|
כתב אורח- שתי ילדות מיוחדות
|
19/11/2020 |
״את תבואי להציל אותי נכון?״ ״אעשה מה שצריך״ ״זאת בכלל לא אשמתי״ ״זה היה הדבר הנכון לעשות״ אוקיי אוקיי לפני שנגיע לזה יש קצת קצת הקדמה... ״נו אז נויה מחר נוסעים את מתרגשת״ שאל אביה של נויה ״כן..״ אמרה נויה ושיחקה בפסטה עם מזלגה ״המזוודה כבר מוכנה?״ שאלה אמה ״כן״ ענתה נויה ״שמת את פילוני?״ ״אמאאאא אני כבר לא משחקת בבובות!״ התרגזה נויה והלכה לחדרה, פתחה את המזוודה קברה בתוכה את פילוני ונשקה לו: ״הכלל היה בסדר נכון?״ יומן: יומני האהוב: מחר אנחנו נוסעים לישראל, אני כבר יודעת את השפה אבל אין לי חברות שם ואין שם קניונים גדולים כמו פה בנוי יורק או לא יודעת מה יש שם ואני מקווה שהיה לי כיף, אני מנסה להגיד לאמא לא להזכיר את פילוני אני רוצה להיות קצת מגניבה אז זה לא יעזור אם אמא תזכיר את פילוני! אפילו שאני עדיין אוהבת אותו. ״נויה נויוש קומי״ נענעה אמה של נויה את נויה ״לא לא בלי״ ״ את חייבת״ באי רצון נויה קמה והלכה לאוטו היה לה עצוב ליראות את כל הבית ריק אבל לא רצתה להשאיר שם כלום... במיוחד לא את כל הזיכרונות... הם עלו על המטוס ובזמן הטיסה נויה ישנה ״נויה נויה״ נענעה אותה אמה ״קומייי״ המטוס התנועענה ״אנה כולם לשבת במקומות אנחנו עומדים להתרסק״ אמר הטייס ״ אמאאא אבאאא שבו-״ רצתה נויה לצעוק אבל היה כבר מאוחר מידי המטוס התרסק בום טראח רק כמה אנשים נשארו בחיים כולל נויה ״אה שלום״ שאלה נויה בביישנות את הטייס ״אתה אממ יודע איפה בית היתומים הכי קרוב״ כשביטאה את המילה יתומים דמעות החלו לזלוג מעיניה ״מה קרה היית בטיסה הזאת?״ שאל הטייס מודאג ״כן.. ואמא ואבא ה-״ ניסתה לבטא את המילה ״מתו״ אך לא הצליחה גוש גדול חסם את גרונה ״אני מצטער אני לא יודע אבל תוכלי לישון אצלי את רוצה?״ ״טוב.. ״ניסתה להגיד ונכנסה לאוטו שלו השעה הייתה 1 בבוקר והיה עדיין חושך נועה נרדמה עם דמעות זולגות על הלחיים והטייס כיסא אותה בשמיכה ״איזה ילדה מסכנה.. היא בטח תסתדר עם נעומי״ חשב לעצמו ״ מ-ה קרה?? איפה אני איפה אמא ואבא?״ שאלה נויה מופתעת שקמה בחדר ריק אבל לא כמו שלה הטייס כלומר עומר בא לנויה ואמר ״היי נויה את זוכרת אותי הטייס?״ ״כן..״ אמרה ופרצה שוב בבכי ״ הנה קחי ארוחת בוקר אמר והגיש לה לחם עם גבינה ושוקו ״אני יודע שאת עצוב-״ הוא רצה לסיים את המשפט אבל נויה קטעה אותו ״אני לא עצובה״ ״ נויה תקשיבי זה לא טוב להדחיק ״לא! הם לא באמת ההורים שלי... אתה הצלת אותי״ ״ממה?!״ שאל הטיס מופתע ״כן אבל אני לא רוצה לדבר על זה״ ״איך שתרצי, אבל היום יום ראשון ולנעומי יש בית ספר מחר אנחנו נעשה את כל הרישומים ולי יש עבודה אז את יכולה להישאר לבד בבית?״ ״כן״ ענתה נועה והטייס ונעומי הלכו ״אבא? מי זאת הילדה הזאת למה הא בבית שלנו?״ שאלה נעומי מודאגת ״על תדאגי אתמול היא טסה במטוס וההורים-לא הורים שלה נהרגו אז אין לה איפה לגור והיא תישן בינתיים אצלנו בסדר?״ ״כן...״ ענתה נעומי מעוצבנת נועה נכנסה לחדר שלה וחשבה, בחדר היו רק מיטה ארון ושולחן קטן: נויה רצתה לעשות כמה שנויים בחדר: את המיטה הזיזה ליד הדלת ואת הארון לאיפה שהייתה המיטה את השולחן הכניסה בחור שהיה של הארון ״מושלם״ אמרה ופנתה לסדר את הדברים שלה ״מזל שהבעתי צבע״ אמרה והתחילה לצבוע את המיטה הארון והשולחן שהי קצת יפה: היא שמה את הספרים על מדף בגדים הכניסה לארון כלי כתיבה על השולחן ואת המזוודה שמה ליד המיטה ״רגע חסר פה משהו..״ אמרה והכניסה את פילוני למיטה ״מושלם!״ החדר באמת היה הרבה יותר יפה ״חזרתייי״ אמר עומר ופתח את דלת חדרה של נועה וו-וואו״ אמר מופתע מהשינוי ״זה בסדר שקצת שיניתי פה כן?״ שאלה נבוכה ״ברור! עשית את זה לבד?״ התפלא עומר ״כן״ ״טוב אז התפסים כבר מוכנים ומחר תלכי לבית ספר דינג דונג נשמע צלצול בדלת ״מעניין מי זה?״ שאל עומר ופנה לפתוח ״ש-לום! אני יובל ילדה מהכיתה של נעומי ונויה באתי לנויה אני רוצה להכיר לה קצת את העיר״ ״אוו ברוכה הבאה נויה בחדר שלה״ אמר עומר מאמן לכל מילה. ופתח לה את הדלת שתיכנס ״הייי נויה קוראים לי יו- וואו איזה חדר יפהה״ ״תודה ענתה נויה קצת מופתעת מהביקור ״אז כמו שאמרתי קוראים לי יובל אני חברה של נעומי ובאתי להכיר לך קצת את העיר אנחנו עושים את זה לכל ילד חדש!״ אמרה יובל ״אה מגניבבב״ ענתה נויה והלכה איתה החוצה מאמינה ושמחה ״אממ טוב אז אם את רוצה להגיע לבית הספר לכי לפי השלטים הצהובים טוב?״ ״בסדר״ ענתה נויה אסירת תודה הם המשיכו ללכת ולקשקש עד שהגיעו לקניון ואצרו לאכול גלידה ״יעלה אני ישלם״ אמרה יובל ״לא לא גם אני״ ענתה נויה לא מאמינה שהיא באמת רוצה שלם ״לאא אני״ אמרה יובל וכאילו חיפשה את הארנק ״אוייי נו הארנק לא עליי״ ״זה בסדר אני ישלם״ הם התיישבו לאכול ויובל פתחה את הטלפון והתכתבה עם שירה: יובל: נפלה בפח שירה: חח מסכנה היא תגיע ואז נעשה לה את הקבלת פנים המיוחדת יובל: כן חחח ועוד שיכנתי אותה לשלם לי על גלידה שירה: ערמומית שכמוך ״מה את עושה?״ שאלה נויה ״סתם לא משנה״ אמרה יובל והכניסה את הטלפון לכיס והם המשיכו לאכול ולפטפט כאילו הם חברות טובות נויה חזרה הביתה וראתה את נעומי יושבת בסלון רואה טלוויזיה ״מה את רואה?״ ״סתם תוכנית״ ״נו איזה״ ביקשה נויה ״המופלאה״ ״יאאא נאי מתה על זה אפשר גם״ ״באח״ ענתה נעומי ונויה התחילה לקשקש ״רגע רגע מי באה אלייך?״ שאלה נעומי מופתעת ״יובל למה? חברה שלך היא אמרה״ ״היא אמרה לך שכדי להגיע לבית ספר צריך ללכת עם החצים הצהובים?״ שאלה נעומי ״כן, נכון חמוד שהיא עוזרת לי ככה?״ ״מה?!? אויי ואבוי אל תלכי בחצים הצהובים!״ עכשיו נעומי הייתה מודאגת והפנתה את הראש לנויה ״למה״ שאלה נויה מופתעת ״טוב תקשיבי זה סיפור דיי ארוך: פעם גם אני הייתי הילדה החדשה בבית ספר: יובל גם באה אליי אמרה לי כל מיני דברים נחמדים ויצאנו לטייל הגענו לקניון ורצינו לאכול במסעדה והיא גרמה לי לשלם עליה-״ ״גם לי היא עשתה את זה!״ ״טוב אז הנה היא עושה לך את אותו דבר, הלכתי לפי השלטים הצהובים ולא הגעתי לבית הספר אלה לאיזה כיכר מרכזית שם חיכו לי כל הילדים בכיתה השפריצו עליי מים ועשו לי תעלולים ומאז אני לא אהובה בכיתה אל תלכי לשם!״ ״וואייייי אני כל כך מצטערת בשבילך ותודה שהזהרת אותי!״ אמרה וחיבקה אותה חיבוק ענק למוחרת כל ילדתי הכיתה חיקו בכיכר והציפו את יובל בתגובות ״אמרת שהיא נפלה בפח״ ״מה עשיתתת״ היה יום חם והם חיכו שם שעות עם דלאי מים קצפת וכל מיני דברים אבל נויה ונעומי כבר ישבו בכיתה עם מזגן וצחקו להם בסוף היום חזרה יובל עצבנית לביתה ״אוף איזה ילדה נעומי בטח סיפרה לה!״ ״טוב עכשיו זה ביני לבינה!״ אמרה ובעתה בכרית אחרי זה יצאה ושינתה את כללל השלטים הכחולים בעיר כיוון עד ״היער!!״ ״מההה היא עד כדי כך שונאת אותך?״ צרחו נעומי ונויה וכשהגיעו לתוך היער ״אני לא יודעת לאיזה כיוון לפנות״ אמרה נעומי מפוחדת והרי היה ברור שנויה גם לא יודעת שתי הבנות היו עם תיקים מלאים בספרים והמשיכו ללכת עד שראו ביקטה קטנה ונכנסו אליה ״יש פה מישהו?״ שאלה נויה בחשש הרי קראה את הסיפור של עמי ותמי אבל לעומתה נעומי מלאת בטחון צעקה הכי חזק שיכלה ״יש מישהו בבית?!״ ״מי מאז להפר את שנתנו הקדושהההה״ אמר קול כלשהו והבית כולו נהיה לבד ״ארנבון קטון חמוד פצפון אנא הפוך לגדול כמו ארמוןןן״ אמר הקול וארנב גדול מאוד הופיע ובלא את שנהם בלי ללעוס -אה-אה-אה נשמע קול בכי מתוך הארנב נויה ונעומי מפוחדות היו בתוך הארנב ״את שומעת את זה?״ שאלה נעומי ״זה נשמע כמו מישהו בוכה... הוא נשמע לי ממש מוכר״ אמרה נויה והתקרבה לקול ״ לאא אל תתקרבי ככה היה לנו יותר קשה לצאת מפה!״ צעקה נעומי אך בכל זאת הלכה אחרי ״לא נכון יותר מהר הארנב הזה בכל זאת ארנב״ אמרה והצביע על חור קטן שמאחוריו בצבץ זנב ״איכסה״ אמרה נעומי אך המשיכה ללכת ״אולי את צודקת, אבל אני מרגישה שעומדות להיות לי הרבה צרות בגללך״ הרהרה נעומי ״היי מה קרה?״ שאלה נויה והניחה יד על האיש שבכה הוא היה מקופל כמו כדור ובכה בכי מר ״הוא מבוגר?״ ״כמה זמן הוא היה פה אני לא רוצה להישאר פה עד גיל 100!״ הזדעזעה נעומי נויה שלחה בה מבט אזהרה וחזרה אל האיש ״אתה בסדר?״ חזרה ושאלה ״בסדר בסדר? מה יכול להיות הסדר איך אתם בסדר? אנחנו בתוך ארנב גדול כי נכנסנו ביכתה של המכשף-״ ״רגע רגע עצוב מכשף?״ שאלה נעומי ״כן נו המכשף שהתיל את הכישוף של הארנב!״ המשיך לבכות הקול שלו היה ממש מוכר לנויה ״איזה מכשף לע-״ ״ששש רגע אתה יכול לעמוד שניה?״ האיש עמד ושנהם הופתעו למראה אנהם: ״אבא?!״ ״נויה?״ שנהם קפצו לחיבוק גדול ״מה קרה אבא איפה אמא?״ התחילה לבכות ״אמא אמא.. איננה״ אמר האיש בעצב ״מהההה״ ״ואתה שרדת״ ״זה לא משנה עכשיו אנחנו ביחד איך גדלת ומי זאת!?״ רוצים המשך תכתבו לי פרק שתיים!
|
|
מוקדש
ל, כל המיקמקים ,שקוראים
