קהילה - היצירות של romy2010
|
|
|
|
|
סיפור ליום הזיכרון לחיילי צה"ל- "אחי- רון"
|
24/04/2020 |
יומני היקר,
שוב הגיע יום הזיכרון... היום העצוב ביותר בשנה. היום הכי מעצבן בשנה. בטח אם היית אדם, היית שואל אותי, למה?
בגלל שכבר 6 שנים הוא לא איתנו... אחי הגדול, רון.
ולא הבנתי, למה זה הגיע לו, הוא היה אדם כל כך טוב. הוא היה החבר הכי טוב שלי. הייתי מספרת לו הכל.
אומרים שאלוהים תמיד לוקח את הטובים... אבל למה דווקא את הטובים? לטובים מגיע חיים שלמים, בלי מוות פתאומי, אפילו מבלי להיפרד, מבלי שיבוא למשפחה של אותו איש טוב, שלא עשה לאף אחד כלום בחייו, חייל אל מפתן הדלת, ידפוק, ייכנס, ויגיד.... שרון מת?!
אלוהים לקח לי אותו, את החיוך הצחור כמו השלג בחרמון, את העיניים הכחולות העמוקות כמו האוקיינוס, את השיער החלק והבלורית החומים, את הלחיים הסמוקות והמאושרות אליהן היינו רגילים.... את הלב הכי גדול שהכרתי בחיים.
אני כל כך מתגעגעת אליו... אתמול ישבתי על אדן החלון בחדרי ובכיתי. נזכרתי באחד המקרים, מה שקרה לאחר שנכשלתי במבחן בהיסטוריה. פרצתי בבכי כאשר הראיתי את המבחן להורים. הם ניסו לעודד אותי, אבל הייתי יותר מדי מאוכזבת מעצמי. ואז הוא הגיע. הוא ראה אותי בוכה. הוא אמר לי: "בואי אחרי". יצאנו לאוטו בחוץ, נכנסנו וחגרנו חגורות. "לאן אנחנו הולכים?" שאלתי אותו. "למקום מיוחד שאני הכי אוהב בעולם" לאחר נסיעה של כמה דקות, הגענו אל חנות הגלידה של חני. חני היא בת 60 בערך, אבל עדיין- היא מכינה את הגלידה הכי טעימה בעולם! לפחות כך אחי טען. אכלנו גלידה, אני בטעם תות (זה הכי טעים!) ורון בטעם וניל עוגיות. דיברנו קצת על המבחן ואיך אוכל להצליח פעם הבאה. "הרצל אמר: אם תרצו אין זו אגדה!" הוא אמר בחיוך גדול, "במבחן הבא נוכל שנינו לראות אותך מצליחה!".
רק שהוא לא זכה, הוא לא זכה לראות אותי מאושרת כל כך בגלל מבחן בו קיבלתי 95 עם הכיתוב "מצויין" באדום בולט. ברגע שראיתי את המבחן ההוא, פרצתי בבכי גם. ההורים לא הבינו. הם אמרו לי שקיבלתי מצויין, שהכל בסדר ושאני הכי טובה בעולם. אבל אז זה הכה בי- אין יותר רון. הוא נעלם. והפעם לנצח. לכל הזמן.
הכל קרה כשהוא יצא לצבא. למבצע צוק איתן, בטח שמעתם עליו. עכשיו אני שונאת כל אדם שקוראים לו איתן. יש לי איתן אחד בכיתה שאהבתי פעם, אבל אז, כשאחי הלך למבצע הזה, של איתן, ולא חזר אליי יותר... הפסקתי לאהוב אותו... תפסתי מרחק... אני בחיים לא אהיה עם מישהו שלקח לי את הבן אדם שהכי אהבתי בכל החיים. אפילו יותר ממנו, מהאיתן הזה.
סיפרו לנו שהוא ראה את חבר שלו שנפצע. אני מכירה את החבר הזה, קוראים לו גיא. הוא היה עם החייל שבא אלינו לדלת הבית. הוא היה על כיסא גלגלים ששייך לבית החולים. הם סיפרו לנו שגיא נפגע מצליפה ברגלו, ושהוא לא הפסיק לדמם... הפחיד אותי בכלל לחשוב על זה. הם דיברו ודיברו... ועל הוריי עלו מבטים עגומים, ואבא עוד שנייה בכה. לא הבנתי, אולי הם דיברו במילות קוד שלא הבנתי. הם המשיכו לדבר, ואני לא יכולתי לחכות כבר, שיגיעו לעיקר הסיפור. "מה קרה לאח שלי?!" צעקתי עליהם. "אח שלך לקח אותי אל החובש, הוא סחב אותי על הגב... ובדיוק כשהגענו אל החובש, הוא נורה...." ענה גיא. תהיתי לעצמי אם משהו קרה לו. הרי אח שלי תמיד הצליח להתאושש מהר מפגיעות. פעם אחת הוא שבר את היד כשנסע עם חבריו באופניים, וחברו כמעט נפגע ממכונית שבאה במהירות שיא. הוא קפץ על חברו והציל אותו מפגע, אבל הוא נפצע בידו וכמה שעות מאוחר יותר בבית החולים אמרו שהוא שבר את היד. הם צפו לו חודשיים של החלמה. אבל אני האמנתי בו. שיחלים כמה שיותר מהר. ובאמת הגוף שלו שרד את זה מעולה, כי לאחר שבועיים וחצי עם גבס, ידו כבר החלימה. אולי הוא היה סופר-רון או משהו!
"הוא בסדר עכשיו?" שאלתי את גיא והחייל המוזר. "הוא..." "נמצא בבית החולים?" פרצתי לדבריו, "בואו נלך עכשיו לראות אותו! נראה אם הוא בסדר... הוא בטח יחלים תוך כמה שבועות". "לא ירדן... בבית החולים ניסו להציל אותו, אבל הם לא הצליחו. הוא כבר לא איתנו..." אמר החייל המוזר שפתאום דיבר בצרידות קלה. כאשר שמעתי את הבשורה המרה, התחלתי לפרוץ בבכי. "ובשביל מי הוא עשה זאת?! בשבילך?! איך נתת לו למות?! אני לא מאמינה לכם. אתם הצבא הכי גרוע שראיתי בחיים!" רצתי במהירות לחדר, הדלקתי את הטלפון וחייגתי לרון. הוא לא ענה לי. חייגתי שוב, והוא שוב לא ענה. התקשרתי שוב ושוב עד שהתייאשתי. זהו, הוא נעלם. הסתכלתי על התמונה שלנו ביחד משבועות האחרון, בו נסענו לחופשה משפחתית באילת ואני והוא אכלנו עוגת שוקולד רכה, עם קצפת אוורירית בדיוק כמו שאני והוא אוהבים. היו גם תותים מתוקים שקישטו את העוגה, אבל לא סתם תותים- תותים אדומים יותר מהפרצוף של אבא אחרי ריצה! (אדום במיוחד).
לקחתי את התמונה בידי, הצמדתי אותה לליבי ופרצתי בבכי. אני לא מאמינה שהוא נעלם.
גם החברה שלו הייתה עצובה, קוראים לה אלין. היא ממש חמודה. בימים שאחרי אני ואלין הלכנו לכל מיני מקומות. הלכנו לקניון, לסרטים, למסעדות, לאכול גלידה.... אבל הראש של שתינו תמיד היה שקוע במחשבות על אהובנו, רון, שיכל ברגעים האלה ממש לצחוק ולהנות. אבל הוא לא זכה לבוא איתנו לבילויים, כי הוא היה אי שם בשמיים, בגן עדן לאנשים עם הלב הכי גדול בכל האדמות. אבל לאף אחד מהם אין לב כמו של אחי הגדול.
עכשיו, 6 שנים לאחר מכן, אלין היא כמו אחותי הגדולה החדשה. אנחנו החברות הכי טובות ומגלות אחת לשנייה את כל הסודות. אבל היא לא תוכל להחליף את רון, גם אם היא ממש תרצה.
אבל תמיד יש את הרגע העצוב בכל שנה, בו שתינו עולות יחד אל הקבר, הקבר של יקירנו, אהובנו, אחינו, אחד משלנו... יהי זכרו ברוך.... רון. רון, אני מקווה שטוב לך שם. ועד שאני אגיע אליך, אני אתגעגע הכי בעולם. אוהבת אותך, ירדן, אחותך הקטנה.
כמה מילים ממני אליכם:
יום הזיכרון הוא יום לא פשוט. לפני כמה ימים אבי סיפר לי על חבריו האהובים מנעוריו, שלא זכו להגיע איתנו לימים האלה...
תעריכו את החיים. תעריכו את המשפחה שלכם והקרובים אליכם. נצלו איתם כל רגע. אני לא מאחלת לאף אחד שיקרה לו מה שקרה ל- 23,816 חללי מערכות ישראל, שנפלו בשביל להגן עלינו. יהי זכרם ברוך.
|
|
|
|
|
|
270
|
|
|
|
|
|
|
|
|
27/04/2020 18:18 |
סקראב |
4 |
|
מרגש עד דמעות!!! |
|
|
|
|
|
26/04/2020 13:47 |
סיגלית2626 |
3 |
וואו איזה סיפור מרגש ועצוב..:(
ואנחנו באמת מעריכים את החיילים שמוסרים את עצמם כדי להגן עלינו.
יהי זכרם ברוך... |
|
|
|
|
|
26/04/2020 13:25 |
נטעוו |
2
|
|
יפה |
|
|
|
|
|
26/04/2020 12:14 |
KOALA500 |
1 |
וואו!,
את לא מבינה כמה בכיתי כשקראתי את זה!!!!
כתבת ממש יפה אני חייבת להגיד!!
כל הכבוד שככה פתחת את הנושא הרגיש הזה! |
|
|
|
|
|
|
|
