיך להפוך לאשתו. "
אליס פנתה לקום אבל ביאטריס הניחה יד על כתפה והושיבה אותה בחזרה בעדינות.
"אבל זה לא כל הסיפור." היא נענעה את ראשה בעצב, "ארוסתו הקודמת של הנסיך, הנסיכה היפה מהממלכה האחרת, זעמה. היא חמקה לתוך הממלכה, ואז לתוך הארמון ואז לחדריה של הכלה הצעירה, ממש לפני חתונתם.
"הנסיכה השילה את הדמות הביישנית והמתוקה שלה וכלתו של הנסיך הייתה הראשונה אי פעם לראות את הנחש שמסתתר מתחת לחזותה המתוקה."
"מה אכפת לך?" הכלה שאלה ברעד, ביאטריס העבירה את מה שקרה במוחה שוב ושוב בעת שהוציאה את הסיפור במילים. "את לא אוהבת אותו אפילו!"
"ואת?" קולה הנחשי גרם לה לצמרמורת, נדמה שעיניה השחורות פלחו את נשמתה ושאבו ממנה את כל סודותיה.
"ברור שכן!" היא ניסתה להישמע בטוחה, אבל קולה רעד.
הנסיכה גיחכה היא שלפה סכין, כאילו מהאוויר הדק, והצמידה את הכלה לקיר בעזרתו.
"את צודקת כמובן, לא אכפת לי מהנסיך, או אפילו מהממלכה הזאת, אבל את יודעת מה אומרים עלי עכשיו?" עיניה של הנסיכה היו ריקות אבל שפתיה התעקלו בלעג, "הנסיכה שהפסידה לבת איכר עלובה!" היא צווחה.
"את יודעת, יכולתי לסיים את זה כאן ועכשיו, אבל אני אחוס עלייך. תראי בזה מחווה לרצון טוב. הרי מה יגידו עלי אם אני אעשה את זה עכשיו? הנסיכה הקנאית, יקראו לי. הם יהרסו את כל המוניטין שלקח לי שנים לבנות. לא, לא, לא. זה ממש לא בא בחשבון."
הכלה הצעירה שחררה את האוויר שעצרה בריאותיה, הנסיכה חייכה חיוך נחשי, "אבל אל תדאגי. בגלל ההשפלה הזאת, אני נשבעת לך כאן ועכשיו, אני אשיג את הממלכה האומללה הזאת שלך בין אם זה יהיה בכוח או בנישואים, ואני אשרוף אותה לאפר. ואם לא, אני מעדיפה למות."
"אז כדאי שתתחילי לחפור את הקבר שלך, כי אין לך שום כוח בממלכה שלך בשביל להכריז מלחמה, יש את אחיך לפניך והם לעולם לא יתנו לך לפתוח במלחמה ביננו ואני לעולם, לעולם לא הסכים לברית נישואים!"
"טוב ככה זה?" היא גיחכה. "אז נחייה ונראה."
היא עטתה על פניה שוב את החזות התמימה לפני שהחליקה מהחדר, לא משמיעה שום צליל, כמו רוח רפאים.
"וכשהפכה לאשתו של הנסיך היא נתנה לעצמה ליהנות מהעושר ותשומת הלב שקיבלה אבל מהר מאוד בן המלך הפסיק להתעניין בה, האהבה נמוגה מעיניו והוא התחיל לדבר עם נשים אחרות.
חברתה התחתנה עם סוחר וטיילה איתו בדרכים, וזיכרון האיום של הנסיכה היה צרוב במוחה עמוק יותר מהצלקת שהיא השאירה על צווארה.
בסוף הדבר היחיד שנשאר לה היה העושר בו כל כך חשקה, והעושר הזה לא הספיק לה יותר." היא סיימה.
"זה עלייך נכון?" אליס נעמדה פתאום. הכל לפתע נהייה הגיוני. "הנסיך, הוא אבא נכון? וארוסתו, היא הנסיכה סאבידוריה."
המחשבות הכו בה בכוח כזה שהיא הרגישה חולה, זה היה יותר מדי לעכל בבת אחת. היא הרגישה כל כך מותשת פתאום.
ביאטריס עזרה לה להתיישב שוב, "את לא רק מלכה יותר טובה ממני אליסיה יקרתי, את גם בן אדם טוב יותר. אני סומכת עליך שתתקני את הטעויות שלי, תהיה חכמה יותר ממה שאני הייתי." היא אמרה.
"אני גאה בך." זה היה שלושה מילים שהיא מעולם לא ציפתה לשמוע.
שלושה מילים שאמרו הכל וכלום בשבילה בבת אחת.
שלושה מילים שפתאום ניקו את מוחה.
שלושה מילים שנתנו לה את הכוח לעמוד.
"אני אוהבת אותך." ושלושה מילים שאליס מעולם לא ציפתה שתגיד.
פרק 8: אש
"הוד מעלתך." סאבידוריה אמרה בזלזול היא ישבה על כיסא מרופד בעור, אצבעותיה טופפו במקצב סדיר על שולחן הקפה שלידה, "מה את עושה כאן? בני אינו נמצא כאן כעת."
"באתי לדבר איתך, למען האמת." אליס ניסתה לא להירתע מקולה. היא שמרה על חזות חזקה.
"הו," קולה התפתל, "ולמה זה? אל תגידי לי שהתחרטת לגבי הנישואים. זה יהיה בהחלט... מאכזב."
"לא ממש." אליס לא יכלה לתת לסאבידוריה להפחיד אותה. היא דיברה בקול יציב וחזק, היא דמיינה שהיא נראית עכשיו כל כך עוצמתית ובלתי ניתנת לשבירה, כמו שהיא הרגישה. ואפילו הפחד שלה מפני סאבידוריה לא סדק את החזות הזאת.
האינסטינקטים שלה צרחו לה להוריד אותה, ומלכה תמיד צריכה לסמוך על האינסטינקטים שלה.
"התחרטתי שמסרתי את הממלכה שלי ברצון למכשפה כמוך." אליס התקדמה קדימה לעברה, ידיה נקמצו לאגרופים.
"אמ...אני רואה," סאבידוריה צמצמה את עיניה, "דיברת עם המלכה ביאטריס המהוללת. לשעבר לפחות." היא לעגה לשמה של אימה.
"זה לא משנה! אני לא אתן שתקרעי את הממלכה שלי לגזרים!"
"אר..." סאבידוריה נראתה מעט כועסת, כאילו פתאום חטפה כאב ראש נוראי. היא קמה מהכיסא, והתקרבה אליה, צעדיה קטנים ושקטים, וזה מה שהיה כל כך מאיים בה.
סאבידוריה הייתה שחקנית. היא תמיד הייתה רגועה ושלווה, כאילו אף אחד לא יכול להפיל אותם, כאילו אם מישהו יפריע לה היא תוכל להפיל אותו בקלות כזאת.
הצורה בה זה היה טבעי בשבילה יותר מלמצמץ, הצורה בה נראה שהיא חשבה עשרה צעדים קדימה לפני כל תנועה שלה, לפני כל מילה או הגייה.
"ומי יעצור אותי נסיכה קטנה? את?" היא גיחכה.עיניה נוצצות במין שעשוע חולני.
רק ברגע הזה היא יכלה לראות בה קשר משפחתי לפוריב, העיניים שלהם נצצו באותה צורה כשהם התרגשו ממשהו, ואצלה זה היה מהמאבק עם יריב חדש.
"כן. ואני מלכה כבר." אליס ניסתה לגייס מהאומץ הקודם שלה, אבל היא לא יכלה למצוא את הכוח להסתכל בעיניה. היא הייתה בטוחה שאם היא תסתכל בהן, כל האומץ שלה יעלם פתאום.
"אולי זה התואר שלך," סאבידוריה כבר הייתה ממש מולה, היא תפסה את סנטרה והכריחה אותה להסתכל אל תוך עיניה, "אבל בפנים?" היא הניחה את ידה השנייה על ליבה של אליס, "את רק נסיכה קטנה ומפוחדת."
אליס הרגישה שכל מילה מנפצת אותה, יותר מחיצונית. כל מילה יצרה סדק בנשמתה, שוברת את רוחה יותר ויותר.
"אבל נסיכה קטנה, אין פה מישהו שתוכלי לבכות לעזרתו הפעם. את לבד פה, איתי." היא אמרה, קולה גרם לאליס להצטמרר.
היא דחפה אותה, גבה התנגש בעוצמה בקיר. ראשה התסחרר, והנסיכה התרוממה מעליה.
"די! תפסיקי. פשוט תפסיקי." קולה נחלש בכל מילה, היא הרגישה איך כל האומץ הקודם שלה נעלם.
הדבר הגרוע ביותר היה שהיא צדקה. תמיד היה מישהו מאחוריה, שתמך בה, שעזר לה לקום כל פעם שהיא נפלה.
והיא עמדה ליפול עכשיו, היא ידעה. סאבידוריה הפילה חמישה מהאחים שלה, חמישה נסיכים, חמישה יורשי עצר והיא עברה עליהם בזה אחר זה, אחד אחד בלי לגרום לאף אחד לחשוד.
אולי חוץ מלאחיה השישי, שכבר הבין שמשהו לא בסדר, והדבר היחיד שהוא יכל לעשות היה להתחנן לרחמיה. אליס הייתה גאה מדי בשביל להתחנן בפני מישהו כמוה. רק עכשיו היא הבינה את מלוא הכוח שלה, היא הצליחה לשבור אותה כמעט לגמרי בשום דבר חוץ מהמילים שלה.
במשך כמה שניות, שכל אחת הרגישה כאילו עבר נצח, היא סוף סוף מצאה את הכוח לדבר. גם אם בקושי.
"למה את עושה את זה? עשית את זה לחמישה אנשים, מה זה עוד אחת?"
"ילדה חכמה." סאבידוריה גיחכה, "את רוצה לדעת למה?" היא הפסיקה לרגע כדי לנשום. נראה שזה היה הדבר היחיד שהזכיר שהאישה הזאת מולה הייתה אנושית, ולא רק יצירת השטן.
"את היחידה שהעזה להתנגד לי אי פעם," הנסיכה התכופפה מעט כדי שתוכל להביט בעיניה, "ואני רוצה לשבור את הרוח הזאת שלך, לקחת ממך את הכל, ורק אז אני אהרוג אותך. רק כשתתחנני בפני למות, לעצור את זה."
עיניה נמשכו הצידה, ליד הקיר הייתה תלויה מראה ממסוגרת במסגרת עץ מגולפת.
היא הביטה בדמותה במראה, היא נראתה כל כך חלשה ככה.
אליס התביישה בעצמה, היא פשוט נתנה לסאבידוריה להפיל אותה ככה, נפשית ופיזית ביחד, היא נתנה לה לשבור אותה ככה.
היא נשבעה, עוד כשהייתה בת שבע עשרה, שהיא לא תניח לעצמה להיות חסרת אונים, לא שוב. לא עכשיו, ולא בחיים האלו.
"לא." היא קמה על רגליה, נשמתה וגופה התרוממו ביחד. עכשיו היא קמה, והיא תהיה חזקה יותר מתמיד. "אני לא אתן לך."
"יש לך אש," מרגרט אמרה, לפני מה שנראה כמו כל כך הרבה זמן, "את הולכת להיות מלכה מצוינת."
והיא תהיה. אליס הרגישה את האש חוזרת לבעור בליבה, בעיניה, חזקה וחמה יותר משהיא הייתה אי פעם. היא סבלה מזלזול כל חייה, ונמאס לה. היא תלחם, כי היא מלכה, כי היא לוחמת, כי היא אליס.
להפתעתה הרבה, סאבידוריה אפילו לא נרתעה, או נראתה מפוחדת. "יש לך אש בתוכך," היא חזרה על דברים שנאמרו לה, "את טובה מספיק, אבל שתדעי, זה עדיין לא הסוף. את תצטרכי להיאבק כל חייך בשביל לשמור על מקומך, תדאגי להילחם, שזה לא יהיה לחינם." היא הסתובבה אליה ופתחה את החלון, היא התיישבה על הקצה שלו.
"על מה את מדברת?" אליס דרשה, נמאס לה לא לדעת. היא שנאה את המשחקים הקטנים האלו.
"נשבעתי שאני אמות אם לא אקח את הממלכה הזאת, אני אישה שעומדת במילה שלה." סאבידוריה גיחכה, "אבל אני רוצה שתזכרי את זה, את העובדה שלא היית חזקה מספיק כדי להביס אותי. בלי המנהיגות שלי הממלכה כנראה תכנס לכאוס, אולי הם יחליטו לפתוח מלחמה עליכם, הו נו טוב, מי יודע."
לפני שאליס אפילו הספיקה להגיב, הנסיכה סאבידוריה נשענה אחורה, ונתנה לעצמה ליפול.
אליס לא הצטערה על סאבידוריה, והיא התביישה בזה, שלא היה אכפת לה מזה, אבל כרגע יותר אדאיג אותה מה שהיא אמרה. זה היה נכון, האשמה תיפול על עליה, יטענו שהיא דחפה אותה מהחלון, שהיא רצחה את הנסיכה שלהם.
האנשים שלה יצטרכו לצאת למלחמה בכל זאת, אלא אם כן היא תעשה משהו עם זה.
פרק 9: סוף דבר
אליס פוסעת במעבר המרופד השטיח אדום. היא מתבוננת קדימה, מביטה בבעלה לעתיד.
זה אמור להיות מצחיק, משעשע, הרי לפני שנים היא נלחמה כדי לא להתחתן, כדי לא להיות פרס, בובת חרסינה יפה, קישוט שאיזה בחור עשיר יוכל להתהדר בו. בובה שיכולה להישבר גם מהמגע הקטן ביותר.
אבל זה לא היה ככה. זה היה שונה.
היא לא הייתה בובה חלשה וחסרת אונים, היא הייתה המלכה. הכוח היה בידיה, כל החלטה הייתה שלה.
היא אפילו החליטה ששמלת החתונה שלה לא תהיה לבנה כנהוג, היא הייתה בכחול וכסף. צבעי הממלכה שלה. שפתיה נמשחו בצבע אדום והצלקת שלה נשארה בולטת לעין, ואפילו נראתה בולטת יותר באור.
אליס מגיעה לבמה שבקצה המעבר, הנערות שהרימו את השובל שלה עוזבות, אבל היא לא נותנת להן מחשבה נוספת.
פוריב עומד מולה, והיא מחייכת אליו.
הם לא אוהבים זה את זה, לפחות לא בדרך רומנטית. אבל זה היה בסדר. לא היה אכפת לה לבלות את שארית חייה עם חברה הטוב ביותר.
היא לא מכרה את נשמתה לבעלה בחתונה הזאת, היא נתנה את הנשמה שלה מרצון לאנשים שלה.
"איך אני נראית?" היא שאלה את פוריב בלחישה.
"איזה מן שאלה זאת? את נראית כמוך, כמו אליס. כמו המלכה שתמיד נועדת להיות."
"החתונה הזאת היא לא רק קשירת קשר בין שני אנשים, אלה גם בין שני ממלכות." הכומר מסיים את טקס החתונה, "אני מכריז עליכם, בעל ואישה."
זה לא סיפור טרגדיה.
זה לא עצוב, זה לא אומר שהיא לא תהיה שמחה.
כי הרי אף גבר לא יוכל לקבוע את האושר שלה.
היא מרגישה שסוג ידיים מניח על ראשה כתר זהב, משובץ אבני חן, הוא היה כבד על ראשה כעול האחריות שבאה איתו.
והיא הייתה מוכנה לשאת באחריות הזאת, היא מוכנה להקריב את כל מה שיש לה בשביל האנשים שלה, היא ידעה את זה עכשיו. והיא חייכה מזה.
רק לפני כמה שנים היא הראתה לעולם שהגורל שלה הוא לא רק להתחתן, היא הראתה שהיא יכולה למשול, והיא הייתה צריכה גם לעמוד בכל החובות שבאות עם התואר.
היא חיפשה תמיד מי היא והתשובה הייתה ממש לפניה, בהשתקפות של המראה.
להיות נסיכה זה להיוולד לאנשים הנכונים, המילה הזאת לא אומרת כלום על האדם שמאחוריה, אבל בשביל להיות מלכה את צריכה להיות חזקה, ואמיצה ואחראית.
את צריכה להיות מוכנה להחזיק ביותר מרק תואר וכתר מקושט.
ואליס-לא, היא הייתה המלכה אליס- הייתה מוכנה לאחריות הזאת.
|
|
|
|
|
|
119
|
|
|
|
|
|
|
|
|
22/12/2019 07:18 |
אמיליXDX |
5 |
סיפור ממש מהמם, את כותבת ממש יפה! ממש כיף לקרוא סיפורים שלך!
כתבתי תגובה אבל היא לא עלתה... מקווה שזאת תעלה! |
|
|
|
|
|
16/12/2019 19:38 |
אניSמציירת |
4 |
לא ייאמן כמה כישרון ויצירתיות יש במוחך.
את אלופה! אני חוזה לך קריירה מופלאה כסופרת לנוער ולצעירים:) תמשיכי בזה, את ממש מוכשרת בזה:)
אשמח לדבר איתך במיקטוק ♥ |
|
|
|
|
|
16/12/2019 19:31 |
נהור75 |
3 |
|
סיפור מהמם!!!!!!!! יש לך כישרון מטורף בכתיבה ולא יכולתי להפסיק לקרוא את הסיפור עד שסיימתי אותו. עם היו מבקשים ממני להגדיר את הסיפור הזה במילה אחת אז המילה הייתה: שאפו. |
|
|
|
|
|
16/12/2019 17:00 |
סגולי23645 |
2
|
מהמם!
אני ממש אוהבת את הסיפורים שלך! |
|
|
|
|
|
16/12/2019 14:43 |
תצמה1 |
1 |
|
איזה סיפור יפה וארוך |
|
|
|
|
|
|
|
