|
"מורדים מלכותיים"- סיפור לכתב אורח!
|
10/07/2020 |
פרק 1- להיות נסיכה זה לא כזה מופלא
--------------------------------------------
היי אני קלאונורה, הנסיכה קלאונורה, אבל אתם יכולים לקרוא לי קלואי.
ואני פשוט לא אוהבת להיות נסיכה. אבא שלי מכריח אותי ללכת לנשפים, פגישות וארוחות משעממות, אמא שלי מקפידה מאוד על כך שהאיפור, השמלות, התכשיטים, השיער, הנעליים והנימוסים, יהיו מושלמים אצלי, וכנראה כבר הבנתם שאני לא הטיפוס של שמלות.
אני אוהבת להיות בחיק הטבע, לדהור על הסוס שלי, לטפס על עצים או פשוט לטייל ביער. אני אוהבת ללבוש בגדי עור פשוטים ונוחים, קוקו פשוט לשיער מספיק לי, ואני נועלת רק מגפיי עור פשוטים שטובים לריצה.
כמובן שאני שומרת את כל עניין ה-"טבע" בסוד. היחידים שיודעים על זה הם האחים תומפסון. הם גם החברים היחידים שלי. ההורים של האחים מתו בזמן שרפה שפרצה בבית שלהם, האחים הצליחו להימלט מהבית אבל ההורים לא. אחרי שהבית שלהם נשרף האחים הלכו לארמון והציעו את עצמם בתור משרתים תמורת קורת גג, אוכל ומים. האחים הם בן ובת, לבן קוראים פיטר ולבת קוראים מרי. פיטור חושב שהסוד הזה "מגניב" ואני צריכה לעשות מה שאני רוצה ואילו מרי חושבת שאני צריכה להתאפס על עצמי ולהתחיל להחשיב את עצמי כנסיכה מכובדת.
ואני? טוב, אני די בדילמה. (אמרתי הרגע "דילמה"?!)
פרק 2- ארוחת בוקר עם "משפחת המלוכה"
-------------------------------------------------
-דפיקות בדלת- "מי זה?" שאלתי. "זאת מרי, תפתחי" . נאנחתי ומייד קמתי מהמיטה ופתחתי את הדלת. "איך את נראית?! את צריכה להתארגן! יש לך ארוחת בוקר עם ההורים שלך!" אמרה. הסתכלתי על עצמי במראה, השיער שלי היה סבוך ועדיין לבשתי את כותונת הלילה הישנה שלי. "שכחתי...", אמרתי. "טוב, מהר, אני יעזור להתלבש".
קליק-קליק-קליק-קליק, צעדתי במסדרון הארוך לעבר חדר האוכל. נעליי העקב הגבוהות שלי מרעישות בכל צעד שאני עושה ומאחורי נגרר שובל מלמלה שמחובר לשמלה החגיגית שלי. אני עונדת שרשרת מזהב טהור וטבעת מוזהבת עם יהלום. יש לי תסרוקת מסובכת שבראשה מתנוסס הכתר שאימי המלכה נתנה לי ביום הולדתי ה-18.
כן, אלו הבגדים אני לובשת לארוחת בוקר.
האמת היא שאני די מופתעת שההורים שלי הזמינו אותי לארוחת בוקר, זה לא קורה בדרך כלל. אני די לחוצה... כנראה שיש להם משהו להגיד לי... רק הלוואי שזה לא מה שאני חושבת עליו.
פרק 3- אולי בכל זאת נסיכה?
----------------------------------
נכנסתי לחדר האוכל במהירות והסתכלתי בשעון 'יש, לא איחרתי!' חשבתי לעצמי. "קלאונורה, שבי לידינו, בבקשה" אמר אבי. הלכתי באלגנטיות לעבר הכיסא. התיישבתי ליד אימי, שנעצה בי מבט בוחן. ישרתי את הצווארון שלי והזדקפתי בכיסא. "בוקר טוב, אבא, אמא" אמרתי בנימוס עם חיוך נעים על הפנים. "יש לי משהו להודיע לך קלואי" אמר . הסתכלתי אליו לעיניים ואמרתי "ומה זה?" זיעה קרה החליקה לי במורד בגב.
"אני ואימך ישבנו וחשבו, והגענו למסקנה שאת כבר ילדה גדולה ואת צריכה ללמוד נימוסים, ולכן החלטנו שתלכי לבית ספר לנימוסים והליכות". "מה?!" אמרתי, כמעט נחנקת מהתה שלי "למה?!" שאלתי. "זה לא נתון לוויכוח קלאונורה!" רעם המלך. קמתי בכעס מהכיסא ויצאתי בבכי מחדר האוכל ורצתי לחדר שלי, מתעלמת מכל מבטי הבלבול שהיו למשרתים ולשומרים.
פרק 4- הבריחה
-------------------
שכבתי על המיטה ובכתי. לא שמתי לב ומרי נכנסה בסערה. "אני ממש מצטערת, שמעתי את החדשות" אמרה "אני פשוט חושבת שזה בושה וחרפה, עם כל הכבוד".
"אני לא מאמינה שהם עושים לי את זה" בכיתי. פתאום קפץ לי רעיון "אולי אני אברח מפה?" שאלתי. "וואו את ממש השתגעת, קלואי" ענתה. "אין שום דרך אחרת, ואני לא מתכוונת ללכת לבית הכלא הזה."
"טוב" היא ענתה לי, "בתנאי אחד- אני אבוא איתך". השבתי לה בחיוך.
"אנחנו באמת הולכות לעשות את זה?" "ששש, וכן ברור" עניתי לה. השעה שתיים עשרה בלילה, ואנחנו עמדנו לרדת מהחלון- כן שמעתם אותי נכון. כל המסדרונות מלאים בשומרים חמושים כך שאין סיכוי שלא נתפס.
שנינו (אני ומרי) לבושות בגדי עור שחורים עם קוקו גבוה ונעליי רכיבה שחורות. זרקנו חבל דק מהחלון והשתלשלנו למטה.
רצנו מהר ובשקט לעבר האורווה החשוכה, "ששש, קחי את הסוסה שלך ונלך מפה", אמרתי לה.
לקחנו את הסוסים שלנו ודהרנו מהארמון לעבר היער הסמוך.
ובכן בהצלחה לנו.
פרק 5- הנער המסתורי מהיער
----------------------------------
"אחח מתי אנחנו עוצרות? דהרנו כבר מספיק מרחק מהארמון" התלוננה מרי. "עוד מעט... הינה נעצור פה הלילה, נמשיך מחר". אמרתי
הקמנו את האוהל והלכנו לישון.
למחרת בבוקר התעוררתי לצלילי הציפורים שעפו בין העצים. "מרי, קומי, נו מרי!" צעקתי לה. היא קמה בבהלה. "מה איפה אני איפה אנחנו?!!... אה זו את..." אמרה וחזרה לישון. "כן, ואנחנו צריכות להתקדם, קדימה, קומי כבר".
אספנו את הציוד והמשכנו במסע.
פתאום נער הופיע בשולי הדרך. נעצרנו. "שלום נערות יפות, מה מעשיכן כאן?" שאל. "אנחנו... אנחנו... בדרך לכפר הקרוב, אה... אתה יודע איפה הוא נמצא?" שאלתי. "אין פה כפרים, הכפר הכי קרוב נמצא ליד הגבול בין הממלכה הזאת לממלכת ההומנירגל... אם אתן רוצות אני יכול להדריך אתכן".
הסתכלתי לעיניו של הנער, הוא היה יפה טוהר, היה לו שיער בלונדיני קצר ועיינים בצבע השמיים. "ברור, כן, תודה" גמגמתי. "בוא תעלה על הסוס" אמרתי. הוא עלה והמשכנו במסע. "יש לי תחושה שזה הולך להיות מסע ארוך מאוד..."
פרק 6- שביל הגנבים
------------------------
"מה אתה עשית פה בכל מקרה?" מרי שאלה. "אני? טוב, אני יוצא תמיד לטיולים בטבע, להפיג את המתך שתמיד סורר אצלנו בבית" ענה הנער.
"גם אני!" עניתי לו. "עוד משהו, מה השם שלך?" שאלתי. "פרקר, ואיך קוראים לך?" "אני קלואי" אמרתי. "ולך?" אמר פרקר ופנה למרי. "אני מרי" ענתה.
כעבור שעה הגענו ל"שביל הגנבים" או ככה לפחות פרקר אמר. "סמכו עלי, המקום הזה מסוכן, אני מכיר את המקום הזה כמו את כף ידי" אמר.
"למה הוא מסוכן?" שאלתי. "טוב, יש פה הרבה..." הוא התחיל אבל פתאום נשמע בום חזק וקבוצה של אנשים במדים שחורים נכנסה לשביל. "...גנבים" סיים. "אוי לא" אמרה מרי.
ירדתי במהירות מהסוס, לקחתי ענף והלכתי לעבר קבוצת הגנבים. "מה את עושה?!" שאל פרקר. התעלמתי ממנו. "המשחק מתחיל" אמרתי בחיוך.
נלחמתי בגנבים עם המקל עד שכולם ברחו.
הנפתי את השיער שלי הצידה, ניקיתי חתיכת לכלוך שהייתה על החולצה שלי והסתובבתי בחזרה למרי ופרקר. על פניהם הייתה הבעה מופתעת.
"מה?" שאלתי. "זה-היה-פשוט- מדהים!" אמרה מרי. "וואו" אמר פרקר וחייך. חייכתי לו בחזרה.
פרק 7- הוד מעלתו הנסיך מהומנירגל
-------------------------------------------
"אוקיי, נישן פה הלילה" אמר פרקר. "יש לכן אוהלים נכון?". "כן" עניתי לו "אבל יש לנו רק שניים".
"אל תדאגו יש לי אחד משל עצמי" אמר.
הקמנו את האוהלים ופרקר הלך להשיג עצים למדורה.
"ראיתי איך הסתכלת עליו" אמרה מרי. "על מה את מדברת?", שאלתי- למרות שידעתי בדיוק על מה היא מדברת. "נו באמת את לא יכולה לעבוד עליי" ענתה. "אוקיי אולי אני מחבבת אותו קצת... אבל זה לא יכול לקרות, אני נסיכה והוא... טוב, הוא לא נסיך".
"אוקיי, לילה טוב" אמרה. "לילה טוב" עניתי לה.
למחרת קמנו והמשכנו במסע.
לאחר שעה של דהירה הגענו לגבול- חצינו אותו והגענו להומנירגל.
"טוב אז עכשיו אני צריך ללכת" אמר פרקר בזריזות. "לא, חכה, בוא אתנו, בבקשה" אמרתי לו. "אוקיי אבל רק עוד קצת" ענה בחוסר רצון.
נכנסנו בשערי העיר הגדולים "זו עיר הבירה של הומנירגל, כאן יש את השוק הגדול וארמון המלוכה" הסביר לנו.
פתאום פנה אלינו איש עם לבוש מהודר שנשא את הכיתוב: "יועץ המלך".
"הוד מעלתך, מה מעשך כאן?" הוא שאל. קפאתי מפחד. איך הוא יודע מי אני? ואז שמתי לב על מי הוא מסתכל. פניתי אל פרקר, עניו היו מפוחדות וגופו רעד. "מה זאת אומרת 'הוד מעלתך'?" שאלתי את האיש המוזר.
"מה זאת אומרת 'הוד מעלתך'?! אל תגידי לי שאת לא מזהה את הנסיך!" "הנסיך?!" אני ומרי שאלנו ביחד. "כן, הנסיך פרקר מהומנירגל".
פרק 8- המלך והמלכה מהומנירגל
---------------------------------------
"אתה נסיך?!" שאלתי. תקשיבי... אני.. אני... אמממ" הוא גמגם. "למה לא סיפרת לנו?" שאלתי. "לא חשבתי שתרצו להיות חברים שלי" הוא ענה בעצב. "טוב בכל מקרה, המלך והמלכה מחכים לך, אתה מוזמן להביא איתך את החברים שלך" אמר יועץ המלך, והלך.
בזמן הליכתנו לארמון פרקר התנצל מספר פעמים על כך ששמר מאיתנו את זהותו בסוד. סלחתי לו כי אני יודעת איך הוא מרגיש. הרי גם אני הסתרתי בסוד את זהותי בתור נסיכה.
כשהגענו לארמון, שני שומרים פתחו בשבילינו את הדלת הכבדה שבכניסה לארמון.
מולנו, על כיסא מלכות, ישבו המלך והמלכה של הומנירגל, ההורים של פרקר. "איפה היית פרקר?! חפשנו אותך בכל מקום!" שאלה המלכה. "עזרתי לחברים שלי להגיע לכאן" פרקר אמר וזז הצידה כדי שהוא יוכל להציג אותנו. "אמא, אבא אלה קלואי ומרי" אמר להם. קדתי קידה קטנה וחייכתי אליהם את החיוך הכי טוב שיכולתי לגייס.
המלך גירד בזקנו, "קלואי... מאיפה השם הזה מוכר לי?... בכל מקרה, איפה הנימוסים שלי? ברוך הבאה להומנירגל, אתם מוזמנים לסעוד איתנו ארוחת צהרים בשתיים עשרה בדיוק, נשמח לדעת יותר איך היה המסע שלכם" אמר המלך. הוא והמלכה קמו ויצאו מהחדר.
"פרקר תקשיב... יש משהו שאני צריכה לספר לך... אני בעצם..." התחלתי כשפתאום הדלת נפתח. אני, פרקר ומרי הסתובבנו, בסף הדלת היה איש, שבאופן מוזר הזכיר מאוד את ספיר, השליח המלכותי של ההורים שלי.\
"הנסיכה קלאונורה, יש לי מסר חשוב מההורים שלך".
אוקיי, אולי זה באמת ספיר.
פרק 9- הסוף
==========
"רגע, אז את הנסיכה קלאונורה?!" שאל פרקר. "כן" אמרתי בשקט. "מה את עושה כאן? למה את לא בארמון שלך?" שאל. "ההורים שלי מכריחים אותי ללכת לבית ספר לנימוסים והליכות, אז ברחתי..." עניתי בעצב.
"אמממ סליחה, אבל אני עדיין כאן" הודיע ספיר. "הוריך בקשו למסור שהם מצטערים ושהם לא ישלחו אותך לבית הספר הזה".
חיוך התפשט על פניי "מה? אני כל כך שמחה! מרי שמעת את זה?" רצתי אליה ונתתי לה חיבוק. "נראה לי שאנחנו צריכים לחזור הבייתה" אמרה מרי. "אני יכול להצטרף? אני די מחבב אותך" שאל פרקר. "ברור!" עניתי לו כולי מחייכת.
עלינו על הסוסים שלנו ודהרנו בחזרה ליער.
אני סוף סוף בדרך הבייתה.
פרק בונוס
-------------
כשהגעתי הבייתה ההורים שלי קיבלו אותי בחיבוקים והבטיחו לי שהם יבלו איתי יותר זמן פנוי מעכשיו. כמובן שהצגתי לפניהם את פרקר חברי הטוב ביותר.
נ.ב. אחרי שנתיים התחתננו (: |
|
