קהילה - היצירות של romy2010
|
|
|
|
|
סיפור לכתב אורח- ביטחון עצמי
|
09/01/2021 |
חלק 1
תמיד הייתי מלא ביטחון. טוב, אולי רק נראיתי כך. המסכה שעטיתי כל כך הרבה זמן, אפילו לפני שהתחילה הקורונה, הייתה בעצם כלא קיימת. היא הייתה מן מגן שהופך אותי לחזק יותר.
"ביטחון עצמי הוא דבר חשוב להרבה דברים"- הם אומרים לי, "טוב שהתברכת בתכונה זו".
אבל לפעמים ה"תכונה המהוללת" הזו יכולה להיות יותר קללה מאשר ברכה. בטח כשזה בקרב ילדים, שהם בכלל לא רואים אותי. מבחינתם מתחת לעטיפת ה"ביטחון העצמי" שלי, מסתתר בן אדם שאינו פגיע כלל, ממש סופרמן, שכדורי העלבונות לא יכולים לפגוע בו.
הם מרשים לעצמם לקרוא לי בשמות, לגעת בנקודות רגישות, מבחינתם אני יצור דומם- לא חי, לא נושם, לא אכפת לי. אבל זה לא נכון. כן אכפת לי כשקוראים לי "מכוער", כן אכפת לי כשקוראים לי "שמן". אכפת לי מכל הגה שיוצא להם מהפה, כי חשוב לי לדעת מה המגרעות שבי. כנראה שיש פשוט יותר מדי...
חלק 2
אמא תמיד הייתה מודאגת ממצבי. לפעמים הייתי מתעצבן עליה שלא לצורך. היא לא הבינה אותי, היא לא יכלה. לא הסברתי לה, לא אמרתי מילה. כשהייתי חוזר מבית הספר, בקול רך ומתוק היא הייתה שואלת: "איך היה בבית הספר, חבר קטן?". בדרך כלל אני עונה לה, "לא משהו מיוחד, היה מאוד מעניין בשיעור היסטוריה"- לפעמים בכלל אין שיעור היסטוריה באותו היום, אני פשוט רוצה לא להדאיג אותה. ממילא היא מגדלת אותי לבד, עובדת בלילות ואין לה אף אחד. היא לא צריכה גם את הבעיות שלי על הראש, אני יכול לפתור אותן לבד.
חלק 3
מה עם החברים?- הם בכלל לא אמיתיים. כשהם מציעים לי בהפסקה לשחק בכדורגל, אני בא, ואז בא ילד, בועט לי את הכדור, וכשאני צועק "גולללל!" כולם מסתכלים עליי בפה פעור. מצחקקים להם בצד, מדברים עליי. יש שיאמרו שלא ניתן לראות אם הם מדברים מתחת למסכה, והאמת שאתם צודקים. אבל לפי המבטים המאושרים בעיניים, לאחר שחטפו גול מהקבוצה היריבה, אני יכול לראות אותם צוחקים. אבל אני עושה כאילו לא אכפת לי, ממשיך לשחק כאילו הכל בסדר, והבנים בינתיים זורקים לי: "בוא, בוא אם אתה גבר". ברוב המקרים שאני בא, הם שמים לי רגל. אני יודע, אני אמור ללמוד מזה, לא לבוא אליהם באמצע משחק הכדורגל. אבל אם זה מצחיק את כולם, אין לי בעיה- גם אם הם חושבים שאני "טמבל".
חלק 4
בשנה שעברה חיבבתי ילדה מסוימת. שמה שביט. היא באמת הייתה כוכב השביט שלי. המחשבות עליה הסיטו אותי מכל מעשי היום-יום. פשוט נהניתי לחשוב עליה. על חיוכה המבריק והצחור, ממש כמו שלג, על שיערה הקורן הזורח באור השמש. עיניה הירוקות כמו שדה מלא בפרחים, וכשהן מסתכלות עליי- אל השדה מגיעים מיליוני פרפרים. ככה באמת הרגשתי. כפי שבטח ניחשתם, הייתי חייב להתוודות על רגשותיי כלפיה- אפילו מבלי לבדוק אם יש לה רגשות אליי חזרה. תנחשו מה קרה?- לא היו לה. היא חשבה שאני מוזר. היא אפילו אמרה לי את זה, ממש בפנים. הרגשתי כאילו נבלו כל הפרחים וכל הפרפרים ברחו רחוק כל כך- שכנראה הם לא חוזרים. כשחזרתי הביתה, השתדלתי לשמור על "פוקר פייס" כדי שאמא לא תדאג. היא ממילא הייתה עסוקה, לא רציתי להפריע לה. אך כשהגעתי לחדר- פשוט נשברתי. כל העלבונות וכל דבר רע שאמרו לי אי פעם- חזרו, והכו בי בחוזקה. הייתי חייב להילחם בהם, אבל לא הצלחתי, הייתי עסוק מדי בלהילחם בדמעות, שלא הפסיקו לזלוג אף לא לרגע. התביישתי.
חלק 5
יום אחד, החלטתי ש"זהו, נמאס לי!"- נמאס לי להיות הקורבן של הבריונות של כולם, להיות נחמד לכל אחד כאשר אף אחד לא נחמד אליי. נמאס לי להרגיש שונה ומשונה, נמאס לי להרגיש לבד. אז הלכתי. הלכתי למקום בו יכולתי לנקות את הראש. מתחת לעץ התות, ביער הנמצא צמוד לשכונה. העצים רחבי העלים אמנם חוסמים את רוב השמש, אבל קרני השמש הבודדות שמצליחות לעבור את המחסום הירוק והנוקב ומנצלות את הפירצות הקטנטנות שבו- מצליחות להגיע אל הקרקע. הקרקע החמה והבטוחה. ורק בנקודות המגע של קרני השמש עם האדמה, צומחים פרחים. כל כך שקט שם. כל כך נעים שם. שם סוף סוף הרגשתי בטוח. הרגשתי באמת חזק. חשבתי על הכל. על הביטחון העצמי, היתרונות והחסרונות שבו, על מה עליי לעשות ואיך אוכל להתמודד.
הגעתי למסקנה שישנן שתי אפשרויות: הראשונה היא להמשיך לסבול, והשנייה היא לעמוד מול כולם ולאזור ביטחון עצמי אמיתי, להודות ולשתף במה שעובר עליי ולשכנע אותם לתת לי יד, לעזור לי להתמודד.
חלק 6
יום למחרת, הגעתי לבית הספר. ישר כשנכנסתי בדלת הכיתה, ראיתי את המורה תמר יושבת וקוראת את הספר "היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילאים". גם אני קראתי את הספר הזה, הוא מרתק מאוד. וזה לא היה שקר, באמת אהבתי היסטוריה. היסטוריה היא פשוט מקבץ של סיפורי גבורה עתיקים ומעניינים ביותר, וחבל שילדים אחרים לא מנסים להתחבר אליהם. זה באמת פספוס. לאחר שהתלהבותי מהספר חלפה, ניגשתי אל המורה תמר, ללא חשש, וסיפרתי לה את שעל ליבי. למזלי, המורה תמר כל כך מכילה, והבינה את כל מבוקשי מבלי אפילו למצמץ. "אוכל לדבר על כך עם הכיתה, בבקשה? חשבתי על זה המון זמן, ואני באמת רוצה לשנות את המצב, אני רוצה שיכבדו אותי". אמרתי למורה תמר בנחישות. המורה תמר הינהנה לחיוב ואמרה שתקדיש לי כמה זמן שאצטרך מהשיעור הראשון. קצת התאכזבתי, כי השיעור הראשון היה שיעור היסטוריה ולא רציתי לבזבז יותר מדי זמן ממנו, אז החלטתי להגיד את זה ישר ולעניין.
חלק 7
הייתי לחוץ. לא ידעתי מה להגיד, לא ידעתי מה תהיה תגובת הילדים, לא ידעתי כלום. ואז נזכרתי בפינה המלבלבת ביער שנמצא ליד הבית, אשר קרני האור שחדרו בין הענפים הקודרים סימלו בשבילי את התקווה. כן, קרני אור קטנטנות שכאלו סימלו בשבילי תקווה. לא חשבתי על כלום, חשבתי רק על קרני האור הקטנות והחמימות. הייתי נקי ממחשבות. ואז הוא הגיע, הצלצול המבהיל. לרגע עצרה נשימתי. הרגשתי חסר אונים. אבל אז, עבר בי חשמול. חשמול אשר נגע בכל פינה ופינה בגוף והזרים ביטחון. הרגשתי הכי חזק בעולם, אף אחד לא יכול עליי.
ואז נעמדתי לצד המורה תמר, שהביטה בי במבט שאומר: "אני מאמינה בך. עכשיו לך תראה להם!"
המורה תמר הודיעה לכיתה שיש לי משהו להגיד. בגרוני הצטבר לו גוש, אבל בלעתי אותו והתחלתי לדבר. "תמיד הייתי מלא ביטחון. טוב, אולי רק נראיתי כך. המסכה שעטיתי כל כך הרבה זמן, אפילו לפני שהתחילה הקורונה, הייתה בעצם כלא קיימת. היא הייתה מן מגן שהופך אותי לחזק יותר...".
|
|
מוקדש
לכל_מי_שעבר_חוויה_דומה_♥ | |
|
|
|
|
|
|
220
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
09/04/2021 01:57 |
SHX98 |
18 |
ואוו הסיפור ריגש אותי ממש-בעיקר כי אני מזדהה איתו.
אני מנסה להראות ביטחון אבל בעצם בתוכי אני נפגעת מתביישת וסופגת
רציתי שיהיה המשך לסיפור ..
אני עוד לא מצאתי את הדבר שמכניס בי את עוצמת הביטחון..אבל אני בטוחה שעוד אמצא. |
|
|
|
|
|
04/04/2021 14:43 |
הילהחנה100 |
17 |
וואי אמאאא
תקשיבי, אני קוראת המון, וגם כותבת. אבל זה?
זה וואווווו!!!!
מוכשרת יוווו |
|
|
|
|
|
11/02/2021 08:45 |
קורונה6605 |
16 |
במילה אחת אני יכולה לתאר את הסיפור הזה
מ-ו-ש-ל-ם
את כותבת 100מם יש לך עתיד וכישרון ע-נ-ק
מושלם כול הכבוד
ריגשת אותייי |
|
|
|
|
|
01/02/2021 08:59 |
ארץישראל6 |
15 |
במילה אחת אני יכולה לתאר את הסיפור הזה
מ-ו-ש-ל-ם
את כותבת 100מם יש לך עתיד וכישרון ע-נ-ק |
|
|
|
|
|
25/01/2021 23:46 |
מוקמיק992 |
14
|
התגובה שלי לא עלתה אז אכתוב שוב ^^
הסיפור שלך פשוט מדהים. אהבתי את סגנון הכתיבה, הוא מדהים!
אהבתי את הסוף הפתוח, אם לא נותנים לך 100 בספרות, תני לי את המספר של המורה! ;)
אני כבר אדבר איתה! יש לך כשרון ע - נ - ק - ! |
|
|
|
|
|
18/01/2021 09:09 |
ממקמקון1 |
13 |
|
איזה מהמם הסיפור שיואוו |
|
|
|
|
|
13/01/2021 12:18 |
כוכבית775 |
12
|
א-אני קצת מאוהבת בסיפור הזה ^^
רומייייי XD אימלא אני מ-ת-ה על זה!! קודם כל הכתיבה שלך מדהימונה, ואני כל כך אהבתי את זה שזה כאילו... חוזר כזה ^^ שהוא מדבר אל הילדים בכיתה את מה שהתחיל את הסיפורר אוי זה מקסים ^^
אני אוהבת ממש, וזה משהו שצריך להפיץ עוד ועוד ועוד...XD
לא, ברצינות, זה יפייפה 3>
ואת מוכשרת העאהעהאהעא אמן ואמן תזכי כתב אורחח! ^^ |
|
|
|
|
|
13/01/2021 11:43 |
הלל76542 |
11
|
מגיע לך לזכות אני מעריצה שלך❤
הסיפור נגע לליבידו אני מאלה ששומרים קורונה... |
|
|
|
|
|
11/01/2021 23:16 |
טיחוש123 |
10 |
|
פשוט וואו! אני גם כותב סיפורים(למגירה אמנם) ולמדתי גם כתיבה יוצרת ככה שיש לי מושג וחצי בכתיבה. הרמה ממש גבוהה והתיאור נהדר :) מאחל לך שתזכי בכתב אורח :) |
|
|
|
|
|
10/01/2021 18:56 |
981ילוש |
9
|
|
תשמעי אהבתי את זה בטירוף, לי לא הייתה חוויה כזאת לפעמים הייתה לי קצת דומה. אבל הסיפור שלך יוצא דופן ומרתק, אשמח עם תמשיכי אותו, איך התלמידים הגיבו. זה מעניין אותי |
|
|
|
|
|
10/01/2021 16:20 |
סיגלית2626 |
8 |
אמאלה איזה סיפור מושלםם
אין סיכוי שאת לא זוכהה |
|
|
|
|
|
10/01/2021 15:24 |
סגלית1984 |
7 |
וואי... כלכך מרגש ועצוב..♥
מענין אותי לדעת מה קרה עם הילדים, אם הבינו אותו בסוף.. |
|
|
|
|
|
10/01/2021 13:18 |
תותיסיוון |
6 |
לפני שקראתי
אמאלה זה הסיפור הכי מושלם שראיתי ומשלב כל כך הרבה רגשות
מאוהבת בך
מלכה
מדהימה
אחרי שקראתי את הסיפור
צדקתי עם מה שכתבתי למעלה |
|
|
|
|
|
10/01/2021 12:34 |
לוליני10 |
5
|
|
חלק |
|
|
|
|
|
10/01/2021 11:52 |
פראריza |
4 |
|
סיפור טוב בטרוף |
|
|
|
|
|
10/01/2021 11:51 |
פראריza |
3 |
|
יפה מאוד |
|
|
|
|
|
10/01/2021 11:48 |
אמלי45639 |
2
|
וואו! זה כל כך יפה... את אומרת שזה אמיתי?!
זה מרגש בטירוףףף |
|
|
|
|
|
10/01/2021 11:46 |
שנשני123 |
1
|
|
לא יאמן סוף סוף מישהו כותב על הקורונה! |
|
|
|
|
|
|
|
