|
מיומנה של רוני
|
20/02/2020 |
בתחילת שנה כשהלכתי בפעם הראשונה על תחנת האוטובוס לתיכון יצאתי מהבית ממש מוקדם כדי להספיק את ההסעה מה שהתברר מאוחר יותר כטעות איומה כי התחנה היתה ריקה מאנשים לגמרי שלכמה דקות היתי בטוחה שכבר פספסתי את האוטובוס עד שחברות שלי הגיעו והצילו אותי מהתקף לב. אבל פתאום שמעתי קול מצמרר מאחורי וגם בלי לראות ידעתי שמשהו קרא או לתיק שלי או לעמוד שידרה המסכן שלי לאחר כמה שניות הרגשתי שכל החצי טון שסחבתי על הגב ( התיק שלי) יורד לי, מסתבר שקראתי את הרצועה של התיק מה אני יגיד לכם "איזה יום אחלה להתחיל איתו את הלימודים" כשהאוטובוס הגיע עליתי עליו עם חברים שלי אל התיכון. ואם לומר את האמת הנסיעה עברה די סבבה, עד שהגענו לבית ספר. בגלל שזה תיכון מתפתח בעצם הגענו לשממה. הכיתות היו בערך קופסאות קרטון וחצי, הכול היה מלא חול ובקיצור אנדרלמוסיה. כשהלכתי לכיתה שבא היתי אמורה להיות, פגעתי בטעות באיזה ילדה, פלטתי "סליחה" והמשכתי בדרכי "רגע " הילדה אמרה "מה קרה?" שאלתי "כלום" היא ענתה "רק רציתי לדעת איך קוראים לך" "רוני" אמרתי ואיפה את גרה? "ברמת דוד" אמרתי בקצרה "רמת- מה?!" "רמת דוד " התחלתי לעבד את הסבלנות. המשך יבוא
|
|
מוקדש
ל מוקדשלללי | |
|
|
