|
סיפור השקיעה-
|
24/11/2020 |
סיפור שכתבתי- היי חברים שמי דנה אתמול בערב אני ומשפחתי הלכנו לראות את השקיעה! יצאנו מהבית מזג אוויר היה נעים... לא חם לא קר... התחלנו לסוע בכבישים ובדרך אני חושבת- "מה שחכתי להביא, מה שחכתי, נו ...אני תמיד שוכחת משהו! מה שחכתי הפעם..." לבסוף הגענו! יצאנו מהאוטו, הלכנו לכיוון השמש שבצבצה בשמיים- ממש לא רציתי לפספס את השקיעה!! התחלתי לרוץ קדימה, אמי צעקה מאחורה- "דנה! דנה! דנה תיזהרי! לא שמתי לב לאמא שלי קוראת לי מאחורה, המשכתי לרוץ, עד שיצאתי מקו הראייה שלהם. ופתאום: מעדתי, נפלתי לתוך בור הרגשתי כאב מפלח את רגל ימין שלי, ניסיתי לשבת, כמה שניסיתי לא הצלחתי, ניסיתי לחשוב מה יכול לעזור לי? מזל שנפלתי עם התיק לבפנים, חיטטתי בתיק ולא מצאתי שום דבר, חיפשתי וחיפשתי... ועדיין כלום! היה בתיק רק חטיף, קצת ממתקים... ועכשיו גם נזכרתי שהמים אצל אמא שלי... אוי וי הטלפון גם, השארתי אותו באוטו! ניסיתי לחשוב מה לעשות - "לחשוב מחשבות טובות, הם הימצאו אותי בסוף, לא לדאוג! ניסיתי להירגע, כמה שניסיתי לא הצלחתי! התחלתי לחשוב מה עם אני אישאר פה? ואף אחד לא אמצא אותי אף פעם?!! אמרתי לעצמי- אני נשמעת כמו מטורפת אני צריכה להירגע נשכבתי על הרצפה וספרתי את הנשימות שלי-אחד, שתיים, שלוש...עשרים... שלושים... לבסוף נרגעתי, הוצאתי מהתיק את החטיף- ניקיתי את ידיי על החצאית והתחלתי לאכול בשתיקה... לבסוף כשגמרתי אמרתי בקול- אני חיבת לעשות משהו! לעזור להם למצוא אותי ! הבטתי על הרצפה והתחלתי לחפש משהו שיוכל לעזור- שמתי לב שיש כמה אבנים... כמה עצים... הסתכלתי על הגובה שממנו נפלתי-בערך 3 מטר יותר נמוך ממה שחשבתי או יותר נכון הרגשתי. ניסיתי לבנות מאבנים מגדל שיעזור לי לטפס זה לא הצליח לי -כל פעם שהנחתי את האבן השישית היא תמיד נפלה, לפעמים הצלחתי,ו אז הנחתי עוד אבן וכל המגדל קרס לבסוף נכנעתי ונשכבתי על קיר הבור, שמעתי רעש, הזדקפתי התחלתי לחפש את מקור הרעש, הסתכלתי- למעלה ,לצדדים, שמעתי רעש כמו של כלב אולי זה שועל או תן? נלחצתי, נו באמת רק כרגע נרגעתי!, הקשבתי לנשימות שלי, שמתי לב שהתחיל להחשיך השמש כבר לא הייתה בשמיים, הרהרתי אולי אמא ואבא שלי החליטו ללכת? לעזוב אותי כאן? מה פתאום! מה יש לי עם המחשבות האלה! לבסוף שהפסיק הרעש, המשכתי לסרוק את הרצפה בתקווה למצוא משהו, עם האבנים לא עזרו לי, אולי משהו אחר יוכל לעזור? חיפשתי ובסוף נחה נקודת מבטי על משהו מוזר, לא הבנתי מה זה, התקדמתי לכיוונו וראיתי סוג של מקל עץ גדול, כנראה נפל מאיזה עץ.... הסתכלתי עליו, וחשבתי -אולי אני יוכל לטפס עליו כדי להגיע למעלה? זה יצליח? נעמדתי הרגשתי זרם חזק ברגל התנגדתי לו, לקחתי את העץ העמדתי את חתיכת העץ לכיוון המקום שנפלתי, התחלתי לטפס צעד צעד רגל רגל... שמעתי רעש: של ניידת משטרה, אולי אני מדיימנת? מה יש לי בטוח שאני מדיימנת! המשכתי לטפס, כמעט שהגעתי למעלה, פתאום העץ זז ,שמעתי את האוויר מזיז את העץ, הרגשתי שאני עלולה ליפול, כמעט שנפלתי! עצרתי ישר מלטפס, וחיכיתי, הסתכלתי למעלה התחיל להיות קר היו כוכבים בשמים, חשבתי לעצמי- שעם זה היה מקרה אחר, אולי הייתי חושבת שזה נחמד -להסתכל ככה על השמיים אבל לא, אני לא במקרה אחר, לכן אני חייבת להפסיק לחשוב! ולהתחיל להתקדם! המשכתי להתקדם, שמעתי רעשים- לא בדיוק זיהיתי, חשבתי ששמעתי את ההורים שלי- לא להאמין אני הזויה!, התחלתי לדמיין את קולותיהם של הורי צועקים ומחפשים אותי, עוד חצי מטר ואני למעלה, נאחזתי במה שהרגשתי שם הרמתי את הרגל, אייייייייייייייי מעדתי, נפלתי לכיוון הרצפה, התנגשתי ברצפה לא הרגשתי כמעט שום דבר כעבור דקה כאבה לי גם היד, בנוסף לרגל. איך שחכתי!! נזפתי בעצמי על טיפשותי, מה חשבתי לעצמי?! לעלות ככה בלי לעזור לרגל הכואבת בלי לעטוף אותה במשהו שיעזור לה להחלים או לא להיפצע חמור יותר! הרגשתי את היד ואת הרגל, רק רציתי לשים את הראש, ולשכב לישון, ידעתי שאסור לי!, התחלתי לשמוע שוב את קול הניידת כמעט שאני יכולה להישבע ששמעתי אותם מעלי - בדיוק כשנרדמתי... כשבסופו של דבר קמתי: הייתי במקום אחר- פתאום צץ לי זיכרון- זה קרוב לאוטו רצתי לכאן לפני שנפלתי לבור! ראיתי מולי 2 גברים- איש אחד דיבר עם עוד איש האיש השני דיבר וצעק עליו "תקרא להוריה הם ירצו לראות אותה" האיש השני אמר "אתה בטוח שכדאי? היא רק כרגע נמצאה, לא כדאי להביא אמובלנס? שיבדוק אותה לפני?" ואז הוא הסתכל עלי-עשיתי את עצמי ישנה, האיש הראשון שדיבר נראה יותר סמכותי הוא אמר- "אני מחליט זוכר?! אני המפקד שלך! אתה תעשה מה שאומרים לך תקרא להוריה בינתיים אני אזמין אמבולנס" ראיתי שהאיש התעצבן ובכל זאת הלך, כנראה לעשות מה שהאיש אמר לו. האיש שנשאר איתי דיבר פתאום "את יודעת אני לא מבין למה לא הקשבת לאמא שלך? ואז הסתכל עלי -פתאום ראיתי בעינו מבט של עצב, הוא הביא לי מימיה והציע לי לשתות ממנה -הוא נתן לי ללגום: לגימה לגימה, ואז התחיל לספר מה קרה מאז שנפלתי- אמך סיפרה שהיא צעקה אליך ואמרה לך לעצור, ואמרה שיש כאן בורות, מוזר לא זכרתי שהיא אמרה את זה (חשבתי לעצמי), הוא המשיך לספר- היא ראתה אותך ,ואז כעבור דקה נעלמת משדה הראייה שלה, היא התחילה להילחץ, מכיוון שאמא שלך חכמה, היא לא רצה אחרייך, היא התחילה ללכת לאט לאט ולחפש סימן לבורות, היא סיפרה לי - שכעבור חמש דקות, היא לא ידעה לאן פנית ,היא ניסתה להקשיב לרעשים, היא שמעה בום! היא ניסתה לזהות מאיזה כיוון זה בא, אבל היא לא הצליחה, היא נכנסה לחרדה, את בטח שואלת את עצמך מאיפה לי כל המידע הזה?, אז אני אסביר לך- חוץ מזה, שחקרתי את אמא שלך, התחנת משטרה איפה שאני עובד היא ממש כאן, על ההרים, מכיוון שבדרך כלל המקום הוא מקום צבאי שמשתמשים בו לפעילות צבאיות הייתי באיזור, את באמת שלא שמעת שום רעש של ניידת או רעש אחר? התחלתי להבין שכנראה הרעשים ששמעתי היו נכונים, ולא סתם דמיינתי, עניתי לו: "שמעתי רעשים חשבתי שדימינתי, האם היו כאן גם רעשים של שועלים או תנים?" הוא הסתכל עלי ואמר- "כנראה שכן, הם מסתובבים כאן הם אוהבים את הסביבה -טוב סטינו מהנושא בואי נחזור לסיפור- נגיע לחלק המעניין -אחר כך, אמא שלך התקשרה למשטרה, לקח לנו המון זמן להגיע , היו לנו המון דברים לטפל בהם, וכמעט כל האנשים שהיו בתחנה, הלכו למקומות אחרים שהיו זקוקים להם שם, אוקי בקיצור הגענו, ואז שמענו בום!, מיהרנו לכיוון המקום ששמענו ממנו את הרעש ראינו אותך שם על הרצפה בדיוק היה נראה שהתעלפת, כמעט שאחד מאנשים זה שהיה פה ודיבר איתי כמעט נפל, אבל החזקתי לו את היד, לפני שנפל, מיהרנו לקחת את הסולם שהבאנו, היינו חייבים להעיר אותך, ראינו שאת במצב רע, שני אנשים החזיקו אותך, ועלו בסולם, שהגענו למעלה, התחלנו לחזור לכיוון הכניסה, את מזהה? לא משנה נמשיך, ואז הובלנו אותך לפה הקמנו לנו מקום שנוכל לטפל בך, ההורים שלך עוד לא יודעים שמצאנו אותך, לכן שלחתי את החבר שלי לקרוא להם, ומכאן את יודעת מה קורה... אני אתן לך זמן לחשוב עם עצמך ואני אלך לראות למה הוא מתעכב... כשיצא וכבר לא ראיתי אותו, הסתכלתי מסביבי, זה היה תחילת הבוקר, שהשמש התחילה לבצבץ, הסתכלתי על היד, הרגשתי שם משהו קשה, ראיתי שאלתרו לי תחבושת, ואותו דבר גם לרגל, ניסיתי לקום, אבל לא הצלחתי ,חיכיתי וחיכיתי... שמעתי את ההורים שלי, ניסיתי להיראות כאילו הכל בסדר ואז ראיתי אותם אמא שלי מיהרה אלי פעם ראשונה שראיתי אותה כל כך מודאגת ביחד עם זה שהיא אסירת תודה, שמחתי לראות אותה, היא רצה אלי וחיבקה אותי, הרגשתי את היד כאילו היא בוערת כאילו יש לי זרם חזק של מכת חשמל או משהו, השוטר הסתכל עלי וקלט את המבט, הוא אמר לאמא שלי לתת לי לנשום קצת, אמי התרחקה, אבא שלי הסתכל עלי וניסה לבחון אותי ולראות עם הכל בסדר, לבסוף הוא פתח את פיו לומר משהו,ואז סגר כנראה שהוא התחרט, לעומת זאת אמא שלי התחילה לשאול המון שאלות: כמו: מה קרה? למה המשכת ללכת שאמרתי לך לעצור? מה קרה לרגל וליד שלך? למה שמעתי בום? את בסדר? שתית את רעבה? מה קרה חזרה שוב על השאלה... הרגשתי כאילו אני רוצה למות, ואז אבא שלי דיבר, ואמר לאמא שלי לתת לי לנשום קצת, הוא שאל את השוטר עם הוא קרא לאמבולנס, השוטר ענה משהו ,אבל אז כבר היה מאוחר מדי נרדמתי.... לבסוף שקמתי ,ראיתי שאני באמצע נסיעה ,היה מסביבי פלסטרים, תחבושות ,משחות... ראיתי אישה שטיפלה ברגל שלי, אמא ואבא שישבו על ספסל שהיה נזכרתי שככה נראה אמבולנס הודיתי להקב"ה על כל מה שעשה שאני אחיה, וששלח את השוטרים לבוא בדיוק בזמן אחרת... אני לא רוצה לחשוב על זה... קראתי לאמא שלי והרגשתי הרבה יותר טוב גם ברגל גם ביד ובכל מקום אחר, אמא התקרבה אלי, ולא אמרה כלום, פשוט חיבקה אותי לאט לאט, הסתכלה עלי בהכרת תודה, ואז אבא התקרב אלי ,הצטרף לחיבוק ואמר "הכל יהיה בסדר נעבור את זה ביחד" ישר שאבא שלי אמר את זה- ידעתי שהוא צודק, והכל יחזור להיות כמו שהיה, ואז אני דיברתי "אמא ואבא הודיתם לשוטרים על שהצילו אותי(להגיד הצילו אותי היה קשה אבל הצלחתי להגיד) אמא שלי הסתכלה עלי בהבעה של גאווה ואמרה -"כמובן שהודנו להם את יכולה לחזור לישון , כמו שאבא אמר הכל יהיה בסדר!" חזרתי לישון והפעם הרגשתי טוב שונה מהיומים האחרונים... הסוף!!! תודה רבה שקראתם את הסיפור שכתבתי, אוהבת אתכם תודה רבה על כל התגובות ועל הלייקים והעוקבים ממש אין כמוכם!
|
|
מוקדש
לכלמישקוראאתזה! | |
|
|
