×

   
קהילה - היצירות של פרומוס12
פרומוס12
68
443

מגדניית ההפתעות- פרק ראשון 25/12/2020

פרק 1-
כשאמרתי לאמי שעליה להגשים את חלומה לפתוח חנות עוגות משלה, לא ידעתי שפרוש הדבר
יהיה מעבר לבית אחר, פרדה מכל חברותי ומעבר לבית ספר חדש.
אבל זה בדיוק מה שקרה. מגדנית ההפתעות נפתחת מחר, ונותר שבוע בלבד לתחילת הלימודים
בבית הספר החדש. אני לא מצליחה להחליט איזה משני הדברים מרגש אותי יותר.

החנות החדשה חיבת להצליח. אמא ותרה על עבודתה המשרדית, והשקיעה בזה את כל חסכונותיה,
כך שזה פשוט מוכרח להיות סיפור הצלחה. לקח לנו יובלות לבחור את השם.
בסוף החלטנו על מגדנית ההפתעות, כי רבים מהמתכונים האהובים עלינו – כמו עוגות זנגביל ועוגיות
שוקולד צ'יפס – מכילים המון הפתעות. כמובן לא הפתעות באמת.... אלא שכל מרכיב מבחינתי זה "הפתעה". בסתר ליבי אני אוהבת את השם הזה כי הוא מזכיר לי את אמא. היא כזאת מתוקה וחביבה לכולם, אבל יש לה גם מזג סוער שיכול להתלקח בקלות. סוכר עם פלפל, אתם מבינים?
היא קצת כמו לחמנייה מתובלת היטב.
טוב, כרגע השוויתי את אמי ללחמנייה – נכון, אני יודעת שזה קצת מוזר, אבל יש לי תחביב כזה, לדמיין איזה סוג של עוגה או לחם או כל מאפה אחר מתאים לאופי של אנשים שאני מכירה – כלומר איזה מאפה האיש הזה היה עשוי להיות. אני? הייתי אומרת שאני אקלס, שנקראת גם עוגת מלאך. זה סוג של מעדן אנגלי – קונכית בצק עלים ממולאת בתערובת דמדמניות או פירות אחרים מיובשים, עם סוכר למעלה. לא משהו מפואר במיוחד מבחינה חיצונית, אבל נחמד מבפנים (או לפחות כך אני חושבת על עצמי).
בכל אופן איפה הייתי? אה, כן, מגדנית ההפתעות. זה כל כך מפחיד ושונה וחדש ומרתק, הכול בבת אחת. אבל כמו שאמא אומרת – לפעמים צריך פשוט לקחת סיכון ולראות מה יקרה. זה כמו באפיה: אתה יכול לאפות כל פעם עוגת ספוג בחושה רגילה, או לקחת סיכון, כמו באותה פעם שאמא ואני אפינו עוגת שורש סלק ושוקולד (זה לא מגעיל כמו שזה נשמע). ההעזה לעשות משהו חדש עלולה להסתיים באסון, או להתגלות בסוף כדבר הטוב ביותר שעשית מימיך – אבל אם אינך מנסה, לעולם לא תדע.

"נראה לך שאנחנו מוכנות לקראת מחר?" לאמא היה כתם פיח על לחי אחת ושערה הבלונדיני ברח פה ושם מהקוקו שניסתה לאסוף אותו.
"כן," אמרתי, מביטה סביב בחנות החדשה. "נראה לי שאנחנו מוכנות."
אמא ואני עבדנו כל אחר הצהרים להכין את המגדנייה לקראת הפתיחה הגדולה. דלפק הזכוכית ומכונת הקפה הכסופה נצצו מברק הניקיון. סלסילות הנצרים ללחם היו מסודרות בשורות נאות על מדפי העץ. חמש עוגות חתונה ויום הולדת מפוארות כבר היו מוצגות על אדנים כסופים לצד ספת ארגמן עם כריות ורודות, שניצבה לצד שולחן קטן נמוך עם חוברת ובה תצלומים של עוגות אחרות שאמא אפתה ויודעת לאפות. לרוחב החלון הקדמי של החנות נצבו ארבעה דגשי ישיבה גבוהים, וליד הקופה הונחה ערמת שקיות ניר במצבע ורוד לבן, כל אחת עם המילים מגדנית ההפתעות מודפסות עליה באותיות נאות ומסולסלות. ברגע זה היה דלפק הזכוכית הגדול ריק, אבל מחר הוא יהיה מלא וגדוש כל טוב: עוגות אישיות עם ציפוי קרם חמאה מתוק, סופגניות דשנות, תופיני קינמון וחטיפי גבינה מלוחים. בדיוק כפי שאמא ואני ראינו את כל זה בעיני רוחנו.
זה עמד להיות מהמם. אמא הייתה אמורה לעשות את כל האפיה, ואישה ושמה פאולה תשרת את כל הלקוחות. אני הייתי צעירה מכדי לעבוד בחנות באופן רשמי, אבל אמא אמרה שאוכל לעזור לה בסופי השבוע ובחגים. נאפה עוגות משגעות, דברי מאפה שנמסים בפה, כל מני לחמים טריים מיוחדים. אמא תכננה אפילו להציע את שירותה באפית עוגות חתונה ויום הולדת.
אמא כרכה סביבה את זרועה. "לו היית אומרת לי לפני שנה שיום אחד אעמוד כאן – במגדנייה שלי – בחיים לא הייתי מאמינה לך. כל כך הרבה קרה בשנה האחרונה."
"זאת הייתה שנה מטורפת לגמרי," הסכמתי.
ואכן זאת הייתה שנה שכזאת. במשך רוב חיי, מאז שאמא ואבא התגרשו כשהייתי בת שנתיים ואבא עבר לאמריקה, התנהלו אצלנו החיים בצורה נורמלית למדי. אמא וויתרה על לימודי אפיה ומצאה עבודה באוניברסיטת נוטינגהם כפקידת קבלה, עם שעות נוחות יותר, שתוכל לטפל בי ולגדל אותי. אני הלכתי לקבוצת משחק, סוג מיוחד של גן ילדים, אחר כך לבית הספר, ובחופשות נהגנו לאפות ולבשל ביחד. באחד הזיכרונות הראשונים שלי בחיים אני עומדת על כיסא במטבח שלנו לבושה סינר ענק, לשה בצק רק ונעים למגע יחד עם אמא, ואחר כך אני ואמא יושבות על הספה ואוכלות ביחד את הלחם החם והטרי. אתם מבינים, כך זה היה תמיד, אמא ואני ביחד – או לפחות כך היה עד לפני שנה, כשאמא פגשה את שלום.
זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, כך אמא מספרת. אני לא התנגדתי. שלום מצא חן בעיניי מן ההתחלה. הוא הזכיר לי לחם דגמנים טרי – חזק, אמין וטוב לבריאות. שמחתי גם לראות את אמא מאושרת, כי ידעתי שהיא סבלה לפעמים מבדידות. אבל הדבר הטוב ביותר היה ששלום טעם ואהב את העוגות ודברי המאפה של אמא, ועודד אותה לעשות את מה שחלמה תמיד אך לא העזה – לפתוח מגדנייה משלה. הוא אפילו השגיח עלי יחד עם שתי התאומות בנות הארבע שלו, מולי ואלה, כשהיא הלכה למכללה ללמוד כיצד לנהל עסק.
אחר כך הכול קרה ממש מהר. אמא מצאה חנות שאפשר לעשות לה הסבה למגדנייה בעירה שנקראת אשינגהם, מרחק שעה בערך מנוטינגהם. לפני שבוע בלבד, בתחילת חג השבועות, אמא ושלום התחתנו וכולנו עברנו לבית החדש. באותו זמן עברה המגדנייה לבסוף לרשותנו.
ומחר, אנחנו פותחים סוף סוף! שלום מתחיל את העבודה החדשה שלו כמנהל אתרי אינטרנט, והתאומות ילכו למטפלת החדשה שלהן. שבוע לאחר מכן אתחיל ללמוד בבית הספר החדש שלי, קינג ויליאמס.
יש לי פרפרים בבטן כל פעם שאני חושבת על זה. מספיק קשה להתחיל ללמוד בבית ספר חדש כשאת באמצע כיתה ו', אבל באשינגטון, אם אתה בכיתה ו' אתה לא הולך לבית ספר יסודי רגיל, אתה ולך למשהו שנקרא חטיבת בינים. זה כמו בית ספר תיכון, אבל לכיתות ו', ז', ח' ו – ט' בלבד.
פרוש הדבר שבמקום להיות בראש בית הספר – כמו שהייתי בבית הספר היסודי שלי – אהיה בשכבה התחתונה, הצעירה ביותר. אמא ואני הלכנו לראות את המקום. זה בית ספר ממש גדול, ואני בטוחה שאלך שם לאיבוד. בבית הספר הקודם שלי היו שבע כיתות בכל בית הספר. בקינג ויליאמס יש חמש כיתות רק בשכבה שלי.
מה שטוב במעבר לבית הספר החדש זה שאמא הרשתה לי לבסוף לקבל טלפון ניד משלי, כי אלך כל יום לבד לבית הספר וחזרה. לידידות הטובות שלי מבית הספר הקודם, לוסי ואיסי, יש טלפונים ניידים מאז ספטמבר, אבל אמא אמרה שאצטרך לחכות עד יום הולדתי, שחל במאי. עכשיו היא נאלצה להיכנע.
זה נפלא להיות מסוגלת לטלפן ולשלוח הודעות לכל מני אנשים – לא שיש לי כבר ידידים באשינגטון לשלוח להם הודעות, אבל אני מקווה שיהיה לי בקרוב.
"כדור הארץ לאנה," דחקה בי אמא במרפק. "על מה את חושבת?"
משכתי בכתפי. "שום דבר."
היא הרימה את גבותיה. היא יודעת תמיד מתי אני לא אומרת לה את האמת.
"רק על בית הספר," הודתי.
אמא חייכה. "יהיה בסדר. מעולם לא הייתה לך בעיה להתיידד עם בני כיתתך."
קל לאמא לומר. היא לא זאת שצריכה לעשות את זה. ואפילו אם היא צודקת, ואני יודע להתיידד, זה לא יהיה כמו עם לוסי ואיסי – ידידות שהכרתי מאז קבוצת המשחק, שיודעות עלי הכול.
אני שונאת את העובדה שלא אגור עוד סמוך אליהן. אנחנו מדברות בטלפון, ומתכתבות בטלפון ובמייל, אבל זה לא אותו דבר.
אמא נתנה לי חיבוק. "את תסתדרי מצוין, אני מבטיחה. אני ממש גאה בך מותק שלי. התמודדת עם כל השינויים האלה בצורה מבוגרת מאוד. ועזרת לי כל כך. את הבת הטובה ביותר בעולם."
דחקתי הצידה את המחשבות על לוסי ואיסי. "ואת האמא הטובה ביותר בעולם," אמרתי לה. "ומגדניית ההפתעות – " החותי בזרועי לפני שהיא תהיה רגשנית מדי – "תהיה המגדנייה הטובה ביותר בעולם! רק חכי ותראי. בקרוב אנשים יבואו על ארבע להתחנן לעוגות אישיות."
אמא חייכה. "כן ויהיו רשימות המתנה לעוגות השמרים..."
"קרבות רחוב על הסופגניות," הוספתי.
"וכל הארץ תזמין עוגות חתונה ויום הולדת אצלנו," סיימה אמא.
נאנחנו באושר וחייכנו אחת אל השנייה.
באותו רגע נשמעה דפיקה על הדלת.
שלום עמד בחוץ, שערו הכהה המתולתל סתור כרגיל. הוא חייך וניסה לנופף, אבל מולי אחזה בידו האחת ואלה בשנייה. התאומות הצמידו את אפיהן לזכוכית. אלה הייתה לבושה כסקובי דו, ומולי כנסיכה.
"יש לנו חברה," אמרה אמא ונגשה לפתוח להם.
הרגשתי שמץ של אכזבה. נהניתי היום להיות לבדי עם אמא. בחודשים האחרונים לא יצא לנו כמעט להיות ביחד רק שתינו לבד. אני מקווה שזה ישתנה ברגע שהכול יירגע.
זאת אומרת, אני יודעת שיש לי מזל עם המשפחה החורגת הזאת. יש כאלה ששונאים את האחים החורגים או האחיות החורגות שלהם, אבל מולי ואלה ממש חמודות רוב הזמן.
רק חבל שהן קולניות כאלה. הן תמיד מדברות ומתווכחות, שואלות שאלות ורוצות משקה או סיפור.
במיוחד ממני. שלום אומר שזה בגלל שהן אוהבות שיש להן אחות גדולה, ושהן מדברות עלי כל הזמן.
לא שזה מפריע לי, אבל זה עושה את הבית למקום רועש, הרבה יותר מכפי שהיה בעבר.
אמא פתחה את הדלת, ושתי התאומות הסתערו פנימה והשאירו את שלום מאחור. "לאט לאט בנות!"
לאלה יש שיער כהה מתולתל כמו לשלום, ושערה שלו מולי חום, ארוך, וחלק. לשתיהן יש עיניים חומות, אבל של אלה כהות, כמו שוקולד מריר, ושל מולי ערמוניות יותר. אבל אפילו אם היו תאומות זהות, לא היה אפשר להתבלבל ביניהן.
אלה היא ילדה נערית שובבה שאוהבת כלבים ושודדי ים, ואילו מולי אוהבת נסיכות וכל דבר ורוד עם נצנצים וזהרורים. לו אלה היתה עוגה, היא היתה יכולה להיות חומית שוקולד – קל לאהוב, רך בפנים, ואילו מולי היתה עוגה מקצפת ורודה – נשית ומתוקה.
מולי הסתובבה על המקום לפני.
"איזו נסיכה אני?" דרשה לדעת.
הבטתי בשמלתה הורודה הארוכה עם כתר הפלסטיק לראשה. "רפונזל?"
מולי פרצה בצחור כאילו אמרתי משהו לגמרי מטופש.
"לא ,טיפשונת. אני ארורה!" היא רצה אל אלה. "אנה לא יודעת את ההבדל בין ארורה לרפונזל."
שתיהן צחקקו בקול.
"מי אני, אם כך?" שאלה אלה.
זה היה קל. "סקובי דו."
היא גילגלה עיניים לשמים. "לא! יש לי גלימה, את רואה?"
היא הראתה לי את גלימתה האדומה.
"טוב... אז מה זה אומר?"
"שאני סופר – דוג, כמובן!"
"החלטנו שכשנגדל אני אהיה נסיכת פיות," הכריזה מולי, "ואלה תהיה סופר – דוג."
"סופר דוגגגגגג!" קראה אלה מניפה את זרועותיה ורצה סביב החדר. מולי רצה אחריה.
עצרתי את נשימתי כשהן רצו קרוב באופן מסוכן לעוגת החתונה בעלת חמש הקומות המקושטת ורדים מסוכרים, שלקח לאמא ולי שעה לשים במקומם באופן הנכון והמדויק. היא התנודדה קלות על האדן שלה.
"לא לרוץ במגדנייה, בנות!" אמר שלום במהירות.
"בנות, מספיק, בבקשה!" אמרה אמא. אבל התאומות המשיכו בשלהן.
"האחרונה שנוגעת בדלת היא מפלצת!" צעקתי.
זה פעם כמו קסם. מולי ואלה רצו כאיש אחד אל הדלת.
"אני הגעתי קודם!"
"לא נכון, אני!"
אולי זה לא היה שקט, אבל לפחות הן עמדו במקום.
הרגשתי גאה בעצמי. אני הולכת ומשתפרת בכישורי השליטה שלי בתאומות.
"תודה אנה," אמרה אמא, מחייכת אלי בתודה.
"אקח אותן הביתה," אמא שלום.
"גם אנחנו נבוא," אמרה אמא. "פחות או יותר סיימנו כאן, ואחזור מחר מוקדם בבוקר."
החל מעכשיו יתחילו ימי העבודה של אמא בארבע וחצי לפנות בוקר. זה הזמן שבו יהיה עליה ללכת למגדנייה ולהתחיל לאפות את הלחמים ודברי המאפה לארוחת הבוקר, שיהיו מוכנים בזמן לקראת (מה שאנחנו מקוות שיהיה) העומס של הבוקר.
הובלנו את התאומות החוצה. אמא סגרה את הדלת ונעלה אותה. "להתראות מחר," אמרה לחנות.
"ביום הראשון של מגדניית ההפתעות," אמרתי.
ואז אמא נטלה את זרועי, חייכה אלי, ושתינו יצאנו לדרך לביתנינו החדש.
בקרוב פרק 2

מוקדש ל מקווה_שאהבתם_את_הסיפור_לקח_לי_יובלות_לחשוב_ולכתוב_אותו
12
11
222


  הוספת תגובה
שם מיקמק
תגובה
 
 
26/07/2021   17:11 מעלות123 11
מוששששששלם
12/02/2021   09:43 מיקי13779 10
וואו קראתי את הכל ,מעניין מאוד,.
26/01/2021   08:33 קוליו39  9
אווו מיי גאד!!
את פשוט מוש!!
09/01/2021   20:10 פיליניה112  8
מתי פרק שנייייי?!?!
28/12/2020   19:44 תינוק1383  7
זכית יפה שלי
28/12/2020   10:12 סגלגל626  6
הסיפור הזה פשוט מושלם!
27/12/2020   12:40 חתולה858  5
ואיי אמאלה
מושלם, ומהמם
אין לי מילים
26/12/2020   17:41 אמלי45639  4
אוווווו!!!
מהמם!!!
ואת יודעת שבבית ספר שלנו יש 8 כיתות ב'?
מחכה לפרק שתיים כל כךךךךךך
26/12/2020   17:34 מיקמקפטריק  3
אווו מהממם כל הכבוד פרומוס תמשיכי כך
26/12/2020   13:26 בלגי319  2
בהצלחה!XD
26/12/2020   10:52 מיקמקפטריק  1
אוו מהממם כל הכבוד פרומוס תמשיכי כך
אודות החברה           נגישות מדיניות פרטיות תנאי שימוש צור קשר