|
סיפור לכתב אורח- יש לי תאומה?!
|
19/10/2020 |
"כמה זמן לא התראינו" אמרה אימא
"מה שלום הבת הקטנה שלי?" שאל צ'ארלי
"היא מצוינת, אתה בטוח תאהב אותה"
"ברור שאני אוהב אותה. היא הבת החמודה והיחידה שלי"
"איכס הם כל כך דביקים" אמרתי כמעט לעצמי.
"תהיי בשקט, אנחנו אמורות לרגל לא?"
אמרה מרי-אן. "כן נכון סליחה" אמרתי אני.
"בואי ניכנס. לא כדאי לעמוד פה סתם ככה" אמר צ'ארלי.
"אתה צודק." אמרה אימא.
משם והלאה לא יכולנו יותר לשמוע או לראות את המאורע.
אז התקדמנו בשקט ובאיטיות, עכשיו כבר היינו מוסתרות
על ידי המכונית של אימא, וראינו טוב יותר, אבל לא מספיק, ולא שמענו בכלל. התכוונתי ללכת עוד קדימה, כדי להיות מול קיר הזכוכית שמפריד בין המסעדה ולגינה. "מה את עושה?"
לחשה בקול מרי-אן. "אני רוצה לראות טוב יותר" אמרתי.
"כן אני מבינה, אבל אסור לנו לקחת סיכון. זה קרוב מדי"
אז שתינו זחלנו ממש נמוך לקצה הגינה, והיינו ממש קרובות להורים שלי (מבעד לקיר הזכוכית כמובן) אבל הם לא יכלו לראות אותנו מכיוון שהסתתרנו מאחורי המזרקה.
"מה תרצו להזמין?" שאלה המלצרית
"אהה המבורגר טבעוני בשבילי, ובשביל הגברת.. אנה מה את רוצה?" שאל צ'ארלי. "אשמח לסלט עלים ו... לימונדה"
"אוקיי רשמתי ההזמנה כבר תהיה מוכנה" אמרה המלצרית.
היא ניגשה למטבח ומסרה לשף את ההזמנה.
לאחר מכן היא יצאה החוצה לגינה להפסקה שלה, והיא ראתה אותנו. היא שאלה איך הגענו לכאן, לא היו לי רעיונות, אבל למזלי מרי-אן הצילה אותנו כשאמרה: "המשפחה שלנו כבר תגיע לכאן אנחנו רוצות להתחבא להם." "אבל אתן לא נראות אחיות" אמרה המלצרית. חשבתי להגיד לה: "זה לא עניינך", או "זה לא משנה", אבל מרי-אן כבר אמרה "אנחנו חברות ואני ביחד עם המשפחה שלה". "טוב" אמרה המלצרית "תהנו."
"וואו איזו חטטנית" אמרתי למרי-אן.
"את צודקת. אבל אסור שהיא תשמע אותנו, וחוץ מזה במשך כל השיחה הזאת פספסנו את ההורים שלך. "אוי נכון, חבל יכול להיות שפספסנו משהו חשוב."
"האוכל טעים, לא?" שאלה אימא. "כן אבל לא הכי טעים שאכלתי". אמר צ'ארלי "למה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון שאכלתי אוכל טעים יותר". הוא קם מכיסאו וניגב את פיו במפית הלבנה. "סליחה. אני מתכוון, אולי את רוצה שאני אזמין אותך בפעם הבאה?" שאל צ'ארלי
"אשמח מאוד. לאן?" שאלה אימא "זה סוד".
"כל האוכל הזה עשה אותי רעבה". אמרתי למרי-אן.
"גם אותי” הודתה מרי-אן. "אוי" אמרתי אני.
"היא מתניעה את המכונית" "אבוי!"
אמרה מרי-אן באימה.
עד שהגענו ליציאה אימא כבר הייתה בדרך הביתה,
והינו צריכות לרוץ כאילו רודפת אחרינו צ'יטה.
לבסוף איבדנו את המכונית של אימא לפני שהגענו הביתה.
אז היינו באמצע רחוב שאנחנו לא מכירות.
"איזה רחוב זה?" שאלה מרי-אן ותוך כדי היא חיפשה את שלט הרחוב. "זה רחוב החמנייה" אמרתי למרי-אן כאשר מצאתי את השלט. "אני מכירה את הרחוב הזה" היא אמרה
"אבל אני לא יודעת איך מגיעים ממנו לבית שלי או שלך."
"באסה אז אולי היינו יכולות לחזור, ובדיוק מתחיל להחשיך" אמרתי "בדיוק" אמרה מרי-אן "מתחיל להחשיך מזל שלא התקדמנו יותר מדי. אולי עוד יש לנו סיכוי לחזור למסעדה לפני שמחשיך לגמרי".
עד שהגענו למסעדה כבר כמעט החשיך לגמרי "איזה מזל שחשבת על זה בזמן" אמרתי לה "את הצלת אותנו"
בזמן שדיברנו לא שמתי לב לאן אני הולכת ונתקלתי בילדה אחת. כשהרמתי את הראש להסתכל עליה נדהמתי,
כי היא נראתה בדיוק כמוני! מתווי הפנים, עד לצבע השיער, כולה נראתה בדיוק כמוני. התרחקתי קצת כדי להסתכל על כולה, וקלטתי שלידה עמד, כביכול אבא שלי?!
"מי את?" שאלנו שתינו בפה אחד.
"אני אליזבת" היא אמרה. "אני איזבל" אמרתי אני.
פתאום ה "כביכול" אבא שלי אמר "את איזבל? את הבת שלי?" זו הייתה טעות שהוא אמר את זה כי אז היה די ברור לי ולאליזבת שהוא אבא של שתינו. וזה אמר רק דבר אחד.
"אנחנו אחיות" אמרנו שתינו בפה אחד.
פתאום קפץ במוחי רעיון. "מתי נולדת?" שאלתי את אליזבת.
" נולדתי ב 5.10.2014 אני בת שש" היא אמרה.
נותר רק דבר אחד לעשות.
"גם אני נולדתי בתאריך זה" אמרתי לה בהתרגשות.
ושתינו התכוונו להתחבק כשדמעות התרגשות בעינינו, כשלפתע, צ'ארלי הפריד בינינו. "לא רציתי שזה יגיע למצב כזה" חשב צ'ארלי בקול. "אבל אסור שאנה תדע על זה."
"אתה יודע שאנחנו שומעות אותך?" אמרה חברתי מרי-אן.
צ'ארלי אחז בידה של בתו, אליזבת וגרר אותה למסוק שרק עכשיו מרי-אן ואני שמנו לב אליו. "להתראות לנצח" אמרה אליזבת. "לנצח?" שאלנו מרי-אן ואני פה אחד.
"כשאבא מחליט משהו, זה קורה." היא אמרה בעצב.
כמה רגעים לפני שדלת המסוק נסגרה, אמרתי למרי-אן:
"רוצה לרגל?" שאלתי את מרי-אן "תאומות בראש"
אמרה מרי-אן ושתינו רצנו הכי מהר ובשקט שיכולנו.
בשנייה האחרונה הצלחנו להיכנס למושבים האחוריים של המסוק, ולחשנו לאליזבת שיש לנו תכנית.
"מה התוכנית?" שאלה אליזבת. "שנייה לפני שהמסוק ייגע בקרקע, נזנק בקלילות ונרוץ בכל כוחנו, כל שעד שהמסוק ינחת עד הסוף, ואבא שלך ירד, כבר נהיה מחוץ לטווח ראיתו." לחשתי הכי חלש שיכולתי "רעיון טוב" אמרה אליזבת.
"אבוי!" לחשה בקול חרישי מרי-אן "שכחת ללחוש!"
"אוי חוששני שאת צודקת" לחשה הפעם אליזבת.
"כנראה הוא לא שמע בגלל הרעש של המסוק".
"בואו! המסוק עומד לנחות" לחשתי.
ושלושתינו נחתנו בעדינות על הקרקע ורצנו הלאה.
|
|
