|
המעוף הראשון שלי - לכתב אורח
|
28/01/2021 |
הרוח ליטפה את פני בעדינות בזמן שריחפתי מעל האדמה. הנוף של היער היפייפה בו אני מתגוררת חלף על פני. אף פעם לא יצא לי לראות אותו מן האוויר.
שלום, קוראים לי ארי, וכשאמרתי שאני מרחפת, התכוונתי לזה.
היום, בפעם הראשונה, הצלחתי לרחף באוויר, פשוטו כמשמעו. הייתי באוויר, לא נאחזתי בשום דבר ושום דבר לא נגע בי מלבד הרוח שערסלה אותי בעדינות בזרועותיה העדינות.
בבוקר, כמתי כהרגלי ופתחתי את החלון החדר שלי, זוכה לאוויר רענן של בוקר ונוף של יער מלא חיים. בגלל שחדרי נמצא בקומה השניה של הבית, יכולתי לראות את הכפר משמאלי ואת היער מימיני. לעומת אחי הקטן שיכל לראות רק את בית השכנים שלנו.
התרגשתי מאוד, היום הוא יום ההולדת שלי, אני כבר בת 13 ויכולת התעופה שלי אמורה להתממש עכשיו. נזכרתי באותו הבוקר בדיוק, רק לפני שנה, בו צעדתי ביחד עם אמא שלי לאבן הכוח שנמצאת בכיכר הכפר, שיכולה לגלות את יכולתו המיוחדת של אדם הנוגע בה כשגילו 12 לפחות. משב רוח עדין הרים אותי אז וגילה לכל הצופים הנרגשים שבאותו היום בשנה שלאחר מכן, (היום) אני אזכה לעוף את המעוף הראשון שלי.
דלת חדרי נפתחה וראשו הבלונדיני של סול, אחי הקטן המתוק בן החמש, נדחף פנימה.
"אמא קוראת לך לאכול, היא אומרת שאם קמת, אל תתעכבי כל כך הרבה זמן בחדר!" צוהל סול בעליזות הרגילה שלו ואחרי זה רץ בחזרה למטה, לא נשאר לבדוק את תגובתי. ככה הוא, אנרגטי.
ציחקקתי לעצמי, אמא לא מבינה למה אני כל כך אוהבת לפתוח את החלון בבוקר ולהישאר מולו לכמה דקות. היא אומרת שזה גורם לי לאחר לארוחת הבוקר למרות שהתעוררתי ראשונה.
לאחר שהתלבשתי וירדתי למטה אמא שלי צועדת לקראתי.
"תסתכלי במראה! שכחת לסדר את השיער! הוא כולו מבולגן מהשינה!" היא קוראת בכעס מדומה. היא כבר רגילה לזה, אני תמיד שוכחת לסדר את השיער.
כעבור דקות אחדות אני עומדת מול המראה ומסתכלת על הדמות הנשקפת אליי, לפקודתה של אמא שלי.
נשקפת אליי נערה לא גבוהה מידי, אבל ממש לא נמוכה. בעלת עור בהיר, וגשר נמשים מכסה את אפה הקטן. אמא אספה את שיערי שצבעו כצבע מוקה לצמה ואז גילגלה אותה בגולגול.
"את הולכת לעוף היום, לא היית רוצה שהמעוף הראשון שלך יהרס בגלל קצת שיער בפרצוף, לא?" אמרה כשסירקה אותי.
בסופו של דבר, אחרי ארוחת הבוקר יצאנו, אמא, אני, וסול, לכיוון כיכר העיר. כדי שאני אוכל לגעת באבן הכוח בפעם השניה ולעוף את המעוף הראשון שלי.
כשהגענו, ראיתי שאל כבר נמצא שם. אל הוא הנער היחיד בכפר שנולד בתאריך שזהה לשלי. אנחנו לא החברים הכי טובים אבל זה כנראה רק בגלל שאנחנו מסרבים להגדיר את הידידות שלנו בצורה כזאת.
בגלל שאני נולדתי שלוש שעות לפניו, הוא וכל הכפר (אנחנו לא כפר גדול במיוחד וכולם נוהגים להתאסף בכל יום לצפות בנערים והנערות שיגעו באבן הכוח.) היו צריכים לחכות לי.
"הגיע הזמן ארי!" קרא אל, "כבר חשבתי שקרה לך משהו שאת לא מגיעה!" אל חייך אליי. הוא נראה מתוח, וסביר להניח שלחכות לא עזר לו.
"אופס?" ציחקקתי בעליזות. ואל גילגל את עיניו בחיוך.
"קדימה שניכם!" קראו אמא שלי ואביו, הם מאורסים, מה שיהפוך אותי ואת אל לאחים בקרוב.
כעבור רגע כל מי שנשאר קרוב לאבן הכוח ברדיוס של יותר משני מטרים התרחק ופינה לי מקום. ניגשתי בהיסוס לאבן ושלחתי את ידי קדימה.
ברגע שאצבעותיי יצרו קשר עם האבן הרגשתי שהשמיים רק מחכים לי שאצעד עליהם. שהרוח רק מחכה לשרוק באוזניי ולערסל אותי בעת מעופי.
אז עשיתי את מה שחשבתי והתרוממתי. התחושה הייתה… בלי מתוארת. כאילו למדתי סוף כל סוף ללכת.
עד מהרה הרוח ליטפה את פני בעדינות בזמן שריחפתי מעל האדמה. הנוף של היער היפייפה בו אני מתגוררת חלף על פני, אף פעם לא יצא לי לראות אותו מן האוויר.
הרוח לחשה צלילים רכים כקול תינוק צוחק באוזני ונופי היער עמדו באופן מרהיב לפני כתערוכת אומנות שרק מחכה לאורחים להסתכל ביצירות שבה.
זה נגמר מהר מדי.
עד מהרה הייתי חייבת לרדת בחזרה אל כיכר הכפר. גם אל רוצה לממש את יכולתו להקשיב. תיארתי לעצמי שהוא רוצה כבר להקשיב ולדבר עם חיות היער. ולכן ירדתי בחזרה לכיכר.
למטה חיכו כל האנשים שבאו לצפות ומחאו לי כפיים כשנחתתי.
החיוך לא נמחק מפני למשך כל היום, למען האמת, גם כל השבוע. אושר כמו שחוויתי היום קשה מאוד למחוק. זהוא האושר של מעוף הראשון.
.....
הולה אמיגוס! כאן קקלויי.
זה סיפור קצר שכתבתי כדי להתאמן בתיאור של דברים. כי אני ממש גרועה בזה. וכשגמרתי נתתי לחברה מאוד מאוד טובה שלי, 185מילשייק, לקרוא והיא שאלה אותי למה לא לפרסם את זה בקהילה?
אז זה מה שעשיתי. אני מקווה שאתם אוהבים!
|
|
